מאגר סיפורי מורשת

שמי ליאורה, אני משתתפת השנה בתכנית הקשר הרב דורי עם סבי, גינדי שליין. יחד אנו מתעדים סיפור מחייו של סבא ומנציחים אותו במאגר המורשת של התכנית. סבי, גינדי שליין, נולדת בשנת 1949 בלבוב שבאוקראינה. וכך סבא סיפר לי:

ילדותי

נולדתי בשנת 1949 בברית המועצות, ארבע שנים אחרי מלחמת העולם השנייה. בתקופת המלחמה, ההורים שלי עוד לא הכירו אחד את השני. אבי נלחם בחזית נגד הנאצים כקצין טנק, ואימא שלי פונתה מאוקראינה לסיביר ולמדה שם במכללה להכשרת מורים.

בילדותי גרנו בעיירה קטנה באוקראינה מערבית, ליד הגבול עם פולין. אכלסנו דירה בבית אבן חד-קומתי של שלושה חדרים, פרוזדור, מחסן ומרתף. הבית ממוקם (עד היום) על גבעה ולמטה הנהר זרם, מה שאפשר לנו לשחות שם. עם זאת, בתוך הבית לא היו צינורות מים וביוב, וגז סיפקו בבלונים.

אני, בן 3 עם סבא שלי אליהו-וולף, בשנת 1952

אני בן 3 עם ההורים שלי, אבא יעקב ואמא רחל בשנת 1952

בין ביתנו לנהר על המדרון המתון היו גינות ירק שבהן הצמיחו בעיקר תפוחי אדמה, עגבניות ומלפפונים. ליד הבית הייתה חצר גדולה עם שטחי דשא ועצי ערמונים גבוהים ועבים. בחצר, הילדים שיחקו במחבואים, רצנו, קפצנו בחבל ושיחקנו בכדורגל. בערבים, לעתים קרובות, הדלקנו מדורה ואפינו תפוחי אדמה בגחלים. זה היה טעים מאוד – בלי לחם ובלי מלח אפילו.

אני (עומד בצד ימין) בגיל 6 עם החברים בחצר בשנת 1955

לא רחוק מהבית היה בית-הספר שבו למדנו. זה היה בית דו-קומתי בצבע לבן עם מדרגות מעוצבות. פרט לחדרי הלימוד, היו שם גם מגרשי כדורגל וכדורסל, אולם ספורט, נגריה ומסגריה שבהן למדנו לעבודות פשוטות, גן וחממה לשיעורי ביולוגיה. כל יום לפני השיעור הראשון כל התלמידים עמדו בחצר ועשו אימון בוקר במשך רבע שעה.

אני בגיל 13 (בר מצווה), בשנת 1962

שנותיי כסטודנט

אחרי שסיימתי תיכון, התחלתי ללמוד באוניברסיטה בלבוב (LVOV), העיר המרכזית של אוקראינה המערבית. למדתי בפקולטה לגאוגרפיה ושם היה מעניין מאוד. למדנו מקצועות שונים כגון גאולוגיה, תבליט, מטאורולוגיה, חי וצומח, היסטוריה, מסעות, מיפוי ועוד הרבה תחומים.

אני בגיל 22, בוגר אוניברסיטה, בשנת 1971

כל קיץ נסענו, הסטודנטים, למקומות שונים על חשבון הממשלה בכל רחבי המדינה הגדולה – מהים הבלטי עד המזרח הרחוק. בסיום האוניברסיטה קיבלתי תואר שני במדעי כדור הארץ והתחלתי לעבוד בתחום חקירת קרקעות כבסיסים לבניית מבנים – בתי מגורים, מפעלים, מנהרות וכדומה. העבודה הייתה קשורה לידע בפיזיקה, כימיה, מכניקה, מדידות ומיפוי קרקע.

משפחתי

הכרתי את אשתי במקרה ובמזל. בצעירותי היה לי חבר טוב שאנו בילינו זמן רב בסופי שבוע ובחגים. פעם אחת, אחותו הזמינה אותי לחגיגת יום הולדתה ה-20. שם, אולי במקרה, התיישבתי ליד חברה שלה משנות בית-הספר. חיבבתי אותה מהרגע הראשון כי הייתה יפה וצנועה. כך הכרנו והתחלנו לצאת. כעבור שנה הכירו גם ההורים שלנו ואחרי כחודשיים התקיימה החתונה.

החתונה עם אשתי טמילה בשנת 1973

העלייה לארץ ישראל

במדינת ברית המועצות, שבה גרנו, באמצע שנות השמונים עלו לשלטון מנהיגים חדשים. הרגשנו יותר חופש, אך החיים היומיומיים הפכו קשים יותר. לא היה רע, אבל לרוב המוצרים והמזון עמדנו בתורים ארוכים וחלק מהמזון נמכר רק בכרטיסים (סוכר, חמאה). ברחובות מדי פעם הלכו להפגנות. חששנו שהחופש יכול להיפסק בכל רגע והמדינה תחזור לקהילה סגורה. היו הרבה שמועות שהאנטישמיות תתעצם.

משפחתנו (אני, אשתי ובתי לינה שהייתה אז בת 15 – אמא של ליאורה) יחד עם משפחתו של אחי, החלטנו לעלות ארצה. נחתנו בשדה התעופה בן-גוריון ב-15 במאי 1990. בישראל גרו קרובי משפחה משנות השבעים, אך לא היינו בקשר הרבה שנים ולא פנינו אליהם. במקרה השתכנו בעיר הקטנה הוד-השרון. שכרנו דירה קטנה בקומה האחרונה. כעבור שבועיים התחלנו ללמוד באולפן את השפה העברית. במקביל, בערבים עבדנו – אני במפעל "סנו", אשתי בניקיון חדרים בבתים פרטיים. אחרי חצי שנה מצאנו עבודות במקצועות שלנו – אני במשרד המדידות, ואשתי בבית חולים "לוינשטיין". בתנו למדה שנתיים בתיכון ומיד אחרי התגייסה לצה"ל.

