מאגר סיפורי מורשת

רקע משפחתי

שמי גיורא רפן, נולדתי ב-7 באפריל 1949, בערך שנה אחרי קום המדינה. יש לי אחות קטנה בשם פנינה והיא נולדה בדצמבר 1954. אימא שלי, רבקה, עלתה לארץ בגיל 3-4. סבא שלי, אבא שלה, היה ציוני נלהב. הוא היה מורה לעברית ברוסיה, ולאחר מכן בפולין, ובסופו של דבר כשהם עלו לארץ, הם עלו בצורה לא חוקית, הלכו ברגל, עברו גבולות, ולבסוף הגיעו לתל אביב.

סבא שלי היה מנהל בית הספר תל נורדאו, עד שהוא נרצח בפרעות חברון. חברון נחשבה אז עיר נופש, אז הם נסעו לנופש… ובאותו הזמן היו פרעות, וסבא וסבתא שלי נרצחו שם, ואימא שלי ואחיה בנימין התחבאו בארון וניצלו. היא חזרה לתל אביב, ואחיה הגדול, שזה עתה התחתן, והם היו זוג צעיר, גידלו אותה.

בכל מקרה, רוב השנים אמי הייתה עקרת בית, אבל לפני זה היא עבדה כמטפלת בויצו. ויצו זה ארגון ציוני שקיים מסגרות של בתי יתומים, גנים, בתי ספר, אבל אימא שלי עבדה כמטפלת באחת המוסדות שלהם, אני זוכר שפעם אחת הלכתי איתה לעבודה.

אבא שלי נולד בשנת 1919 בגרמניה. הוא עזב את הבית בגיל 14, בגלל הנאצים, אבא שלו שלח אותו מהבית, סע! הוא היה, שנה וחצי לדעתי, בחווה חקלאית בדנמרק, ללמוד עבודת אדמה. כשהם סיימו את הפרק הזה, כל הקבוצה, כקבוצה, עלתה לארץ ישראל. כשהוא הגיע לכאן, הוא כבר היה בן 16. אירועי תקופת חייו, המעברים, הנדודים, גרמו לכך שלא זכה להשכלה מסודרת לא ביסודי ולא בתיכון, אבל הוא היה איש מוכשר, הייתה לו תפיסה טכנית מאוד מאוד טובה, והוא למד תוך כדי עבודה. הוא לקח כמה קורסים בשרטוט ובמכונאות, ובסופו של דבר הוא עבד בתפקידים כאלה של מסגרות ומכונאות.

ילדות בתל אביב

גרתי בדירה ישנה עד שנת 1955. יש לי קצת זיכרונות ממנה… אני לא ממש זוכר אותה. זו הייתה דירה מאוד קטנה, בקומת קרקע ברחוב ליד הירקון, ממערב לדרך נמיר (מה שהיום נקרא דרך נמיר). גרנו בבניין משותף, בדירת קרקע, חדר וחצי, מטבח, ושירותים. החדר וחצי היה מין כוך כזה, לא הייתה דלת בין החדר לחצי, אז חצצו עם וילון, ואני הייתי בחצי חדר הזה, מעבר לוילון.

אני זוכר גם את השכנים – את חלקם… מולנו גרה משפחת ברזני. האבא עבד בבניין, ושתי הבנות שלו, לאחת קראו כרמלה ואני לא זוכר את שם השנייה, הם עשו לי בייביסיטינג. אני הייתי תינוק קטן, וממש אהבתי אותן. הייתה קרבה טובה בין השכנים. זו הדירה ממול. בדירה מעליהם גרה משפחת קיצוני. הבת שלהם הייתה חברה שלי. אוטוטו סבתא הייתה מפסידה אותי. קראו לה מיכל, וקראנו לה מיכלי. והיינו חברים טובים, כמו שילדים יודעים להיות חברים. גם חניתה פייגלין, שאביה היה רופא, גרה אף היא באותו הבניין. כולנו גרנו ברחוב פינלס. הוא עדיין קיים, הוא רחוב שיוצא מרחוב ויצמן, ומקביל לירקון. מהצד הצפוני של יהודה המכבי. פינלס היה עסקן ציוני, אז הרחובות ניתנו על שמות של עסקנים ציונים… והיה לנו עץ תות בחצר. היינו אוכלים תותים, פעם אחת גם טיפסתי ולא יכולתי לרדת… אלו הזיכרונות שלי מהבניין.

