מאגר סיפורי מורשת

שלום, אני ורד ברודנר, בת 75, נולדתי בתאריך 5.4.1948 אחרי מלחמת העולם השנייה, בתקופת קום המדינה, ברוסיה הלבנה שנקראת בלארוס, בעיר ברנוביץ.

בילדות קראו לי רוזה על שם סבתא שלי שנספתה בשואה על ידי הנאצים עם כל משפחתו של אבי, רק אבי שרד. רוז הוא פרח (ורד). השם מייצג יופי, עוצמה, אהבה, אבל בעיקר חוזק נפשי להתמודדויות בחיים, בגלל הקוצים שבענף. לאימא שלי קוראים חיה, אישה יפה ומשכילה. נולדה בבלארוס בעיר מוזיר שם למדה ורכשה השכלה. בזמן המלחמה משפחתה נסוגה לאזור קווקז ובסיומה חזרה לעירה, הכירה את אבי בצלאל, נישאה לו וילדה אותי ואת אחותי הקטנה בלה. גם היא אומנית וסופרת כיום. אימא שלי הייתה כלכלנית ואחרי צהרים ובערב היא הופיעה באולמות ובתיאטרונים, היא הופעה בשירה וניגנה על גיטרה עם שבעה מיתרים. אחותי ואני גדלנו באווירה של אומנות ומוזיקה.

אבי נולד בפולין להורים בעלי אדמות וסדנאות בעיר ברנוביץ שנכבשה על ידי הרוסים באותה התקופה. הייתה לו משפחה מאוד עשירה ששמרה על יהדות באדיקות. כשהנאצים השתלטו, העבירו אותו ואת משפחתו למחנה ריכוז בברנוביץ. כל המשפחה שלו נרצחה מול עיניו והוא ניצל בזכות כישרון הידיים, ניצלו אותו לעשיית סירים ענקיים וכלים למזון. אחרי תקופה של שנתיים בגטו, הצליח לפרוץ גדר עם כלי עבודה שהיו לו מעבודתו בגטו והוא ברח בחורף הנורא ליערות, לפרטיזנים. משם התגייס לצבא הרוסי ושרד בנס. כשהסתיימה המלחמה, אבא עבד בתפקיד בכיר וניהל את תחנת הרכבת הגדולה ביותר שהייתה בעיר ברנוביץ. מדי פעם נשלח לעיר מינסק לביקורות בעבודה ואנחנו איתו. אבא שלי היה פסל טוב ועבד גם בשביל המפלגה ששלחה אותו מדי שנה לתערוכות בווינה, במילאנו ובנאפולי. באחת הפעמים איפשרו לכל המשפחה להצטרף למסע התערוכה לחודש ומשם לא חזרנו, הקהילה עם הסוכנות היהודית החביאו אותנו ודאגו לנו כי היינו פליטים.

עם בלה אחותי האהובה

העלייה לארץ הייתה מאוד קשה ומסובכת לפליטים, נאלצנו להישאר שנה אחת בווינה ועוד שנה אחת בנאפולי, ולא הצליחו לסדר לנו אישורי יציאה לארץ. מנאפולי עברנו לפולין, שם עברו עלינו שנתיים. למדתי בכל המקומות יידיש, בבית דיברנו רוסית ויידיש, בפולין למדתי בעיר לגניצה בבית ספר יהודי. לבסוף קיבלנו אישורים אחרי ארבע שנים של פליטות. עלינו לארץ באפריל 1960באונייה הרצל ובהגיענו נישקנו את האדמה היקרה של הארץ של היהודים, שסוף סוף זכינו לה.

תפקיד חשוב מאוד היה בחיי לסבתא שרה, אימא של אימא. אהובה, יקרה, תרבותית, דתיה שניהלה ביד רמה את הבית, גרה איתנו והייתה בשבילי אשת סוד ודוגמא למופת להמשך חיי.

