מאגר סיפורי מורשת

רקע משפחתי

"שמי טובה פלינט, נולדתי בגבעתיים בשנת 1952 וגדלתי בגבעתיים עד הצבא. הייתי אחות קטנה למכי (מלכה) והילדה הצעירה של אסתר ודוד. אבא שלי (דוד) היה בעל מפעל לשלטים והיה אחד מאנשי הפרסום הראשונים בארץ, ועשה כמעט את כל הפרסום שהיה בארץ באותה תקופה. אימא שלי (אסתר) הייתה ניצולת שואה ובגיל יחסית צעיר היא חלתה ולכן לא עבדה".

סבתא טובה מספרת על ילדותה

"הייתי ילדה חברותית, בתקופת היסודי היו לי הרבה חברים שליוו אותי אחר כך גם בתנועת הנוער, הנוער העובד והלומד. רוב השעות של היום ביליתי עם החברים בחוץ, ברכיבה על אופניים ובהרבה משחקי רחוב. הרשו לי לצאת רק בארבע אחה"צ, ובארבע הייתי עפה החוצה לשחק עם החברים. הייתי ילדה מאוד שובבה, אין שום אירוע שלא היה נגמר בשפשוף בברכיים, בידיים או ברגליים. אני והחברים היינו מאוד הרפתקנים, היה ליד הבית משהו שהיה בעבר מחנה צבאי, והיינו משחקים שם המון. היינו גם הולכים ברגל הרבה ולכל מקום. והשעות שבהן צריך היה לחזור הביתה, היו שעות מאוד מאוד מבאסות. עד לשעה ארבע שבה אפשר היה סוף סוף לצאת החוצה לרוב הייתי מקשיבה לרדיו, היה ברדיו תוכניות לבני נוער ולילדים ואני זוכרת את עצמי יושבת בסלון ופשוט מקשיבה לרדיו, מאוד אהבתי את זה.

 בילדותי

מבחינת בית הספר לא הייתי ממש משקיעה בלימודים, זה לא היה מעניין אותי, וגם הייתי תלמידה מאוד בינונית, החברים עניינו אותי יותר והרחוב עניין אותי יותר וגם הרדיו עניין אותי יותר. מכיתה א' עד כיתה ח' למדתי בבית הספר כצנלסון שהיה ליד הבית שלי. הייתה משמעת מאוד חזקה בבית הספר והיה מרחק מהמורים, לא היה אפשר לפנות למורה, היו עונשים קשים, היו מזמנים את ההורים המון, על כל דבר קטן. בדרך כלל המודה המחנך היה מלמד את רוב המקצועות. הייתי ילדה מאוד יצירתית עם המון דמיון ושיעורי בית ושיעורים בכללי לא עניינו אותי בכלל. וגם בבית קיבלתי עונשים כמו לא לשחק או לא לצאת. אחד המקצועות המעטים שכן אהבתי היה ספרות, חשבתי שאפשר עם המקצוע להפליג עם הדמיון, מאוד אהבתי לקרוא וזה פתח אותי לעולם הזה של הדמיון והסיפורים. חווית הילדות החזקה שלי היא עם ילד שהגיע לכיתה שלנו והוא הגיע מקיבוץ, ולא הכרתי ילדים שבאים מקיבוץ, וקראו לו אמיר, והוא היה ילד של חופש, ובנינו ביחד בית על עץ והיינו מבלים שם שעות. הוא כאילו שם את המסגרת שהכרתי של ילדים מהשכונה".

עבודות

"עבדתי בהמון סוגי עבודות, בשנותי הראשונות עבדתי כמורה לספרות וכמחנכת, הייתי מורה שונה מאשר בילדותי, התלמידים ישבו במעגל, הם יכלו לפנות אליי, לימדתי דברים שלא היו בחומר הלימוד פשוט כי אהבתי אותם, הסתכלתי על העבודה בהוראה כאופציה לפתוח עולם רגשי לתלמידים. מלבד הוראה עבדתי גם בעמך עמותה של טיפול נפשי בניצולי שואה, אחר כך הקמתי את המרכז באזור השפלה של ער"ן (עזרה ראשונה נפשית). כשמסתכלים בקו מחבר אז כל עולם הרגש, כל עולם הדיבור מאוד קרוב לליבי, ולכן בחרתי לעשות את זה, למרות שזה היה קשה. ואפילו בשלב בין ההוראה לעמך פתחתי בוטיק בגדים שקראו לו "מתאים לי" אבל לא הספיק לי ועברתי לעמך ולכל התחום של הנפש. מבחינתי עמך היה סגירת מעגל, כי בבית שלי לא דיברו על השואה רק הרגישו אותה, והרגישו את העצב העמוק שהיה בבית".

הזוית האישית

סבתא טובה: החוויה שלי לדבר איתך היתה מבחינתי מאד ערכית וחשובה, זו עוד הכרות יותר עמוקה שעושה לי תחושת חיבור אליך, פתאום יש לך הזדמנות להכיר עוד רבדים וחלקים שביום יום לא באים לידי ביטוי, לי אישית היה מאד מרגש לחזור לעבר ולזכרונות שנמצאים בתוכי ולא תמיד אני נותנת עליהם את הדעת, מאחר והתעניינת ושאלת היה לי קל מאד לספר.

יערה: היה לי מאוד מעניין לשמוע את הסיפורים של סבתא שלי על הילדות שלה ולמדתי המון על המשפחה שלי, דיברנו בצורה פתוחה כך שחשתי בנוח לשאול שאלות ולדבר איתה.