אחר כך עברנו לדירה בשכונת בבלי. היא הייתה די כמו שאתה מכיר אותה, אבל לא היה את הפס של המטבח ופינת האוכל. הוסיפו אותו רק בשנות ה-60… וחדר הילדים היה מימין לדלת הכניסה, החדר שהיה שלך, כשהיית קטן, היה שלי פעם. היה גם סלון קטן, לא גדול, וחדר שינה אחד. חברים שלי, של הילדות, צריך לזכור שלא היה טלוויזיה, ולא טלפון, וכלום… מה שכן היה זה את החוץ, תמיד תמיד שיחקנו בחוץ בדשא, בחצר, הייתה חצר גדולה, שיחקנו משחקי חצר – תופסת, מחבואים, כדורגל, והמון דברים אחרים. ובזמנים שלא היה אפשר לצאת החוצה, נניח בחורף, ישבנו באחת הדירות של החברים באיזשהו משחק קופסה.

השכונה הייתה מרוחקת מכל מקום אחר, בבלי. אלה היו 7 בניינים, ששמו אותם 300 מטר מכביש חיפה, דרך נמיר, ובאמצע לא היה כלום. הדרך הייתה דרך עפר, בהמשך סללו אותה. ובחורף היינו צריכים לחצות שלוליות…

בית הספר היה מעבר לדרך נמיר. היינו צריכים ללכת ליהודה המכבי, לקחת משם אוטובוס לבית ספר, שאף הוא נקרא "יהודה המכבי". בית ספר יסודי… הראשון שלי, עברתי כמה בתי ספר, העבירו אותנו, בכיתה ב' או ג', העבירו אותנו לבית ספר אחר, קראו לו "אהבת ציון", ושם הייתי גם כן כמה שנים, ג' ד' ה' ו', ובז' ח' עברתי עוד פעם בית ספר, לבית ספר "יבנה" ברחוב ועידת קטוביץ'. בשנים האלה אני חושב שהייתי תלמיד טוב, אני זוכר… לא יודע להגיד הרבה.

כשהגעתי ל"יבנה", כיתה ז'-ח', אז היה יותר עניין כזה של חבר'ה, קודם לכן לא היה. הייתה בעיה, לא גרנו באותה הסביבה בה גרו התלמידים האחרים, גרנו רחוק. כשעברתי ליבנה, התקרבתי יותר הביתה אז זה כנראה קשור לזה. היו לי שני חברים – עמוס ויצחקי, היינו הולכים לפעמים לירקון, מעשנים בסתר סיגריות… הזיכרון הזה מעורפל אצלי…

ההורים של יצחקי וההורים שלי היו באותה חבורה שהייתה נפגשת מדי פעם ומבלה ביחד בימי שישי, זה היה מין סוג כזה מאוד מקובל בתקופה ההיא, שהיו זוגות חברים שהתאספו להיות קבוצה.

הייתי גם בתנועת נוער – "מחנות העולים", תנועות הנוער אז היו משויכות מפלגתית, שלי הייתה משויכת ל"אחדות העבודה". נראה לי שאימא שלי הייתה חברה במפלגה או לפחות אוהדת. הצופים לא הייתה פופולרית אז, כמו היום. רוב התנועות היו סוציאליסטיות. אני זוכר שנפגשנו ביום חול וביום שבת כל שבוע, היינו מטיילים לפעמים…

נחזור רגע לעמוס ויצחקי, לא שמרנו על קשר, כי בכיתה ח' הלכתי לבית ספר רחוק, אורט סינגאלובסקי. שם אני זוכר שהייתי תלמיד פחות טוב, אפילו נשארתי כיתה באחת השנים… שם הכרתי שני חברים טובים, גיורא אבני וגרשון, ואנחנו עדיין בקשר. לגיורא הייתה חבורה, והוא הכיר להם אותי, ועד היום אנחנו נפגשים. בבית ספר היה מאוד קשוח, היה מקום עם דרישות מאוד נוקשות, מורים לא מקצועיים, הביאו את כל המהנדסים שרצו ללמד, בלי קשר ליכולת הוראה, השיעורים לא היו מתוכננים היטב, ואם היה מורה אחד שאני זוכר משם לטובה, זה המורה להיסטוריה. מה שהיה חסר בסינגאלובסקי – בנות. הייתה אז הסללה, ובנות לא הלכו לבתי ספר שמלמדים עבודת כפיים, מסגירות, הנדסה, וכו'. הסלילו אותן לפקידות, בישול וסמינרים למורות. כי זה מה שהיה טוב למדינה… המדינה הייתה צעירה, ובמובן מסוים הייתה פשיסטית, במובן אבסורדי – הסלילו אותנו למקומות שיהיו הכי יעילים בשביל המדינה. המדינה צריכה את גיורא רפן בתור חשמלאי!

