מאגר סיפורי מורשת

שמי דוד יעקב, והשנה אני משתתף יחד עם נכדתי מיקה בתוכנית "הקשר הרב דורי". נולדתי בשנת 1954 בישראל, וגרתי במעברות של אור יהודה יחד עם 11 אחיי ואחיותיי. סביי וסבותיי עלו לארץ בגיל מבוגר מתוך ציונות ואהבת הארץ. שמותיהם של סבא וסבתא מצד אמי, מרים  הם יצחק ודינה. את סבי יצחק לא הכרתי, אבדו עקבותיו בעיראק. הוא היה נשוי לסבתא דינה, אותה הכרתי היטב, כי היא גרה איתנו בבית.

יש לי זיכרונות טובים מתקופת הילדות, שבה אני וחבריי נהגנו לשחק בגינה ליד לול התרנגולות בכדורגל ובמחניים. הייתה לי ילדות פשוטה אך מאושרת. לא היה לנו הרבה כסף לצעצועים, אבל נהגתי לשחק במשחקים אצל חבריי. אהבתי בעיקר משחקי חשיבה. עם השנים גדלתי להיות נער צנוע, שקט וביישן. בביתנו חינכו אותנו להסתפק במועט, לאהוב את הארץ והמדינה וגדלנו על סיפורי התנ"ך בעיקר.

סבתי דינה חיה יחד איתנו באותו בית, ואני הייתי מאוד קשור אליה, למרות שקצת היה קשה לתקשר איתה היות והיא סבלה מקשיים בשמיעה. סבתא דינה והסבים והסבתות האחרים סיפרו לי על העלייה לארץ ובעיקר סיפורים מהתנ"ך, ויכולתי לשבת ולשמוע אותם שעות. למדתי בבית ספר דתי, כך שאת מרבית סיפורי התורה הכרתי גם משם. אהבתי מאוד ללכת לבית הספר, והמקצוע שהכי אהבתי היה תורה.

בעבר הכול היה פשוט יותר, כך גם החלומות שלנו בתור ילדים. כשהייתי ילד רציתי להיות נהג אוטובוס, ובהמשך עבדתי בתור מוכר ירקות בדוכן בשוק הכרמל ועובד בניין. אבא שלי, יעקב, עבד בתחום הבשר, ואנחנו הילדים נהגנו לעזור לו. הקשיים שלנו היו בעיקר קשיי פרנסה. למרות הקושי הכלכלי, האחים עזרו אחד לשני וההורים הרעיפו הרבה אהבה. אני חושב שלמרות הקשיים הכלכליים, הכל היה יותר קל והעולם היה פחות תחרותי ופחות רכושני. כשבגרתי, בחרתי להיות נהג מונית.

במהלך עבודתי כנהג מונית, הסעתי ציירת אשר נתנה לי חפץ מיוחד שהחל לעבור אצלנו במשפחה. מדובר בתמונה שצוירה על ידי ציירת מוכשרת, המתארת את קריעת ים סוף. את התמונה קיבלתי במתנה עבור אימא שלי. הציירת נסעה איתי במונית ושאלה על חפץ שקיבלתי מאימא שלי, שנקרא "סמבוסקייה", מעין משולש בד הפועל נגד עין הרע. אמי נהגה לתפור אותו בעבודת יד ולקשט – סוג של יצירת אומנות. הציירת ראתה את זה במונית וביקשה גם עבורה. אמי הכינה לה באהבה גדולה, וכשמסרתי לה את זה, לא הסכמתי לקבל תשלום, בהוראת אמי. הציירת החליטה להכין לאמי ציור, שציירה על יציאת בני ישראל ממצרים וקריעת ים סוף. כשאמי נפטרה, הציור נשמר אצל אחי הצעיר.

חלק משמעותי בחיי קשור לתקופת השירות הצבאי. שירתי כנהג משאית תובלה בסיני. יש לי המון חוויות מהצבא, חלקן טובות יותר וחלקן פחות. השתתפתי במלחמות ישראל וקיבלתי אותות הצטיינות: אות הצטיינות מלחמת יום כיפור, ואות הצטיינות שירות מבצעי בסיני. אחרי שהשתחררתי מהצבא, הכרתי את אשתי אילנה באמצעות שידוך. בן דוד שלי התחתן עם אחותה שושנה, וכשנפגשנו בני המשפחה, התאהבתי באשתי. התחתנו בחתונה מאוד גדולה ומרגשת, ונולדו לנו שלושה ילדים ותשעה נכדים.

בילדותי היו זמנים קשים מבחינה כלכלית. היינו 11 אחים בדירה קטנה ובלי הרבה מותרות. דאגו לנו לדברים הבסיסיים, והייתה צפיפות. לכן החלטתי שאני אגדל מספר מצומצם יותר של ילדים, ולי נולדו רק שלושה – שתי בנות ובן.

יש לי גם אהבה למוזיקה. אני מנגן על פסנתר. בצעירותי הייתי זמר, בעיקר באירועים, ומאוד אהבתי מוזיקה, אך זה היה מקצוע שלא היה אפשר לשלב עם חיי המשפחה. לכן בשלב כלשהו זה הפך לתחביב בלבד. אני נהנה מאוד לנגן בפסנתר.

כיום אני נהנה מטיולים ברחבי העולם, מבילוי עם נכדיי וממפגשים עם חברים. אין לי חלום שלא הגשמתי. אם הייתי צריך לחזור אחורה בזמן, הייתי עושה כמעט הכל אותו הדבר.

הזוית האישית

מיקה הנכדה המתעדת: במהלך הכנת התיעוד למדתי הרבה על סבי ועל משפחתי.