מאגר סיפורי מורשת

אבא שלי, אלוף משנה איתיאל עמיחי, היה איש צבא כל חייו, מרגע שהתגייס לפלמ"ח בשנת 1942. לכן תמיד נדדנו למקומות בהם הוצב לשרת.

כשנולדתי, גרנו בקיבוץ משמר השרון, משם עברנו במשך השנים לכפר אזר, ירושלים, צהלה, וגם יצאנו מגבולות הארץ לצרפת, אלג'ריה, גאנה וחוף השנהב.

בשנת 1961 נשלח אבא לגאנה, מדינה באפריקה המערבית, בתפקיד נספח צה"ל ונציג משרד הביטחון בשגרירות ישראל. כמובן שנסענו כל המשפחה יחד איתו: אבא איתי, אימא איילת, אחותי הגדולה, אני, ורוית הקטנה רק בת 4. גרנו באקרה, עיר הבירה, בבית גדול ויפה, חצר רחבת ידיים, והרבה נותני שירות: מנקה, טבח, כובס, גנן ונהג.

באקרה, הייתה קהילה ישראלית גדולה, ואמא, שהייתה בהכשרתה גננת ומורה, פתחה לכל ילדי הישראלים, בית ספר וגן ילדים משלנו. למדנו שתי שכבות גיל יחד עם מורה אחת, ואימא גם ניהלה את בית הספר. החיים באקרה היו נוחים ונעימים, מלווים בהרבה פעילויות, חגיגות, טיולים ומפגשים עם חברים.

שנה מאוחר יותר, אבא הועבר למדינה סמוכה – חוף השנהב, שוב בתפקיד נספח צה"ל, נציג משרד הביטחון ויועץ השגרירות לשיתוף בינלאומי במשרד החוץ. גרנו באביג'אן הבירה, שגם בה היה הבית גדול ויפה, חצר מדהימה והרבה נותני שירות. אך היו מעט ישראלים, חיי החברה היו דלים, ואחותי הגדולה ואני נשלחנו ללמוד בבית ספר צרפתי בשם "קולג' ז'אן מרמוז". היה לי מאוד קשה בבית הספר, כיוון שהמשמעת הייתה נוקשה מאוד, הלימודים התנהלו בצרפתית והסתיימו בשעה מאוחרת, ולא היו לי חברים וחברות.

באמצע השנה, נסע אבא לביקור עבודה בצפון המדינה ואנחנו המשפחה הצטרפנו אליו. נסענו לעיר שנקראת בואקה, בילינו את הלילה אצל חברים. למחרת נסעה המשפחה לאתר הביקור, ואני שמרגישה רע בנסיעות נשארתי בבית המארחים. עד היום אין אנו יודעים מה קרה בדיוק, ומה גרם לרכב שאבא נהג בו, להתהפך.

אבא, אימא, ורוית הקטנה נהרגו במקום. ברגע אחד איבדתי שלוש חמישיות מהמשפחה שלי. אחותי הגדולה נפצעה, וחבר שהצטרף לא נפגע.

חיכיתי להם באותו יום, וכשהתעכבו הרגשתי שמשהו לא כשורה, למרות שהמארחים אמרו שהכל בסדר, רק עיכוב קטן. איני זוכרת הרבה מאותם ימים, אך ברגע שמצבה של אחותי הפצועה אפשר זאת, הטיסו אותנו חזרה לישראל.

עדיין לא נאמר לנו דבר, למרות שארונותיהם של אבא, אמא ורוית היו איתנו יחד בבטן המטוס. רק כשהגענו לנמל התעופה לוד, היום בן-גוריון, כשקיבלה אותנו המשפחה המורחבת בבכי, מגודלי זקן לאות אבל, סיפרו לנו כי הם לא יחזרו יותר.

קשה לי מאוד לתאר איך הרגשתי, ילדה בת 9, שחרב עליה עולמה, וחייה השתנו ברגע אחד. אך אני זוכרת שהיה גשום מאוד באותו לילה, והרגשתי שכל העולם בוכה יחד איתי.

בשבועות הראשונים גרנו אצל חברים, ואחר כך עברנו לבית סבא וסבתא בתל אביב. לא היה נעים שם, כי הם היו מבוגרים בשבילנו, והבית היה קודר ואבל.

לאחר שנתיים עברנו לגור אצל הדודים ברמת-חן. למדתי בבית הספר בליך, והעברתי שעות רבות בקן הצופים בו הייתי פעילה.

בזמן שירותי הצבאי הכרתי את משה'לה. נישאנו, הקמנו משפחה נהדרת, פתחנו את המשק באביגדור ובנינו חווה לתפארת בדרום הארץ.

אביב היא נכדתנו השנייה, בתו של נדב  בננו הבכור.

החיים שלנו תמיד היו שמחים, מלאי פעילות, אמונה ותקווה. אנחנו אוהבים לשמוח, לחגוג, להנות, לטייל, לשיר ולרקוד.

כילדה, כרעייה, כאימא וכסבתא, לא נתתי לצער ולאבל לפגוע ולהפריע. אך תמיד זכרנו והזכרנו את האהובים שלנו שאינם. וידענו שגם בין העננים הקודרים ביותר שוב תזרח השמש, ותביא איתה תקווה!

תודה גדולה לבורא עולם שגם ברגעים הקשים ביותר תמיד היה איתי.

הזוית האישית

אביב: הכרתי יותר את סבתא אורית ואת הסיפור שלה.

סבתא אורית: שמחתי לשתף את אביב במה שקרה לי כשהייתי בערך בגילה. אני מרגישה שהשיתוף הזה קירב ביננו.