לסיכום, בסינגאלובסקי, כיף – לא היה, בנות – לא היו. הדבר הטוב היחידי שיצא מזה, זה שהכרתי את סבתא… זה אור גדול, אבל אתה יכול לדמיין מה החמצתי…

צבא

שירתי בצבא בחיל חימוש, כל בוגרי סינגאלובסקי שירתו בחיל חימוש. חיל חימוש זה חיל טכני. המילה "חימוש" לא מתארת את האופי של היחידות ושל החיל. הוא מתחזק בעיקר את השריון, הכלים, אבל לא רק. בכל אופן, את הכלים הצבאיים, טנקים, נגמ"שים, תותחים, וכו'. בכל אופן, אני הייתי חשמלאי של טנק סנטוריון, זה היה המקצוע הצבאי שלי. שלוש שנים. גרשון היה איתי, גיורא היה באותה יחידה אבל בפלוגה אחרת, של כלי רכב, גרשון ואני היינו בטנקים, הוא היה בנגמ"שים. שמרתי על קשר רק עם גיורא וגרשון.

שירתי בצבא בין 1968 ל-1971. התקופה הייתה מלחמת ההתשה. היינו בתעלה, חלק מהזמן, ועל כל מה שמשתמע, ספגנו הפגזות, ועשינו עבודה בקו החזית, לא הייתה מלחמה פעילה. הצבא המצרי מצד אחד של התעלה, אנחנו מהצד השני. היחידה שלי הייתה בבסיס ליד אשקלון, זו הייתה סדנה לתיקון טנקים, במחנה ג'וליס, אנחנו היינו לפעמים יוצאים מהיחידה, לתקופה, לקחו אותנו למחנה בסיני, ושם היינו בקו קדמי לתת שירות תחזוקה לטנקים שהיו שם. אנחנו היינו עושים את התיקונים המסובכים. במלחמת ההתשה היו הרבה מאוד נופלים. היו הפגזות הדדיות ואנחנו חטפנו. והסתכנו. יצאנו לכל מיני מקומות מסוכנים כדי לעשות עבודה. לעומת זאת, לא יריתי ירי קרבי אחד. אף פעם לא כיוונתי על מישהו, היו כאלה שכיוונו עליי, אבל אני לא לחמתי, זה לא התפקיד שלי. לא נדרשתי לירות חזרה.

בשחרור מהצבא לא היה שום דבר. אתה הולך לשלישות ומקבל את הטופס שאומר שאתה משתחרר, לוקח את הציוד לבקו"ם. מחזירים את הציוד שם, חותמים שהחזרת, ואתה משוחרר. לא זוכר הרבה. פשוט הלכתי הביתה. היחידה שלי הקפידה מאוד על מקצוענות, ואחריות. משם קיבלתי, אני חושב שתמיד הייתי כזה קצת קשוח, קצת מרובע, קצת לא מתפשר, אבל בכל מה שקשור לצד המקצועי, זה היה משהו שבאמת קיבלתי ביחידה, בצבא. זה מצד אחד. מצד שני, קיבלתי את ההבנה שאנשי צבא הם לא בדיוק האנשים הכי חכמים בעולם. אני מדבר על אלה שהיו מפקדים, אני לא הייתי קצין אני הייתי סמל, השתחררתי בדרגת סמל. אבל המפקדים שהיו לי לאורך הדרך, לא התלהבתי מהם, לא מאחד יותר מכל השאר. הצבא זה בכל אופן יחידה שאחד סומך על השני, אחד תלוי בשני, אחד עובד עם השני, ובכל זאת יצאתי מהצבא עם גישה אינדיווידואליסטית. שאני צריך לדאוג שאני אהיה בסדר, אני אחראי. זו הייתה הגישה שלי הרבה, לפעמים היום אני רואה את עצמי ככה.

טיול אחרי צבא

עשינו טיול אחרי צבא, גיורא גרשון ואני. זה לא היה כל כך מקובל אז, אבל לא היינו הראשונים. גיורא ואני, בתור שותפים, זכינו בטוטו. באותה שבת היו 13 זוכים, ואנחנו קיבלנו 56,000 לירות. סדר גודל – משכורת של 750 לירות לבן אדם הייתה מצוינת.

