מאגר סיפורי מורשת

שמי זהבה, והרוב היו מכנים אותי "זהבית". נולדתי בשנת 1948 בעיר מנדלי שבעיראק, כשמונה ימים לאחר ההכרזה על מדינת ישראל כמדינה עצמאית ויהודית.

כשהייתי בת שלוש, הוריי החליטו לעלות ארצה בשנת 1951, מכיוון שגרנו בארצות ערב והערבים התנכלו מאוד ליהודים. אני זוכרת שכשהגענו ארצה, התגוררנו באוהלים אך אחרי תקופה מסוימת עברנו לצריפים. בתקופת ילדותי העולם היה מאוד שונה – לא היו את כל המחשבים והטכנולוגיה שיש היום, אז רוב המשחקים היו בחוץ, כמו מחבואים, תופסת, חבל וטיפוס על עצים. בשכונה שלי היו הרבה עצי תות גבוהים, תמיד טיפסנו וקטפנו כמה תותים.

תחביבים וילדות

התחביבים שלי כוללים סריגה, רקמה וקריאה. נהגתי לקרוא המון ספרים, בעיקר על עמים, סגנונות חיים ומה שהם אוהבים. השיעורים האהובים עליי בבית הספר היו תנ"ך והיסטוריה. גדלתי במשפחה מרובת ילדים ותמיד עזרנו להורים במטלות הבית. כילדה כבר למדתי לבשל, לסרוג ועוד. עזרתי לאמא שלי בעבודות התפירה, מה שהיא לא הספיקה לתפור אני ואחיותיי היינו עוזרות לה וכך רכשתי מיומנות בתפירה. בביתנו היו הרבה בעלי חיים כמו תרנגולות, כלב ויונים, אך לא כל כך אהבתי להתקרב לחיות. למרות שהיינו משפחה מרובת ילדים וגדלנו בתקופת הצנע, מעולם לא חסר לנו אוכל בבית. ההורים שלי העניקו לנו הרבה חום ואהבה.

זכרונות מתקופת המלחמות

בצעירותי חוויתי מלחמות כמו מלחמת סיני בשנת 1956, מלחמת ששת הימים בשנת 1967 ומלחמת יום הכיפורים בשנת 1973. אני זוכרת שהייתה אפלה, אסור היה להדליק אורות מהערב ולמשך כל הלילה כדי שמטוסי האויב לא יתקיפו. היה מאוד חשוך. במלחמת ששת הימים לא היה לנו מקלט ונאלצנו לחפור שוחות באדמה וכשהייתה הפצצה היינו נכנסים לתוך השוחה. במלחמת יום הכיפורים כבר היה לנו מקלט וכשהייתה אזעקה היינו יורדים למקלט.

התכשיט המשפחתי

במשפחתי ישנו תכשיט זהב מיוחד בעל משמעות רגשית שעובר בדורות מעל 100 שנה והשאיר חותם. התכשיט עבר מאבא שלי לאחי הבכור, ואחר כך לבן שלי ולנכדים שלי. כמעט כל נכד שנולד ענד את התכשיט עד גיל 40 יום. בתום 40 הימים התכשיט נשמר ועובר לתינוק הבא שייוולד במשפחה.

זכרונות מההורים

אני זוכרת המון סיפורים על ההורים שלי ועל החיים שלהם בעיראק. אבא שלי, שהיה אסיר ציון, היה בכלא בעיראק וכמעט תלו אותו. אימא שלי הייתה תופרת מוכרת בחברה הגבוהה של היישוב בו גרנו. הקהילה היהודית התערבה ועזרה לה עם עורך דין כדי לשחרר את אבא שלי מהכלא ולבסוף הוא שוחרר.

כשגדלתי רציתי מאוד להיות תופרת כמו אימא שלי, מאחר והיא סיפרה שאבא וסבתא שלי היו תופרים מפורסמים בעיראק. למדתי תפירה בבית ביחד עם אימא שלי וגם בבית הספר. בנוסף למדתי עיצוב אופנה, כיום אני תופרת בישראל ויש לי המון לקוחות.

המשפחה שהקמתי

ההיכרות שלי עם בעלי החלה מכך שגרנו באותו הרחוב. התחתנו ונולדו לנו ארבעה ילדים, שנים עשר נכדים ושני נינים. במרוץ שנות חיי הגשמתי את רוב חלומותיי ואני מאושרת ביעדים שאליהם הגעתי.

הזוית האישית

הילה הנכדה המתעדת: נהניתי מאוד מהתהליך של הסיפור, גיליתי דברים חדשים שלא ידעתי והבנתי שהחיים פעם היו שונים לגמרי מהחיים שלנו היום. הבנתי שהחיים פעם היו יותר מעניינים ומהנים מהיום. אני מאחלת לסבתי המון אושר, בריאות ושתמשיך להיות מי שהיא ואני אוהבת אותה.