מאגר סיפורי מורשת

שמי דפנה בן ארי. נולדתי בשנת 1940 בירושלים, שמונה שנים לפני הקמת המדינה. בילדותי, אני זוכרת את ירושלים עם החיילים הבריטים שמסתובבים ומשגיחים, ומצד שני את הערבים שמוכרים בעגלה ביצים חומות, ירקות ופירות. בזמן מלחמת השחרור, גרתי לא רחוק מהגבול ופגזים היו עוברים מעל הבית שלנו. רסיס אחד אף נפל במדרגות שעולות לדירה שלנו. לא היו פריג'ידרים, אלא עבר עגלון עם עגלה שמכר קרח. כך גם עם נפט, עבר חמור או סוס עם עגלה, שהסתובב ברחובות ומכר נפט.

למדתי בהתחלה בכיתות א' עד ג' בבית ספר לבנות שנקרא למל. זה היה בית הספר היהודי הראשון שנבנה בירושלים מחוץ לחומות. היה זה בית ספר דתי ומאוד נוקשה. כל בוקר היה מסדר בחצר, היינו שרים והמנהל היה נושא דברים. היינו צריכים לקום בכל פעם כשהמורה נכנס ולקרוא לו "אדוני המורה". היה כבוד רב למורים.

אחרי כיתה ג' עברתי לבית חינוך, שהיה ההפך הגמור מבית הספר הקודם. הוא היה הרבה יותר ליברלי וחופשי. קראנו למורים בשמות הפרטיים שלהם, בלי לקום לכבודם. הייתה לנו גינה גדולה בבית ספר, ופעם או פעמיים בשבוע, בתורנות, היינו נשארים לעבד את הגינה. נוצרו חברויות מאוד עמוקות כתוצאה מכך בין הילדים. אני זוכרת שקפצנו בחבל, שיחקנו קלאס ואג'ואים (גוגואים).

תקופת התיכון

תנועות נוער היו מאוד מקובלות בבית הספר ובכלל בירושלים. רוב הילדים השתייכו לתנועת נוער כמו הנוער העובד והלומד, השומר הצעיר והצופים. היינו נפגשים פעמיים בשבוע לפעולות, בהן המדריך היה מדבר איתנו על נושאים הקשורים לבניית הארץ כמו הליכה לקיבוצים וציונות. בשבתות היינו יוצאים לשטח לטיולים קצרים. נוצרו זוגות בין הבנים והבנות מגיל 10 עד גיל 16. אהבתי מאוד את הטיולים הארוכים ברחבי הארץ, שהיו חוויות שנשארו לכל החיים.

הקמת משפחה

למדתי בסמינר לגננות בית הכרם בירושלים. יום אחד, לאחר תום הלימודים, חיכיתי לאוטובוס שייקח אותי הביתה. היה תור ארוך מאוד, ובינתיים הגיע בחור חייל בשם משה. כשהאוטובוס הגיע, הוא היה מלא, ומשה נשען על הדלת כדי שהנהג לא יסגור אותה עד שאכנס. החלפנו כמה מילים, וכשירדתי בתחנה, משה הלך מאחוריי והתחלנו לשוחח. לאחר כמה ימים הוא שלח לי מכתב באמצעות אחת הבנות בכיתה שלי. התכתבנו תקופה, והוא הגיע לבקר אותי בחופשה מהצבא.

בסופו של דבר, משה "ניצח", ובחרנו אחד בשניה. התחתנו כשהייתי בת 20, ומשה היה צעיר מ-22. נולדו לנו שלושה ילדים: ניר, שרון ואסף. היינו מאושרים עם הילדים ועם הנכדים, אבל הנישואין לא צלחו ונפרדנו כשהייתי בת 44.

יציאה לגמלאות

פרשתי לגמלאות בגיל 64. הייתי בזוגיות עם לוי, ושנינו עבדנו. ביום שלוי פרש מעבודתו, גם אני פרשתי, ועברתי לגור ברחובות. ה-1 לאפריל, ציין 20 שנה למגוריי ברחובות עם לוי. לוי אלמן, אשתו נפטרה ממחלת סרטן. סך הכל היו לנו חיים מאוד מעניינים ביחד, שמענו המון קורסים, הרבה הרצאות, נסענו יחד לחו"ל, בילינו בקונצרטים, תיאטרון, נהנינו מהחיים. לצערי, עכשיו לוי במצב לא כל כך טוב. התבגרנו, אז זה מגביל בריאותית, אבל עד לפני הקורונה היו לנו חיים מלאים. התקופה עם משה הייתה פחות מוצלחת מתקופה זו, אבל תמיד יש עליות ומורדות, גם עם בן זוג אוהב. יש ויכוחים ומריבות, שני אנשים עם דעות שונות ואופי שונה, וכיוונים שונים בחיים. והחוכמה יודעת להתפשר, כל אחד הולך בדרכו.

הזוית האישית

סבתא דפנה: אני מאוד נהניתי לשבת ולדבר איתך, להעביר לך מהחוויות שלי. היה לי מאוד נחמד. נהנתי לשתף אותך בחוויותיי ולהעשיר אותך בסיפורים מחיי. אני שמחה שהייתה לנו ההזדמנות הזו.

רומי: היה לי מאוד מהנה לשמוע את מה שיש לסבתא לספר. היה מאוד מעניין, נהניתי לבלות זמן איכות עם סבתא ולהכיר אותה טוב יותר.