טסנו לצרפת, לניס. לגרשון היה קשר עם מישהו שמכיר מישהו שחי במרסיי. הוא הביא אותנו לסוחר מכוניות משומשות, ממנו קנינו מכונית. התחלנו לנסוע, ועברנו איתה, שים לב – היינו בצרפת, ובאיטליה, ובהולנד, ושוויץ, ובלוקסמבורג, והיינו בבלגיה, באנגליה, עברנו את התעלה, והיינו בנורבגיה, דנמרק, שוודיה, לא טיילנו בשוודיה… רצינו לראות את הקוטב הצפוני. נכון. נכון. חשבנו שאנחנו רוצים לנסוע לקוטב הצפוני, זו הייתה חשיבה תמימה, מטופשת, צריך להגיד את האמת, הכל מתועד! המקליט הוא מכונת אמת! חשיבה לא ריאלית, הכל היה שם. יש עיירה אחת בצפון נורבגיה שאז נתנה תעודה למי שמגיע אליה, ואנחנו רצינו לקבל תעודה, וכמובן שהמכונית לא הייתה מתאימה, והיה צריך לקחת ציוד ספייר, כולל גלגלים, כולל אוכל, בלי שהתחלנו את הנסיעה הבנו שזה לא בשבילנו, וזה לזכותנו.

אבל היה טיול יפה, בשני הקצוות הקלאסיים של נורבגיה, אוסלו וברגן. מפה לשם. וטיילנו וחזרנו. וזהו. אחר כך, כשהגענו חזרה לצרפת, ועוד פעם הלכנו לאותו סוחר ולא הבנו למה הוא לא רוצה לקנות את המכונית עכשיו, היא הייתה גרוטאה, ואז היא עברה עוד אלפי קילומטרים ונהייתה עוד יותר גרוטאה… נורא נפגענו מזה. לא חשוב. השארנו את המכונית אצלו, נתן לנו כמה גרושים, ואז נפרדנו. גרשון חזר לארץ, וגיורא ואני טסנו לאמריקה. אבל הכל היה בצמצום – טיסות זולות, יש עדיין… הייתה חברה אחת איסלנדית שעשתה טיסות זולות מלוקסמבורג לניו יורק דרך ריקיאוויק. לא היה דווקא טיול מוצלח, כל הזמן עבדנו, בבית חרושת, של חבר של אבא של גיורא. נתן לנו פרנסה יפה. קצת בילינו, לא הרבה. אבל התקופה לא הייתה משמעותית, לא ניצלנו את ניו יורק כמו שצריך. אבל חזרנו לארץ, היינו 6-7 חודשים בחוץ, אז חזרנו במרץ 1972.

אוניברסיטה

למדתי 3.5 שנים באוניברסיטה. לימודים. מאוד קשים, אבל זה אוניברסיטה. גרתי בחדר שכור אצל משפחה, ואז עברתי למעונות סטודנטים, ושם היה מאוד נחמד, שמח, פעם ראשונה בחיי הבוגרים שהייתה לי סביבה של גם בנים וגם בנות, גם בצבא לא היה. היחידה שלי כולם בוגרי בית ספר מקצועי שהוא בעיקר בנים. ברוב היחידות הצהליות זה ככה. שם במעונות היה יותר כיף, היה גם מועדון, שם הכרתי את אמיל. ואת צלילה. היא הייתה סטודנטית וגם אמיל, הם עוד לא היו זוג, שם הכרתי אותו. גרתי איתו באותה דירה במעונות. ככה התחברנו. אנחנו בקשר, לא הרבה מכיוון שהם בלוס אנג'לס ואנחנו פה, אבל כן, אנחנו מטיילים ביחד…

כן, אז יש לי חבר מהאוניברסיטה גם… אם יש מישהו שאתה בקרבה אליו ביום יום, כי אתם באותו מקום עבודה או לימודים או דברים דומים, ויש לכם קונטקט טוב והבנה טובה והדדית, ואתם מתחברים, ואח"כ מצליחים לשמור על קשר, אחרי שנפרדים, אז זו מתנה.

