מאגר סיפורי מורשת

סיפור של שולמית רוגל

קוראים לי שולמית רוגל, נולדתי כבת בכורה בשנת 1943 במחנה פרמונטי באיטליה לאימא אירן (רחל) ולאבא ארפי (אהרון) פרידמן. אימא אמרה לי שהיה ברור שתיוולד לה בת שמה יהיה שולמית, אימא פשוט אהבה את השם שולמית.

מחנה פרמונטי

בתכנון הייתי צריכה להיוולד בארץ ישראל ולהיות צברית, ההורים שלי יצאו מצ'כוסלובקיה בקבוצה של צעירי בית"ר בשנת 1940 על האונייה פנצ'ו בדרך לעיר נתניה שנמצאת בארץ ישראל . לאחר מסע שנמשך מספר חודשים, הרבה תלאות בדרך, האונייה עלתה על שרטון ליד אי קמילה ניסי באזור איי יוון, מלחמת העולם פרצה בינתיים וחיל הים האיטלקי הציל את הקבוצה.

הקבוצה הייתה באי רודוס שנה וחצי ואז העבירו אותם למחנה פרמונטי בדרום אטליה, שם הוריי התחתנו ואני נולדתי ביוני שנת 1943. אחרי שנה בשנת 1944 עלינו לארץ לעיר נתניה, הייתי בת שנה. גרנו ברמת זאב, שכונה קטנה עם בתי קרקע. היינו עולים חדשים בשכונה של משפחות ותיקות יותר. גרנו בדירת חדר בחצר של משפחה ותיקה וכעבור זמן עברנו לדירה של שני חדרים ומטבח בחצר סמוכה, השירותים והמקלחת היו מחוץ לבית. אני זוכרת שאימא הייתה רוחצת אותי בקערה גדולה, את המים היו מחממים על פתיליה או על פרימוס שפעלו על נפט, לכל המשפחות היו ילדים בגילי ולהם היו אחים גדולים שנולדו לפני המלחמה.

אימא עבדה כתופרת והביאה מכונת תפירה מצ'כוסלובקיה ואבא התחיל לעבוד בבית חרושת ליהלומים, תעשייה שפיתחו בנתניה והיא נקראה עיר היהלומים.

אני אימא ואבא

זיכרונות ילדות משמעותיים

בשנת 1950 הייתה תקופת הצנע בארץ, בה כל משפחה קיבלה תלושים לקניית מצרכי מזון חיוניים, לא היו אביזרי חשמל המקררים היו על קרח. בישלו על פתיליה והיו אששיות על נפט לתאורה.

כל יום היינו מחכים לצלצול של מוכר הקרח שהיה עובר עם עגלה עם קרח שהיה עובר משכונה לשכונה וגם מוכר הנפט היה עובר עם עגלת נפט בכל השכונות ומצלצל שיבואו אליו עם מיכלים לנפט גם מוכר החלב (החלבן) היה עובר מבית לבית ומשאיר חלב בסיר או בכד שנשים היו משארים ליד הדלת עם כסף, לא היו בקבוקי חלב וגם לא בשקיות כמו היום. אפילו את בקבוקי הסודה היו ממחזרים, מוכר הסודה היה עובר מבית לבית, הוא היה מביא את המלאים ולוקח את הריקים.

אנחנו קיבלנו באותה תקופה חבילות מדוד מאמריקה, חבילות מזון ובגדים וקיבלתי בובה, הייתה לי הבובה הכי יפה בשכונה ושמלות מאוד יפות ובסך הכל זו הייתה תקופה שבה היה מחסור גדול כאן בכל התחומים .

אחותי ורד נולדה

כשהייתי בת שבע נולדה אחותי ורד, ובגיל תשע – קרה לנו אסון גדול, אבא נפטר ואימא הייתה צריכה לעבוד הרבה יותר. היא יצאה מהבית לתפור בבתים של אנשים והשכנה שמרה עלינו. היא הייתה החברה הכי טובה של אימא והבת שלה הייתה החברה הכי טובה שלי. בהמשך עברנו לדירה שההורים שלי קנו עוד לפני שאבא נפטר, הלכתי לתיכון והייתי בצופים. כשהייתי בת 11 וחצי אימא התחתנה שוב עם אלמן, קיבלנו אבא טוב שאהב אותנו מאוד וקיבלנו שני אחים שכבר לא גרו איתנו. ואחר כך ילדות רגילה של נוער עם תנועת נוער מסיבות בילויים ולימודים…

משחקי הילדות של סבתא

היינו שישה ילדים בשכונה בני אותו גיל ותמיד למדנו ביחד אפילו הלכנו לאותו גן, גן גבע. בכיתה א'-ב' בבית ספר ביאליק הקטן ברחוב גבע, כשעלינו לכיתה ג', העבירו אותנו לבית ספר איתמר הנהיגו בו תלבושת אחידה , בית הספר איתמר שהיה בית ספר גדול חדש ורחוק היינו הולכים וחוזרים ברגל כל יום הלוך וחזור.

תלבושת בית הספר איתמר

אני זוכרת שאת רוב שעות היום לאחר המסגרת החינוכית בילנו בחוץ בחצרות במשחקי חוץ: תופסת, מחבואים, חמש אבנים ומקלות, עמודו, ים,  יבשה , קלס, מוטרס. טיפסנו על עצים, לא היו לנו מסכים, טלפונים.

כשהייתי בת 4-5 הבריטים היו בארץ, כיתה של חיילים בריטים התמקמה ליד השכונה שלנו ברמת זאב והקיפו את עצמם בגדר קונצרטינה אני זוכרת שאנחנו ילדי השכונה הלכנו אליהם והם היו מכבדים אותנו בסוכריות.

אני וחברים שלי

חפץ

החפץ שעובר אצלנו במשפחה זה צמיד זהב. את הצמיד  הזהב קיבלתי מאימא שלי כמתנה לבת מצווה שלי. את אותו צמיד נתתי לנכדה האהובה שלי אמה כאשר היא הגיעה לגיל 12.

הזוית האישית

סבתא שולמית: התמקדתי בילדות המוקדמת שלי כי המציאות הייתה כל כך שונה מהתקופה שאמה מכירה כמובן מאליו. למרות שילדות היא ילדות והייתה שובבות ושמחת חיים  ניסיתי לעביר לאמה מה זה להיות ילדה בתקופה שלי  ואמה אמרה שנראה לה שלא הייתה מסוגלת לחיות התקופה כזו, נהניתי מאוד לעבוד ולשתף את אמה.

אמה: נהניתי לעבוד עם סבתא על הילדות שהייתה לה כי הילדות שלה ממש שונה מהילדות של ילדים ובכללי של הדור של היום אני אישית חושבת שלא הייתי שורדת את הילדות של סבתא, נהניתי לשמוע עוד מהסיפורים של סבתא. בקיצור היה ממש כיף לעבוד עם סבתא.