מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

מבגדד לאור יהודה – ציון פטל

אני (שיר) וסבא שלי בבת המצווה שלי
סבא שלי בצבא
העלייה מעיראק והחיים בארץ ישראל

שמי ציון פטל, נולדתי בשנת 1951 בבגדד שבעיראק. עליתי לישראל בגיל חודשיים, עם ההורים שלי, נג’יה ויחזקאל, אחי הגדול שלמה וכמובן כל המשפחה המורחבת, כל הדודים שלי מצד אמא ומצד אבא וגם הסבים והסבתות שלי.

עלינו לארץ מעיראק במטוס, והגענו לישראל לאור יהודה. גרנו במעברה שנקראת שקיה ב באור יהודה, כיום זה על יד מגרש הכדורגל העירוני. סבא שלי שמואל זכרונו לברכה, היה גר בצריף שלידנו והיו לו עיזים, וכשהיה לי זמן פנוי אחרי בית הספר הייתי עוזר לסבא שלי לרעות את העיזים בשדה הפתוח וכמובן שעזרתי לו גם לחלוב אותם. אני זוכר שהייתי מכופף את הראש מתחת לעז והייתי שותה את החלב ישר מהטינים, ואחרי שסיימנו לרעות החזרנו את כל העיזים לדיר שהיה ליד הצריף של סבא שלי.

לסבא וסבתא שלי מצד אימא קראו שמואל ומסעודה, והם נולדו בעיראק. מצד אבא, לסבא קראו יעקב ולסבתא קראו ג’ורג’יה וגם הם נולדו בעיראק וכולנו עלינו ביחד לארץ בשנת 1951. סבתא מסעודה וסבא שמואל גרו בצריף שלידנו, אני זוכר שסבתא מסעודה הייתה חולה ותמיד היינו עוזרים לה ללכת למקומות והיא הייתה מברכת אותנו. סבא יעקב וסבתא ג’ורג’יה גרו רחוק ולא היה לנו קשר קרוב איתם.

מסבתא מסעודה אני לא זוכר הרבה, אבל אני זוכר שסבא שמואל היה יושב ומספר לנו על מלחמת העולם הראשונה כאשר הטורקים שלטו בעיראק, ואת חוויות המלחמה שלו נגד האנגלים. הטורקים גייסו אותו בכוח והוא היה מתאר את המלחמה שלו בחרבות עם האנגלים. הוא היה מספר שהטורקים היו אכזריים מאוד ואת הפצועים שלהם היו הורגים כדי לא לטפל בהם. סבא שמואל נפצע מחרב בבטן ובכדי שהטורקים לא יהרגו אותו, הוא גלגל את עצמו בכוחות אחרונים למקום האיסוף של הפצועים האנגלים, כי האנגלים כן היו מטפלים בפצועים שלהם.

בתקופה שגרנו במעברה לא היו כמעט בכלל משחקים. היינו ממציאים משחקים מהדמיון, למשל היינו מכינים עפיפונים ומעיפים לשמיים. היינו מחפשים במזבלה ליד שדה התעופה קרשים וגלגלים ובונים קורקינטים. שיחקנו תופסת ומחבואים, והכנו כדורים מסמרטוטים לשחק בהם כדורגל. העולם בתקופתי היה מאוד שונה, לא היו טלפונים ומשחקי קופסא. השירותים והמקלחת היו מחוץ לצריף ולכל משפחה היה שירותים ומקלחת משלה. למרות הכל הייתה לי חווית ילדות נהדרת, היינו תמיד עושים הכל בעצמנו. בתקופת החגים היינו עושים שופרים מקרניים של אייל, חותכים ומשחיזים אותם. היינו מטפסים על עצי תאנים ותותי בר, קוטפים ואוכלים.

אימא שלי תמיד דאגה שאנחנו נהיה מסודרים ונקיים, למרות התנאים הקשים. תמיד הייתה אחווה בין השכנים, כל פעם שהיינו צריכים עזרה השכנים תמיד נרתמו לעזור, ובאירועים כמו חתונות או ימי הולדת השכנים היו מכינים את כל המאכלים העיראקים הטעימים. היה ביטחון להסתובב ברחוב בלילות, לא כמו בתקופתנו.

היו זמנים קשים, למשל תקופת הצנע, המזון היה מוקצב ולפי תלושים. לא היינו רעבים אבל לא היה מזון בשפע. הצריף שגרנו בו לא היה גדול, ואני ואחי ישנו באותה המיטה וזה לא היה נוח בכלל, ולעיתים גם היה מאוד קר בלילה.