הולנד

אתה זוכר, וזוכר טוב, שסיפרתי לך שעבדתי בהולנד. זה מתחלק לשני פרקים – בטיול עם גרשון וגיורא, שבועיים עבדנו בחווה חקלאית בהולנד. שאלנו "יש עבודה?" ובהתחלה ענו לא. אבל אז שאלו מאיפה אנחנו. אמרנו "ישראל". והם התחילו לחייך, וקיבלו אותנו בברכה. אחד מהם, היו שלושה, אמר "אולי אני אקח אתכם, אני צריך לדבר עם אשתי", דיבר, והביא אותנו לחווה. הוא אמר שהוא אמר לא בהתחלה כי הוא ראה שגרשון שחרחר אז הוא חשב שהוא פרסי. גזענות. גרשון הוא בולגרי. עבדנו שם שבועיים – קטפנו תפוחי עץ, קטפנו אגסים, זרענו תפו"א ואספנו תפו"א, לא קל, וישנו איתם בחווה, היה לנו חדר משלנו. הייתה משפחה מאוד מאוד נחמדה. משפחה עם 7-8 ילדים, לא כולם היו בבית, ילדים, כבר גדולים, רוב הילדים כבר עזבו אז היו מספיק חדרים בשביל לתת לנו מקום לישון. אז עבדנו בחווה, האכילו אותנו, שילמו לנו, ואחרי זה הרבה הרבה שנים, כל שנה היינו שולחים להם ארגז תפוזים מישראל. היום זה לא כל כך מקובל, אבל אז היה ייצוא גדול של תפוזים מישראל לאירופה. היצואן, זה שהיה לוקח את התפוזים להולנד, או לאירופה, פשוט היית משלם פה ונותן כתובת, ושם הם היו מקבלים, כל שנה היינו שולחים להם ארגז תפוזים. וככה שמרנו על קשר. עם התפוזים.

אבא שלי ואימא שלי נסעו לטייל בהולנד. נסעו לטייל באירופה, בין היתר בהולנד, אז אני שלחתי אותם, בתיאום מראש, והם באו לבקר בחווה. קיבלו אותם נפלא. אבא שלי לא דיבר טוב אנגלית ובעל החווה ידע גרמנית, אבל הוא לא רצה לדבר גרמנית בגלל מלחמת העולם השנייה ומה שהגרמנים עשו להולנדים. אז הוא אמר לאבא שלי "איתך אני מוכן לדבר גרמנית". ההורים שלי לא ידעו טוב אנגלית. הם היו שם כמה ימים, נפרדו, התחבקו, כל הטקס… וזהו. זה הסיפור שעבדתי בהולנד פעם ראשונה.

פעם שנייה הייתה אחרי שלמדתי את הלימודים. אחרי האוניברסיטה. נסעתי לעבוד במסגרת חילופי סטודנטים, ואחרי הלימודים אני בקשתי, הגשתי בקשה, לנסוע במסגרת חילופי סטודנטים להולנד, ונסעתי להולנד. לחרונינגן. ביקשתי וקיבלו את בקשתי ונסעתי לחודשיים למפעל בחרונינגן. חברת הגז ההולנדית. להולנד יש הרבה גז טבעי. וחברת הגז ההולנדית יש לה מחלקה טכנית, המתעסקת עם כל מה שקשור למדידת הגז, כל מיני דברים כאלה. ובתור בוגר אוניברסיטה עבדתי שם, קצת למדתי, בעיקר שיחקתי במעבדות שם עם כל מיני מעגלים אבל גם קצת תוכנה, וזהו. חודשיים. פעם אחת, בסוף שבוע, נסעתי לחווה. הכול היה מתואם. תיאמנו שאני אגיע. ונסעתי. מגיע לחווה – מה הם אומרים לי? אתה על הטרקטור הזה, אני על זה, ישבנו על הטרקטורים, אספנו תפוחי אדמה. עבדנו כמה שעות. ואז בערב נסענו העירה, הלכנו לשתות בירה, חזרנו, היה נחמד להיפגש, היה כיף, וחזרתי לחרונינגן ביום למחרת.

אבל אחרי זה לא חזרתי לארץ, עשיתי עוד טיול – התחברתי עם שניים, אחד קנדי ועוד אחד שאני לא זוכר ושכרנו רכב. ונסענו לטייל באנגליה, היינו קצת באנגליה, הזיכרון שלי פה קצת מעורפל, נסענו ללייק דיסטריקט. היינו כמה ימים, החזרנו את האוטו, אני המשכתי לסקוטלנד, נסעתי בטרמפים. תקופה של, אתה לא אחראי לשום דבר, אין לך דאגות משום דבר, אתה חי, תהנה! זו התקופה.

איך פגשתי את סבתא (והחתונה)?

הבנת נכון, שדרך גיורא הכרתי את סבתא. ההורים שלה וההורים של גיורא היו חברים. אותה סוג של חברות שקודם תיארתי לך, קבוצה של כמה זוגות שמכירים מאיזשהי צורה. במקרה הזה, זה חבורה של אחיות, רפואיות. Nurse. הם היו חבורה, וסבתא הכירה את גיורא, הרבה שנים לפני שאני הכרתי את גיורא, ועוד יותר הרבה שנים לפני שהכרתי את סבתא. ופעם אחת נפגשנו והכרנו, סבתא ואני, אצל גיורא כנראה, בבית. כי לא הייתה לי סיבה לבוא לבית משפחת חצובי (המשפחה שלה). ככה פעם ראשונה הכרנו. זו הייתה ההתחלה, אני זוכר שיצאנו לבלות כחבורה, פעם סבתא מצטרפת, פעם לא. הבילויים אז היו סרט, לא מי יודע מה, בילויים מסעירים, לא כאלה. ואיכשהו הפכנו להיות זוג.