 ילדותי

בגיל 12 שלי הגענו לארץ, נכנסתי לכיתה ה' בבית ספר ויצמן בהרצליה. הקליטה הייתה מאוד קשה. שפה חדשה, מנטליות חדשה. זכיתי בתמיכה מילדי הכיתה בזכות שידעתי לצייר נפלא. עזרתי לתלמידים לצייר והם לימדו אותי עברית. אחרי בית ספר יסודי התקבלתי לבית ספר לאומנות ויצו צרפת בתל אביב. שם למדתי תולדות אומנות, טכניקות רבות באומנות ולימודי תיכון שכללו את כל המקצועות הרגילים. בכיתה י' זכיתי במלגה מבלגיה בזכות עבודת אומנות שהגשתי ולמשפחתי היה קל יותר לשלם את לימודיי בגלל המצב הכלכלי בבית. המשכתי ללמוד אצל טובי האומנים בארץ, גיבשתי סגנון משלי. הדבר האהוב עליי מתמיד היה לרקוד, זה שיחרר אותי מעומס הלימודים.

בילדותי היינו חמש חברות צמודות: פרידה, אסיה, מירי (מיצי), חיה ואני. הכרנו בשכונת ויצמן בהרצליה, בילינו את ילדותינו במשחקי  מחבואים, קלאס, חמש אבנים. למדתי לתפור ולעצב בגדים בזכות חברתי פרידה שלמדה עיצוב אופנה, כך זכיתי לתפור לעצמי בגדים נפלאים מהחבילות שיהודי ארצות הברית שלחו ליהודים בארץ כדי לתמוך בהם. פרמתי את הבגדים ויצרתי מהם בגדי אופנה משלי שהיו למופת, בגלל שלהוריי לא היה מספיק כסף כדי לקנות לי בגדים. כך הקלתי עליהם, נראיתי מצויין והחמיאו לי בלי סוף החברים והסביבה. בעיקר היינו קרובות לים ונהנינו מאוד מהבילוי בחוף הים הרצליה, שם התחילה כל אהבתי לים.

חיי אחרי התיכון והאומנות בחיי

אחרי התיכון לא התגייסתי לצה״ל כי שיחררו את המחזור שלי. אז המשכתי בלימודי הוראה ותולדות האומנות באוניברסיטת תל אביב.

אומנות בשבילי היא דרך חיים, זו שפה של ביטוי רגשות וחוויות דרך צבע וחומר. אומן הוא בעצם מדען, אני תמיד חוקרת חומרים, בעיקר חומרי טבע. מפרקת ומרכיבה ויוצרת מתוך התנסויות שלי שפה חדשה שמוגשת לאנושות. זרימת התנועה שלי ביצירות מבטאה את ספירלת החיים, את השינויים של התקופות שאנו חווים. היד שלי מובלת על ידי כוח אלוהי שממנה נוצרים נפלאות. בתערוכות שלי רואים את התקופות של חיי, את האופטימיות המתבטאת דרך התנועה והצבע. עשיתי הרבה תערוכות בארץ ובחול. יצרתי עולם חדש והנאה רבה לצופים שרכשו את עבודותיי. למעשה, אני חיה בזכות היצירות בהרבה בתים ומוסדות. התנדבתי עשר שנים מחיי בכלא השרון, שם שיקמתי נוער יהודי וערבי. עשר שנים נוספות התנדבתי בפנימיית בן יקיר בכפר הרואה שם שיקמתי נוער בסיכון והתוצאות הין נפלאות. לימדתי בסטודיו שלי בכפר סבא, פיתחתי כישרונות בטכניקות מגוונות מכל הארץ לילדים, נוער ומבוגרים. כיום אני עובדת על פרויקטים, תערוכות וממשיכה לחקור חומרים.

אחת התערוכות המיוחדות הייתה בשיתוף עם נכדתי שני, שנהגה ליצור איתי בסטודיו מגיל קטן. בתערוכה היה מיצג של שני עם שמלת כלה ענקית שעליה ציירתי תוך כדי הצגת התערוכה, בשיתוף של משחק עם שני והקהל.

