מאגר סיפורי מורשת

שמי ברט, בתיה סימוני נולדתי במרוקו, בעיר מקנס בשנת 1945 לבית משפחת שק'ראן.

מקנס היתה עיר של רבנים גדולים וזכתה לכינוי "ירושלים הקטנה", כי היו בה ישיבה תורנית ותלמוד תורה לבנים. היא זכתה גם לכינוי "פריז הקטנה" בשל יופייה והצרפים שגרו בה. מרוקו הייתה קולוניה צרפתית. כשנולדתי היו בה עוד צרפתים.

השפה בב"ס היתה צרפתית. למדתי בבית ספר יסודי "אליאנס" מכיתה א' עד ח' ומשם לחטיבה עד כיתה יא', בסוף יא' עלינו ארצה בשנת 1962.

משפחתי: משפחת שק'ראן

נולדתי בשם אביגיל, אח"כ בבית הספר שיניתי את שמי ל"ברט" ובארץ לבתיה.

הורי:

אמי אסתר הייתה עקרת בית ואבי אבנר היה ספר גברים ומלאכת הספרות עברה בירושה לאחי גדעון.

נולדתי בחודש אדר בי בלי תאריך יום ושנה, כל הלידות של אמי היו בבית ולא טרחו לרשום את תאריכי הלידה, כי כך היה נהוג, נהגו לציין את הלידות לפי אירועים שהתרחשו או לפי החגים או חודשים אבל ידעו את הפרש השנים בין אחד לשני.

אבי היה גרוש עם ילד (מרדכי) על שם אביו, כאשר נישא לאמי, אמי גידלה את מרדכי באהבה רבה יחד עם כל הילדים עד עלייתו לארץ והצטרפותו לאמו הביולוגית בארץ.

אחיי ע"פי הסדר הכרונולגי: מרדכי, חיים הבכור לאמי (עליו יסופר בהרחבה), גדעון, מרים, ז'אק, ציונה, גבי, בתיה, רבקה ושולה.

הורי התגרשו פעמיים במרוקו, המצב הכלכלי בבית היה לא קל ואחיי הגדולים הם שתמכו ועזרו במשפחה, לנו הקטנים לא היה חסר דבר בשום תחום.

לקראת החגים, פסח וסוכות, היתה התרגשות רבה לנו הבנות הקטנות. מרים אחותי הגדולה נהגה לקחת אותנו לקנות בדים לתפירת בגדים לחג, נהגה להזמין תופרת לשלושה ימים, היתה אווירת חג ממשית. נהגנו לשבת עם התופרת, למדנו לעשות מכפלות, לעשות לולאות ולתפור כפתורים. הבגדים שימשו אותנו לעונה שלמה מחג לחג.

משחקי ילדות שלנו היו תופסת, קלאס, חמישה אבנים, משחק באגוזים, חבל ובעיקר תפירת נדוניה לבובות ותחרות בין נדוניות עם החברות בשכונה. הצטרפתי לתנועת הצופים בגיל עשר ובראשה עמד והנהיג את התנועה במקנס חיים אחי. בגיל ארבע עשרה הדרכתי בצופים במחנה קיץ בראבט עיר הבירה של מרוקו ואחי היה השף של כל המחנה, במחנה הזה היו ערבים ויהודים והיה גיבוש מלא ופורה.

במקנס, גרנו בשלושה בתים: בית הראשון בו נולדנו כולנו, להוציא שולה, ברחי "אלגזארין" רח' הקצבים, כי לא רחוק מן הרחוב היה מתחם של קצבים ושל דייגים, במלאח הישן מעין (גטו), בו גרו רק היהודים. בשבתות וחגים, השערים ננעלו לשמור על צביון הקהילה. אחרי הגירושים הראשונים של הורי עברנו לשכונה חדשה, ל"המלאח החדש", לבית עם בית כנסת בכניסה לבית ואמי התנדבה לדאוג לנקיונו ולהכינו לקראת התפילות באהבה רבה.

אחרי הגירושים השניים עברנו לבית אחר וגדול עם שבעה חדרים, מעין וילה עם גינה ובמרכזה מזרקה יפה, הודות לתמיכה הגדולה של האחים הגדולים.