לא היה רגע… היה מקובל הצעת חברות. עד היום זה בעיני לא בדיוק, קצת מטופש… צריך להבין – אתה חסר ניסיון אז אתה חסר ביטחון. אם יש לך מישהו, אח בוגר, הוא מכניס בך ביטחון, הוא אומר לך איך להתנהל, אבל במקרה שלי לא היה, חסר ניסיון חסר ביטחון, סבתא אותו דבר, אפילו שיש לה אח גדול – היא הרי אישה. סבתא הייתה בתיכון עיוני. בנים, בנות, אינטראקציות. היו לה חברים, אני לא הראשון. אבל לא הצענו חברות. התחלנו לצאת ביחד. היינו חברים איזושהי תקופה, אחרי זה נפרדנו, ואז עוד פעם חזרנו ואולי אפילו הייתה עוד פרידה. פעם אחת אני נסעתי מטעם העבודה לארה"ב, הייתי מה שנקרא "אזרח עובד צה"ל" והיא טיילה בארה"ב באותה תקופה עם חברה, ונפגשנו, ומאז אנחנו ביחד.

אם היה דייט? תלוי איך מגדירים. סרט זה דייט? היינו נפגשים כאן וכאן, אחרי זה שנפגשנו בארה"ב לכמה שעות, אולי יום, יומיים, בסוף כשחזרנו היינו זוג, היינו ביחד, בלי להגיד "בואי נהיה חברים, מה דעתך", "נלך לדייט" כאלה. היה הרבה יותר טבעי. לא צריך היכרות, הייתה היכרות. וזהו. איזושהי תקופה סבא וסבתא רבקה וחנן (ההורים של סבתא) גרו באותה תקופה בירושלים, חנן קיבל תפקיד להיות מנהל קופת חולים בירושלים. אז הוא קיבל דירה בירושלים, אז אנחנו גרנו בדירה שלהם בתל אביב. ואיזושהי תקופה גרנו ביחד, ואח"כ התחתנו. לא הייתה הצעת נישואין, גרנו כבר ביחד, אין משמעות ל"לצאת" כשגרים ביחד. חיינו ביחד. והתחתנו בינואר 1979.

מה שכן, המעורבות של ההורים שלנו הייתה קצת מוגזמת. זה היה מאוד שמרני, צריך להודות. היום זה לא עובד ככה. אבל אז ההורים היו יותר מעורבים. סבא חנן היה מאוד שמרני. במובן הזה שאם הבת שלו יוצאת עם גבר היא צריכה להתחתן איתו. הורים רוצים שהבת תתחתן, זה איזשהו הישג לבת. תפיסה של לפני 50 שנה בטח גם יותר. הבת צריכה להתחתן. אז אם היא מסתובבת עם גבר צריך לדאוג שהיא תתחתן. אז היה ביקור של החצובים אצל הרפנים, והחליטו שאנחנו צריכים להתחתן וקראו לנו "נו מתי החתונה?" זה הרבה לחץ, זה מרגיז, אני לא רציתי לפוצץ את העניין, אנחנו חיים ביחד לא מתחתנים, תפסיקו לבלבל את המוח, ואני חושב שסבתא הייתה בכיוון של להתחתן. קבענו תאריך, בזה זה נגמר, לא לקחתי אותה למסעדה עם נרות, לא ירדתי על הברכיים, לא הוצאתי טבעת. כל אחד בדרך שלו, כל אחד מה שמתאים לו. גם איך שהוא חונך. ככה זה היה. מעשית ככה זה היה.