אני חיה ונושמת אומנות.

הסיפוק שלי בחיים

הכרות, נישואים ובניית משפחה

הכרתי את בעלי מתי בים, במקום האהוב עליי והקסום בשבילי.

מתי ואני

גלי הים והחוף הזהוב בהרצליה יצרו אהבה נפלאה. המים הכחולים השפיעו בזרימת החיים שעברנו יחד. המשכתי בלימודים ומתי התגייס לצבא, כך עברו שלוש שנים של חברות. התחתנו בשנת 70 ברבנות בתל אביב. בשנת 1971 נולדה בתי הבכורה טלי, שהביאה שמחה ופריחה בחיינו. בשנת 1976 נולד לנו בננו שלומי.

בר המצווה של שלומי האהוב שלנו

המשפחה הייתה מושלמת ושמחה. בזכות שלומי שאהב חיות, הבית היה מלא בחיות (חתולים,כלבים ושרקנים). טלי התגייסה למודיעין וסיימה שירות מעניין מאוד. היא רקדה המון שנים בלהקת ג'ז של ג'וקי ארקין ולמדה בווינגיט ספורטתרפיה וג'ז. שלומי התגייס לצבא, עשה שירות של שנתיים בחיל האוויר ונהרג במילוי תפקידו הצבאי בשנת 1996. שלומי שלנו היה קצין וג’נטלמן. חייו היו קצרים ומלאי שמחה, אושר ותרומה למדינה. טלי התחתנה עם קינן המקסים שהפך להיות לבני האהוב והיקר, והאושר של חייהם מתבטא במשפחה מושלמת בתוספת שני נכדיי, עדי ושני.

מימין: מתנת יום הולדת לבתי טלי, משמאל: טלי ביום חתונתה

חפץ משמעותי

החפץ המשמעותי שבחרתי לדבר עליו הוא מזכרת משלומי שלי, בני שנהרג בצבא. את החפץ קיבלתי מהחיילים של שלומי. החפץ עשוי על אליפסה מזהב שבו חרוטה בלייזר דמותו של שלומי. אותה אני עונדת כקמע על שרשרת שיצרתי עם פריטים מיוחדים שחלקם היו של שלומי ואת חלקם עשיתי במו ידיי. בזכות השרשרת אני מרגישה ששלומי איתי כל הזמן, שומר עליי ומביא לי אופטימיות לחיים.

הזוית האישית

שני הנכדה המתעדת: ההשתתפות בתוכנית מבחינתי הייתה חוויה אחת גדולה, נהניתי במפגשים עם סבתוש שלי, נהניתי לשמוע עוד יותר על סיפור חייה ועל הדברים שלא ידעתי. סבתא שלי היא הדבר הכי חשוב לי בחיים – היא האושר שלי והחברה הכי טובה שלי. סבתא מבינה אותי בלי מילים ועם העבודה על התיעוד למדתי להבין עוד יותר גם אותה. אני מעריכה את סבתא שלי ונהניתי מהזמן שהיה לי איתה כי זה היה לגמרי זמן איכות שלנו. עבדנו ונהנינו מהתהליך. סבתא שיתפה ואני כתבתי, ובין לבין נשנשנו את הפינוקים שסבתא תמיד מביאה. אני שמחה שניתנה לי הזכות לעשות את התכנית הזו, ללמוד המון להמשך הקשר שלנו ולחזק אותו.

סבתא ורד: התוכנית מפתיעה ומרגשת, היא יצרה הנצחה למערכת יחסים המיוחדת שנוצרה ביני לבין נכדתי שני. התהליך גרם לריענון זכרונות וגרם לחיוך וחיבוק גדול. תוכנית הקשר הרב דורי השאירה לנו טעם של עוד. תודה לכם.