המזרקה בבית הגדול במלאח החדש

אני וג'ק אחי בבית היפה והגדול במלאח החדש

אני ומשפחתי בחתונה של מרים האחות הגדולה, הדמות המחנכת

העלייה לארץ: 10/02/1962

בכל חג ובכל שבת תמיד ייחלנו לעצמנו "בשנה הבאה בירושלים הקדושה". פעילים ציוניים נהגו לבוא למרוקו בחשאי ולפקוד אותנו מעת לעת לעלות לארץ. בשנת 1957, פקדו אותנו הפעילים עם דרכונים לאחותי ציונה בת ה-13, לאחי גבי בן ה-11 לי בת ה-9. הפעילים הציוניים נהגו להעלות קודם את הילדים הקטנים שבעתיד יתגייסו לצבא. אמי החלה לבכות בטענה שאנו קטנים ועדיין זקוקים להורים. אחותי ציונה ואחי גבי, שרצו בכל מחיר לעלות לארץ שידלו אותי לקחת את כל המתנות שקיבלו ולהישאר כי אני קטנה מדי, בטח ששמחתי כי גם אני פחדתי לעזוב את ההורים.

הקליטה שלהם בארץ לא הייתה קלה, נקלטו במוסדות של עליית הנוער, בחגים ולפעמים בשבתות נהגו להתארח אצל דוד יהושוע, אח אימי שגר בנתניה ולפעמים בבתים של חברים שלמדו איתם. אחותי ציונה הכירה את בעלה דרך חברה טובה שלה שהכירה לה את אחיה, לימים גיסי יוסי, בגיל 17 התחתנה.

בינתיים, עברו כחמש שנים עד שעלינו לארץ, לפני עלייתנו לארץ, האחים חיים, ז'אק ומרים נסעו לצרפת. אמי, גדעון, אנוכי, רבקה ושולה עלינו ארצה בשנת 1962, תחילה באונייה הגענו לצרפת למחנה עולים "CAMP D'ARENAS" בו שהינו כחודש ימים לעבור בדיקות רפואיות ולהכין אותנו לקליטה בארץ. משם עלינו שוב באונייה לארץ, והיגענו לחיפה בתאריך 10/02/1962, ובחיפה חיכתה לנו ציונה בהריון בבנה השני, שלום.

ההתרגשות הייתה בשיאה, סוף סוף כולנו בארץ.

ביקשנו לגור בנתניה ליד הדוד יהושע ולכן התקבלנו לגור בכפר יונה דאז, בצריף של חדר אחד עם פינת אוכל ושירותים בחוץ. גרנו כשנה ומכפר יונה עברנו לגור בדירת עולים בת 2.5 חדרים ומטבח, בשכונה חדשה בדרום העיר לנתניה ב" דורה". כשנשאתי ונולדו הילדים, נהגנו לבלות בנתניה בחגים ובמרבית השבתות ולבלות בים.

ברט (בתיה) בת 16 לפני העלייה לארץ

קריירה

אחרי שהייה של כחודשיים בכפר יונה, פניתי לסוכנות היהודית בנתניה להתקבל לאולפן דתי, לקח כחודשיים עד שקיבלתי הפנייה לאולפן בקיבוץ "עין הנציב" בעמק בית שאן לשלושה חודשים, קיבוץ שקלט עולים חדשים בחדווה רבה. בתום האולפן, אחי ז'אק ביקש ממני לבקר את חברתו בכפר חסידים שלמדה בסמינר למורים, הביקור היווה תפנית בחיי. החברה של אחי RENNE הזמינה אותי לשיעור פסיכולוגיה, בתום השיעור, המרצה פנה אלי ושאל לתוכניותי בארץ, שאל אם אני מעוניינת ללמוד הוראה ואם כן עלי להשיג תעודות, האמת שבהתחילה חשבתי ללמוד אחות, אבל הזדמנות כזאת לא מפספסים. נעניתי בחיוב , השגתי את תעודת סיום שלי בחטיבה עם ציונים גבוהים, עשיתי השלמות והתקבלתי לסמינר בשנים 1962-1964 למשך שנתיים.