בחתונה לא היה אולם. הלכנו להתחתן בבית כנסת בתל אביב. היה בית כנסת בתל אביב, לא זוכר את שמו ואיפה הוא, סבתא בוודאי זוכרת, יש אולם בתוך בית הכנסת, הוגש בו כיבוד, הבאנו כיבוד, באו חברים שלי, בא גיורא, באו חברים של סבתא, ובאו הרבה חברים שלי ממקום העבודה בצבא. הזמנתי את החברים מהצבא להגיע. וזהו. התחתנו. החתונה הייתה מאוד קצרה. לא הייתה מוזיקה, ריקודים, לא היה. מעבר לזה שדעתנו אז והיום שזה ממש מטופש להוציא סכומים בלתי ניתנים לתיאור על מסיבת חתונה כל מיני דברים מפונפנים וכאלה. גם לא היה לנו את הכסף. (אלא אם היינו זוכים באיזה טוטו אחד… ולא מבזבזים את הכסף על טיול בחו"ל אחרי צבא…) גם אם היה הכסף, לא היה לנו בשאיפות. לא פספסנו שום דבר, לא ויתרנו על שום דבר, לגמרי טבעי אנחנו.

אפשר להגיד שמבחינה מהותית לא השתנה שום דבר. רק בעיני ההורים שלנו. שום דבר לא השתנה מבחינת היחסים. המעמד של "נשואים" דרש קצת טרחה לרשום את זה פה ואת זה שם. היה לנו חשבונות בנק נפרדים, השארנו את זה ככה תקופה, רק אז איחדנו חשבונות… ההחלטה להוליד ילדים… דיברנו על זה די בקלילות, לא היה כובד ראש בעניין. כשאתה חי עם בת זוג, חיים ביחד שני אנשים, כל הזמן יש הסכמות, לפעמים גם לא, אבל הרוב הסכמות, ואם יש יותר מדי אי-הסכמות נפרדים, אבל הייתה אותה הרוח, אותו סוג מחשבה, יש דברים שהיו חשובים לסבתא ולי פחות, אבל שיתפתי פעולה, וגם ההיפך… היו המון הסכמות ופשרות… זה בא טבעי. לא היינו נורא דוגמטיים בתפיסת עולם של חיים ביחד, לא דעות פוליטיות, או כאלה, למרות שצריך להגיד, שלי באופן אישי, יש כאלה שלא, אבל לי באופן אישי היה קשה מאוד מאוד לחיות עם מישהו שמבחינה פוליטית הפוך אליי. זה לא רק ויכוחים פוליטיים. גם. אני מדבר על המהות, אם אני צריך היום לחשוב על איך הייתי מסתדר עם מישהי שהיא עם דעות של ימין בוודאי קיצוני אז אני חושב שלא הייתי מסתדר. הצד הפוליטי זה לאו דווקא פוליטי מפלגתי, במובן הכי עמוק של המילה זה האמת שלך, איתה אתה חי, ההגדרה של נכון לא נכון, טוב ורע, הכל פוליטי. לא מפלגתי. אם אתה בעניין הזה מנוגד למי שחי איתך זה קשה, אפילו בלתי אפשרי.

עבודה ומשפחה

כשסבתא וסבא חצובי חזרו מירושלים שכרנו דירה ברמת השרון, ושם אימא שלך נולדה. חיינו שם שלוש שנים, לא בדיוק זוכר… ואז קנינו את הדירה בקרן היסוד, ברעננה, 500 מטר מכאן, אפילו פחות. זה היה בשנת 83', או 82'. סיימתי לעבוד בצבא בתור אזרח עובד צה"ל ב-79', לא היה מספיק מלהיב בשבילי, היה נחמד, אבל לא מפיק מלהיב, לא מספיק מקצועי, אי אפשר היה להתקדם שם. זו יחידה צבאית – מי שמתקדם אלו אנשי הצבא, האזרחים נשארים באותו תפקיד. אז עברתי ל"תדיראן". עבדתי שם 16 שנים, עד 1995. ואז עברתי לחברה בשם "אורפק", עבדתי שם שלוש שנים. ואז עברתי לחברה של בן דוד שלי אבי, הייתה לו חברה שלו, עם שותף, עבדתי שם כמה שנים, ב"טטרה", החברה נקראה טטרה. עשינו שם טלפונים למצוקה, לחצני מצוקה, לזקנים, לנכים, למי שצריך, ששולחים אותם לחברה המספקת את השירותים של העזרה. עד שסגרו אותם, הם פשטו את הרגל.

בשנת 1986 טסנו לארה"ב מטעם תדיראן. תדיראן קנו מפעל בארה"ב, כי הם סיפקו מערכות לצה"ל. מערכות שהיו צריכות… יש איזו קומבינה, שעם הכסף שארה"ב נותנת לנו, כספי הסיוע, הצבאיים בין היתר, צריך לקנות ממפעלים אמריקאים. אז תדיראן קנו מפעל בארה"ב. בלונג איילנד, ניו יורק. והמפעל ההוא סיפק את המוצרים האלה, זו הייתה מין עסקה סיבובית, הרבה רמאות וקובינות יש בזה, צריך להגיד, אז שלחו אותי ועוד מישהו, מהנדסים, נסענו לשם, יותר בשביל להגיד שיש מהנדסים ישראלים שעושים את העבודה. התפקיד שלנו היה לא רציני, מאוד מאוד לא רציני, במידה רבה כיף לגור בארה"ב. ואחרי שנה חזרנו.

