מאגר סיפורי מורשת

שמי אילנה, נולדתי בלוב בשנת 1945 ועליתי לארץ ישראל בשנת 1949 כשהייתי בת ארבע.

במשפחתי קראו לי בשם החיבה 'לליאנה'. בהתחלה כעסתי על כך שקוראים לי בשם זה, אך עם הזמן התרגלתי אליו ואף אהבתי אותו מאוד. עד היום הקרובים אליי ממשיכים לקרוא לי כך.

הילדות באור יהודה

גדלתי באוהל בעיר אור יהודה. החורפים היו קשים במיוחד באוהל, ואפילו קרה שבאחד הימים הסוערים והגשומים האוהל שלנו עף. חוויות הילדות שלי היו מלאות אתגרים, במיוחד כאשר מדובר במטלות הבית. לא אהבתי לבצע את המטלות שביקשו ממני: לשטוף כלים, לנקות את הבית וללכת למכולת לקניות. לעומת זאת, בשעות הפנאי נהניתי מאוד מקריאת ספרים רומנטיים על אהבה. בנוסף, אהבתי לשיר שירים ישראליים ולרכוב על אופניים.

כילדה, הייתי חברותית ומקובלת בחברה. היו לי המון חברים ונהגנו להיפגש אחר הצהריים. אהבנו לשחק משחקים כמו מחבואים, תופסת וקלאס. אהבתי מאוד ללכת לבית הספר, לפגוש את החברים וללמוד, במיוחד אהבתי את שיעורי הגיאוגרפיה.

המשפחה והמצב הכלכלי

ההורים שלי חיו בצניעות רבה. לא תמיד הם עבדו, ולכן היינו צריכים להצטמצם ולקנות רק את הדברים החשובים, בעיקר אוכל. הוריי רצו לעלות לארץ ישראל כי פחדו מהערבים שרדפו אחרינו ואיימו על חיינו. עקב כך נאלצנו לעזוב את לוב ולעלות לישראל.

חיים דתיים ונישואים

גדלתי וחונכתי בבית דתי. בגיל 18 הייתי אמורה להתגייס לצבא, אך הוריי לא הסכימו משום שהייתי דתיה. הייתי נערה יפה והיו לי המון מחזרים. התחלתי לצאת עם בעלי והתאהבנו במהרה. באחד הימים, כשיצאנו לאכול במסעדה, הוא הציע לי נישואין. התחתנו בשנת 1963 ונולדו לנו ארבעה ילדים: שני בנים ושתי בנות.

בעלי עסק בתחום הביטוח ומשרדו היה בביתנו. עבדתי יחד איתו והיו לנו אתגרים רבים כאשר המשרד היה בבית. אנשים רבים הגיעו אלינו במהלך היום ועד הלילה. לאחר עשר שנים של עבודה מהבית, התקדמנו ופתחנו משרד בעיר אור יהודה. עד היום המשרד קיים ועובד, "ביטוח עיני".

הזוית האישית

רועי הנכד המתעד: היה לי מאוד מעניין במסגרת התכנית, למדתי דברים חדשים התעניינתי בחייה של סבתא שלי. והיה מהנה מאוד ללמוד עליה.