מהגן ועד כיתה ח' למדתי באור יהודה בבית ספר יסודי דתי על שם עמרם גאון. לאחר מכן, מכיתה ט' עד כיתה י"א למדתי בפנימייה דתית בשם כפר בתיה שברעננה. מסיום כיתה י"א עד הגיוס לצבא עבדתי כאזרח עובד צה"ל בבסיס תל השומר במסגרייה טכנית.

שירתי בצבא כ-27 שנים, כולל שירות חובה וקבע. הייתי בחיל חימוש במקצוע של מבקר איכות בתל השומר. בתחילת גיוסי עברתי קורס בצריפין כמכונאי טנקים על שני סוגי טנקים, ולאחר מכן עברתי למפקדת קצין חימוש ראשי בתל השומר ושם עבדתי באבטחת איכות של מוצרים שמספקת התעשייה המקומית לצה”ל. זה היה תפקיד מאוד מאתגר עם אחריות גדולה וזה היה בסיס פתוח והייתי חוזר כל יום הביתה לישון, חוץ מתפקידי שמירות. לצורך ביצוע תפקידי כמבקר איכות הייתי נוסע עם וספה צבאי כי היה לי רישיון לאופנוע.

הרבה מלחמות התרחשו בתקופתי. אני זוכר את מלחמת סיני, שהיינו בצריף ובתור ילד היה עובר מישהו מטעם המועצה ואומר לכבות כל האורות ולא להדליק כלום בגלל המלחמה. בזמן שהייתי בפנימייה פרצה מלחמת ששת הימים. לאחר מכן, כשהייתי בצבא, פרצה מלחמת ההתשה ומלחמת יום הכיפורים שהייתה קשה מאוד. למרות שלא הייתי ביחידה לוחמת ראיתי את כל הטנקים הפגועים שלנו וזו הייתה חוויה קשה מאוד. היו גם מלחמת לבנון הראשונה והשנייה, מלחמת המפרץ, וכמובן גם ה-7 באוקטובר, מלחמת חרבות ברזל.

את אשתי תקווה, או בקיצור תיקי, הכרתי כבר מהילדות בשכונה. היינו גרים לא רחוק והיו לנו חברים משותפים. יום אחד נסעתי על הוספה הצבאית שלי וראיתי אותה עומדת על המדרכה עם מדים, והיא בדיוק חזרה מהבסיס. הצעתי לה טרמפ והסעתי אותה הביתה. כשהגענו והיא באה לרדת מהאופנוע שאלתי אותה אם היא רוצה לצאת איתי לגני התערוכה בתל אביב והיא הסכימה, וכך התחיל הקשר בינינו. יצאנו בערך חודש ואחרי חודש הכרתי את ההורים שלה, שושנה וג’ורג’. לאחר מכן יצאנו עוד בערך שנה והתחתנו. התחתנו באולמי גל ביד אליהו. חברים וחברות שלנו באו לחתונה וכמובן שגם המשפחה. הבת הבכורה שלי נולדה שנה אחרי החתונה.

הזוית האישית

שיר הנכדה המתעדת: כשעבדתי על עבודת התיעוד עם סבי למדתי הרבה דברים חדשים שלא ידעתי עליהם, כגון איך סבא הכיר את סבתא או מה היה תפקידו בצבא. הרגשתי חיבור עם סבא שלי וכשסיימתי לעבוד איתו על סיפור התיעוד, למדתי עליו הרבה יותר ואני מודה על כך.

מילון

תקופת הצנע
מדיניות הקיצוב הייתה מדיניות כלכלית שהנהיגה מדינת ישראל בין השנים 1949–1959, וזכתה לכינוי תקופת הצנע. מדיניות זו באה לידי ביטוי בעיקר הגבלת הרכישה של מזון, בגדים ומוצרי צריכה. בתחום המזון כל אזרח שובץ לחנות מכולת קבועה שבה קיבל את מוצרי המזון הבסיסיים על פי הקצבה קבועה, תמורת נקודות שהוקצבו לו בפנקס אישי לצורך זה. (ויקיפדיה)

ציטוטים

”סבא שמואל נפצע מחרב בבטן ובכדי שהטורקים לא יהרגו אותו, הוא גלגל את עצמו בכוחות אחרונים למקום האיסוף של הפצועים האנגלים, כי האנגלים כן היו מטפלים בפצועים שלהם“

הקשר הרב דורי