החברים שלי

תמיד השתדלתי שתהיה לי סביבה של חברים. אתה מכיר את מוני? הכרתי אותו בתדיראן, עבדנו ביחד באותה מחלקה אם אפשר לקרוא לזה ככה, הוא כמהנדס, אני כמהנדס, בשני פרויקטים שונים. והוא מצא חן בעיני, היה קשר טוב, דיבור טוב, ראיתי אדם נעים, אדם חכם, אז פעם אחת הזמנתי אותו ואת אילנה אשתו לבוא למפגש של החבורה. הם לא היו חלק מהחבורה הסגורה, של השישה זוגות, רק כשאירחנו את המפגש כאן, הזמנו תמיד את מוני ואילנה, והחבורה הכירה אותם. חוץ מזה, טיילנו איתם בחו"ל, הטיול באלסקה היה איתם. הם היו שותפים לטיולים כמעט כמו צלילה ואמיל. טיול אחרון שעשינו היה לרומא, ואז הוא חלה ונפטר. עכשיו הקשר קצת דעך, אילנה שומרת קצת קשר, אבל נראה שהיא פחות מעוניינת במפגשים של החבורה, לא של גרשון וגיורא, אלא של ורדה וריקי וכל אלה. אני מאוד מאוד שמח שיש לנו חברים. כי היום-יום הוא מונוטוני. משעמם. אתה אין לך אף רגע משעמם. אבל בגדול יש רגעים משעממים. לכולם חוץ ממך. אז אני מנסה להכניס קצת עניין. אני לומד סקסופון, בסדר. אני קורא ספר, בוודאי בסדר. טיולים, בוודאי ובוודאי ובוודאי בסדר. אבל מפגשים עם חברים זו איזושהי מתנה. זה כיף!

כשאני הייתי ממש ממש צעיר, אני חושב שזה היה אבל בסביבות גיל 20, כשאני הבנתי פתאום שלהיות לבד זה כיף, אהבתי את זה, אהבתי להיות לבד, אבל לא כל הזמן. אתה מכיר, יש פתגם "או חברותא או מיתותא". פתגם יהודי. גוגל איט! אז צריך חברים, ואני שמח שיש לי. וצריך משפחה, ואני שמח שיש לי. יש לי משפחה נהדרת!

הזוית האישית

החוויה של סבא גיורא: היה נהדר, לשתף, לספר… יש דברים, גם, שנזכרתי בהם תוך כדי סיפור, למשל, כשסיפרתי לך שעבדתי בחרונינגן ואז נזכרתי "אה! גם היה וויקאנד שנסעתי בו לחווה!" פתאום נזכרים. אני נהנה לדבר, והנכד שלי מקשיב, והוא הולך לעשות עם זה משהו, זה נהדר.

משפט לחיים – אני לא חושב שיש לי איזושהי אמת אחת נצחית. להיפך! אין אמת נצחית, כל דבר נכון לשעתו. הדברים מתהפכים עם השנים. מתנסים ביותר דברים, ואנחנו מחכימים ואנחנו מיטפשים ומגיעים עם תובנות חדשות לעולם… אין אמת נצחית! תהיה ספקן, תיקח כל דבר עם קצת מלח. עוד דבר שאני אגיד לך, אמת שלי לעכשיו, אל תמות למען הדעות שלך ואל תהרוג למען הדעות שלך.

החוויה שלי (איתי): נהנתי מאוד לשמוע את סבא. גיליתי דברים שלא ידעתי על המשפחה, על סבא, ובכמה מובנים הבנתי שבשבילי הוא פשוט מודל לחיקוי – הוא מוקף בחברים ובחבורות, איתם הוא שומר על קשר חזק, הוא עושה מה שטוב לו והוא נהנה ממנו, ויש לו סביבה שתומכת בו ואוהבת אותו. יש לו (כפי שהוא אמר) משפחה נהדרת, ואני מסכים איתו לגמרי, יש לי משפחה נהדרת! אני מאוד מודה לו על השיתופים, הסיפורים, נקודות המבט, והגישה, לפיה אין אמת אחת, וכל דבר נכון לשעתו. אני אוהב אותך, סבא!