בספטמבר 1964 התקבלתי לעבוד ביישוב ספר, בטבריה במסגרת שירות לאומי. את עבודתי התחלתי בב"ס דתי "חמד" בטבריה עלית, שם חינכתי כיתות ד'-ו' למשך 9 שנים. בינתיים נשאתי לבעלי שאז לא חבש כיפה.

בשנת 1973, התעוררה הבעיה של הכיפה ונאלצתי לעבור לסקטור הממלכתי, עברתי לב"ס "איילים" למשך 25 שנים. ב"איילים" התמקצעתי במקצוע המתמטיקה, הפסקתי לחנך כיתות והפכתי למורה מקצועית במתמטיקה, ריכזתי מתמטיקה והדרכתי מתמטיקה בישוב, בבתי ספר ממלכתיים ודתיים וכן ביישובים ערבים ב"מראר" וב"דבוריה".

במקביל, התמקצעתי גם במחשבים וניהלתי חדר מחשבים ב"איילים". במסגרת העבודה כמורה מקצועית בניתי חדר למתמטיקה ב"איילים", כיתה שעשתה הדים בישוב ובעיקבותיה קמו כיתות למתמטיקה בבתי ספר אחרים. הפרוייקט היה שם דבר בישוב, זכיתי להוקרה והערכה ולמדלייה ע"י משרד החינוך בכנס גדול בנצרת.

משפחה גרעינית

התחתנתי בתאריך 17/09/1968 באולמי חן בטבריה. את בעלי "שלמה" היכרתי באחת ממסיבות המורים, הוא הוזמן ע"י חבריי לעבודה לנגן בגיטרה ולשיר ולעשות שמח. נולדו לנו שלושה ילדים: ארז נולד כעבור שנה יום אחרי תאריך הנישואים שלנו, ממש מתנת נישואים ב-18/09/1969, קרן נולדה ב-24/10/1972, שניהם נולדו בדירה בשכונת +200, שכונה הקרובה לבית הספר. בשנת 1978 עברנו לגור ליד המשטרה, בעיר, בדירה גדולה בה אנו גרים עד היום. בתאריך 8/02/1981 נולדה אתי במזל טוב.

17.09.1968 תמונה של הקידוש בחתונתי עם אמי אסתר

ההתקדמות שלי בקריירה באה לידי ביטוי בתמיכה של בעלי לאורך הקריירה שלי וזה עזר לי להתפתח ולהגיע להישגים בהוראה, לדוגמא: הקמת חדר מתמטיקה שהיה שם דבר בטבריה. ולחלופין התמיכה שלי בבעלי כשהוא למד לימודים אקדמאיים בטכניון והייתי בהריון עם קרן הבת האמצעית.

הסיפור המרכזי – הדמויות המרכזיות בחיי והעלייה לישראל

הסיפור המרכזי שלי מתמקד בשתי דמויות משמעותיות בחיי, בעלות משקל גדול עבורי ועבור אמי ומשפחתי וכן בעלייה לארץ.

הסבא חיים ז"ל מצד אמי וחיים אחי הבכור ז"ל.

סבא חיים ז"ל

סבא חיים ז"ל היה רב גדול במקנס תלמידו של רבי מסאס מגדולי הרבנים במקנס שנקברו זה לצד זה על קיר בבית העלמין הישן במקנס. פקדנו את קברו, בעלי ואני בטיול מסורת הראשון, טיול מאורגן של 14 יום במרוקו, וכן בטיול  שורשים השני אליו הצטרפו כל שלושת הילדים ללמוד עלינו, על כל הילדות עד עלייתנו לארץ. סביב סבא חיים ניכרו סיפורים של מעשים ופעולות בסתר למען הקהילה בעת מצוקה מפי אמי שהתייתמה בגיל צעיר ממנו.

אחי הבכור חיים שירן ז"ל

אחי חיים שירן ז"ל, הבכור לאמי היה דמות מאוד דומיננטית במשפחה, היה האב המחנך והמכוון בכל תחום בצביון המשפחה, היה מאוד פופולרי ופעיל חברתי במקנס, הנהיג את תנועת הצופים ולמרות שמגיל 14 נאלץ לעזוב את לימודיו לעזור בפרנסת המשפחה, המשיך ללמוד ולהתפתח וכך שימש דוגמא לכל האחים אחריו. הוא למד משחק בקונסרבטוריון במקנס בפרבר הצרפתי, ""LA VILLE NOUVELLE, בגיל 19 ביים והעלה את ההצגה "אנטיגונה של סופוקלס" ושיחק את התפקיד הראשי "קראון" ב"ווליביליס" אתר רומי המפורסם במרוקו ובעולם על חשיבותו.