יצאתי לגמלאות בשנת 2016 ומאז אני כותב מאמרים בעיתון "גלובוס". כמו כן, אני עוזר המון בשיעורי מתמטיקה לנכדתי ליאורה ויש לנו הרבה שעות של זמן איכות יחד. אני לוקח את ליאורה לחוגים ולבית הספר ודואג לעשות ספורט. בנוסף, אני מתנדב ומסייע לעולים חדשים בהבאת חפצים שהם צריכים בתחילת דרכם בארץ, משחקים וחפצים לילדים ולבית.

החפץ שמסמל את זיכרונותיי מהילדות הרחוקה – עץ הערמונים

החפץ הזה היה הכי משמעותי עבורי בגילאי 11-12, זה היה עץ ערמונים. אפשר להגיד שזה היה החבר הכי טוב שלי, רק לא חי. זה היה עץ גדול, שגדל קרוב לביתי הקטן, ונמצא בסוף החצר. הגזע שלו היה עבה מאוד בקוטר מטר, עם קליפה גסה, והענפים שצמחו כלפי מעלה עד לגובה 20 מטר. הוא היה החבר הכי טוב שלי, ונהגתי לשחק איתו במשחקי מחבואים עם חברים. הייתי מתחבא מאחוריו וכשמתעייפתי, ישבתי על הדשא תחת העץ. בחצר היו מספר רב של עצים כאלה, ולכל ילד מקבוצת חברינו היה עץ כזה משלו, ולי היה אותו.

אני נהגתי לטפס עליו גבוה עד שהיו לו ענפים מספיק עבים להחזיק אותי, והייתי מתצפת על כל הרחוב הקטן שלנו. ראיתי את השכנה שנהגה להאכיל תרנגולות מהעץ. בנוסף, ראיתי ילדה יפה מהכיתה שלי חוזרת מבית הספר המוזיקלי, ואם הייתי יורד מהעץ, הייתי מריח את ריחו של הג'סמין מסביב לעץ באדמה. אחרי שהסתכלתי מסביבי, הייתי ממלא את כל הכיסים בערמונים ומשחק בהם עם חברים. שמנו קופסאות ריקות והיינו קולעים לתוכן. כשירד גשם, ההורים שלי לא דאגו כי ידעו שאני תחת עץ הערמונים.

העץ תרם לנו בהמון דברים. בתחילת שנות השישים הגיעה הזמן של הטלוויזיה, שמנו אנטנה ליד העץ ורק הוא היה מסוגל להחזיק את האנטנה שהייתה כל כך כבדה. בזכותו קיבלנו גישה לכל העולם. בשנה ההיא היו משחקים אולימפיים בטוקיו שביפן, זאת הייתה הפעם הראשונה בחיים שנחשפנו לכל כך הרבה סוגי ספורט וספורטאים מכל העולם. בנוסף, היינו נהנים לראות המון סרטים.

כשבגרתי, סיימתי בית ספר ועברתי לעיר הגדולה. שם היו הרבה פארקים יפים, אבל עץ כל כך חזק ורחב כמו שהיה לי, לא ראיתי. כשהגעתי לפגישת 20 שנה לכבוד סיום בית ספר, עמדתי ליד העץ שלי. הוא לא השתנה הרבה, אולי רק הקליפה הייתה יותר צהובה, וחיברו לעץ בעזרת מסמרים גדר. זה עשה לי תחושה לא נעימה. חשבתי אולי כאב לעץ שהכניסו לו מסמרים וזה העציב אותי. רציתי מאוד לטפס עליו כמו בימים הטובים ולהסתכל מסביב כמו שהייתי ילד ולהריח את העלים שלו. אבל כבר לא הייתי אותו הילד עם מכנסיים קצרים וגופייה. הייתי בחליפה חדשה עם חולצה חגיגית לבנה, והעץ נשאר עם קליפתו. עמדתי לידו, נגעתי בגזעו, קטפתי עלה ושמתי בכיס. למה עשיתי את זה, אני לא יודע, כי העלה אחרי כמה ימים התייבש. אבל רציתי שמשהו מעץ הערמונים שלי יהיה איתי עוד כמה שעות.

אחרי כמה שנים עלינו ארצה. הייתי בהרבה מדינות באירופה ואסיה, ראיתי עצים ענקיים בהרי האלפים והפירנאים, אבל אף אחד מהם לא היה דומה לעץ מהילדות שלי.

הזוית האישית

ליאורה הנכדה המתעדת: למדתי מספר דברים אישיים על ילדותו של סבא שלי וזה היה מרגש עבורי.

סבא היקר, נהנתי לשמוע ולהכיר את סיפור החיים שלך, את הזיכרונות שאתה נושא עמך. למדתי עליך הרבה דברים חדשים שלא ידעתי לפני שכתבנו את הסיפור. אני מאוד מעריכה אותך על כל מה שאתה עושה בשבילי ולמעני, ומודה לך ששיתפת אותי בסיפור חייך המרתקים. אוהבת אותך ומאחלת לך הרבה בריאות, שנים ארוכות ואושר.

סבא גינדי: חשוב להיות בסבלנות ללמוד דברים חדשים כל יום, לא לפחד מטעויות. לא לעשות לאחרים מה שלא היית רוצה שיעשו לך. לכבד אנשים.