מאגר סיפורי מורשת

שמי אנג'לה סטוטלנד, אני משתתפת השנה בתכנית הקשר הרב דורי עם נכדי, בארי. יחד אנו מתעדים סיפור מחיי ומנציחים אותו במאגר המורשת של התכנית. סיפורי יעסוק בעלייתי מקנדה לישראל.

העלייה מקנדה לארץ ישראל הייתה החלום שלי מילדות, אבל זה היה חלום שלא חשבתי שיתגשם. הבן הצעיר שלי, ג'ורדן, עלה ב-1999 לישראל לאחר שביקר במסגרת בית הספר באירופה. שם הוא נחשף וראה את שרידי המקומות שהיו בשואה והחליט שהוא רוצה לעלות ארצה. דברה, הבת האמצעית שלי, עלתה ב-2000 לישראל לאחר שלמדה באנגליה עם קבוצה של ישראלים שממש אהבה. ההיכרות איתם הובילה לרצון לעלות לארץ.

לדיויד, בעלי, היה עסק לראיית חשבון. הוא מכר את העסק מסיבות אישיות, והציע שנעלה לארץ ישראל בשביל להגשים לנו את החלום ולהיות קרובים לילדים. המעבר לארץ ישראל היה מאתגר. הייתי צריכה לרוץ סביב סידורי בנקים, מכירת הבית והתכולה, להזמין הובלה ימית ועוד.

בהתחלה רק שיתפנו את הסביבה הקרובה. הם חשבו שאנחנו משוגעים – איך אפשר לעזוב ארץ כל כך עשירה ויפה, לא רק מבחינה חומרית. היה לנו הכל: בית, מכוניות, עבודה, חברים, משפחה, והחלטנו שאנחנו עוברים למדינה זרה ומתחילים מאפס.

סוף סוף עלינו ארצה ב-10 ביוני 2002, כשהייתי בת 54. כשירדנו מהמטוס, ההרגשה הייתה כאילו שהגענו הביתה! ג׳ורדן חיכה לנו בשדה התעופה עם החברים שלי, שמוליק וסיגל (חברת ילדות ממונטריאול שבקנדה).

בשבועיים הראשונים גרנו בקיבוץ עין חרוד, שם גרו הבן שלי והחברה שלו. ג׳ורדן לקח אותנו לפתוח חשבון בנק, להצטרף לקופת חולים כללית ולסדר את כל מה שהיינו זקוקים לו להתחלת חיים בארץ זרה. לאחר שבועיים הגיע הקונטיינר עם הציוד ששלחנו מקנדה לארץ, ונכנסנו לדירה שהשכרנו בחיפה.

הלכנו ללמוד עברית באולפן, היינו צריכים לעבור טסט נהיגה בשביל לקבל רישיון נהיגה ישראלי. בקנדה זה קצת שונה. לדיויד היה יותר קל, הוא הצליח מהתחלה. לי לקח יותר זמן לקבל את הרישיון, ולאחר מכן קנינו אוטו.

כמו כן, הרגשתי שהשארתי מאחור משהו מאוד יקר לליבי שאין באפשרותי להעביר כרגע – המצבות של הורי, סוניה ודוד, שנפטרו ונקברו בקנדה. מקווה שיום אחד גם החלום הזה יתגשם.

הזוית האישית

הסיפור תועד במסגרת תכנית הקשר הרב דורי. התכנית נערכה בבי הספר האזורי משגב בעצמון שגב, התשפ"ד, בהנחיית המורה המובילה, לימור הורביץ.