חיים במקנס, בגיל הזה ביים והפיק את ההצגה אנטיגונה

חיים המשיך את לימודיו במשחק ותאטרון בפריז, עלה לארץ כשנה אחרינו בשנת 1963.

חיים, לימים כשעלה ארצה היה ממקימי הטלוויזיה הלימודית, ביים והפיק את הסידרה, "הילדים משכונת חיים" שכבשה את כל המדינה. הוא נישא ל"ויקי שירן" ז"ל שהייתה ד"ר לקרימינולוגיה ופעילה גדולה למען המזרחים ומעוטי היכולת ללא הבדל גזע ומין, הקימה את תנועת "אחותי" שפועלת גם כיום, חיים אחי שינה את שם המשפחה לשירן עם הנישואים שלו, ביים והפיק הרבה סרטים על יהדות מרוקו, על חייל שנפל במלחמת יום הכיפורים, השאיר מורשת ענפה וגדולה לנו ולשתי הבנות שלו "עלמה" ו"עופרית".

העלייה לארץ, תפנית בחיים

החיים במרוקו כאמור לא היו קלים בגלל הגירושים של ההורים, וכמו שאומרים "משנה מקום משנה מזל", כך אכן אירע. בארץ, החיים חייכו לנו, המשפחה התאחדה, גרנו ליד הדוד בנתניה, אנחנו הבנות הקטנות המשכנו בלימודינו, אחי גדעון מצא עבודה כספר בנתניה והיה ספר מבוקש, האחים עלו מצרפת לארץ, התחתתנו בזה אחר זה, כל אחד מבני המשפחה הקים משפחה, וסוף סוף אימי זכתה לנחת ולנכדים, זכתה לראות את כל החתונות של כולנו סוף טוב, הכל טוב.

לגבי, הרגשתי לאורך כל הדרך מאז עלייתנו לארץ כיד מכוונת מלמעלה, מעין השגחה עליונה המכשירה כל שלב בחיים לכיוון הנכון ולהצלחה בזו אחר זו, ברור שהודות להתמדה ולהשקעה האינסופית, ערכים שרכשנו מהאחים הגדולים.

יש לציין שהנכד ירון, בנו של ארז בני נולד בתאריך עלייתנו לארץ ב- 10/02, אותו אימצתי כתאריך לידה בתעודת זהות שלי והנכדה הקטנה בנכדים דפנה נולדה בתאריך 15/10 תאריך שאימץ בעלי כתאריך לידה בתעודת זהות שלו בארץ ובכך סגרנו מעגל.

קישור לסרטון המסר לחיים של סבתא ברט

הקשר הרב דורי – מתנה לסבתא

הזוית האישית

שיר: אני מאוד נהניתי מהמפגשים עם סבתא ומהרעיון עצמו לתעד את הסיפור של סבתא לראות אותה בתמונות בצעירותה. אהבתי מאוד את המפגשים ושמחתי להעניק לה מתנה שאני הכנתי שרשרת "מגה סבתא".

סבתא בתיה: “קשר בין דורי״ הניב דינמיקה טובה ופורייה, סקרנות מצד הנכדה להכיר אותי לעומק, מה שיצר קשר אינטימי יותר  בינינו, הבנה שגם לי,  (הסבתא) בדורי,  היו חיים פעילים ומלאים בעשייה ובהשתלבות עם הדור הצעיר, כמו כל נולד בהבדל הזמן ומאורעות של תקופות שונות.

הפרוייקט יצר כבוד והערכה הדדית בין הנכדה שיר לביני, הבנה ואימפטיה כלפי הדור המבוגר. האינטרקציה בין דורי בפרוייקט זה מאוד מבורכת. יישר כוח לעושים במלאכה לקירוב לבבות בין דור המבוגר לדור הצעיר.