מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

הרצון לעלות לציון – מריה דל וושה ליבה

סבתא מריה עם ליאו בגיל שנה וחצי
מריה בת 16
ההחלטה לעלות לארץ הייתה בזכותי. בעלי, שהיה יהודי, לא כל כך רצה לעלות, אך אני הייתי נחושה

שמי ליאו ואני משתתף השנה בתכנית הקשר הרב דורי עם סבתי מריה דל וושה ליבה. בחרתי לספר את סיפורה של סבתא מריה מכיוון שהיא חיה את רוב שנותיה מחוץ לישראל ועלתה לארץ בשנות ה-80. יש לה סיפורים מעניינים ומרגשים על חייה בארגנטינה ועלייתה לארץ ישראל. וכך סיפרה לי סבתי:

הילדות של סבתא מריה בארגנטינה

אני לא יהודיה, והתחתנתי עם יהודי.. נמירובסקי. יהודי שברח בגרוש יהודי ספרד. היה לי חשוב ובלתי ניתן להסבר, הרצון לעלות לארץ ציון עם בעלי וארבעת ילדיי.

נולדתי ב-1947 בטוקומן שבארגנטינה. זהו מקום יפהפה עם הרבה טבע והרים. בזמני, הגידול העיקרי שם היה של קני סוכר, והיו גם גידולי תפוזים ולימונים. חייתי שם עד גיל שש בערך עם אמי, אבי וחמשת אחיי.

אימא שלי, אנגוסטינה, ואבא שלי, אנדרס, שניהם נולדו בארגנטינה. כשהייתי בת שש, המשפחה שלנו עברה לבואנוס איירס. שם למדתי בבית ספר ושיחקתי עם חברים במשחקים נחמדים.

המעבר לבואנוס איירס והחיים עם אחותי

כשהגענו לבואנוס איירס, אימא שלי עזבה את העיר עם כל הילדים, ואבא שלי נשאר שם. הם התגרשו, וכך זכורה לי הילדות. לא למדתי בתיכון כי הייתי צריכה לעבוד, אך זה לא מנע ממני ליהנות. יצאתי לבלות ולרקוד עם אחותי וחברים. עבדתי בהמון דברים, בעיקר בעבודות יד.

עברנו ממקום למקום ולא היה לי בית קבוע לחזור אליו. מגיל שש עשרה, אני ואחותי גרנו לבד בדירה ששכרנו. עבדנו כדי להרויח כסף ולשלם את כל הוצאותינו. ההורים שלנו אמרו לנו לגדול, לעבוד ולהיות עצמאיות.

החיים עם סבא אלברטו

שרדנו יחד עד שהכרתי את בעלי, סבא אלברטו. הכרנו דרך אחותי שהייתה אמורה ללכת עם חבר שלה ועוד חבר שלו. כך התחילה ההיכרות שלנו. יצאנו יחד שנה ואז התחתנו. נולד לנו בן ולאחריו שלוש בנות.

החיים המשותפים עם אחותי

לא למדתי בתיכון כי הייתי צריכה לעבוד אבל זה לא מנע ממני להנות. יצאתי לבלות ולרקוד עם אחותי וחברים. עבדתי בהרבה דברים, בעיקר בעבודות יד.

מכרתי נעליים, ירקות, בשר, כלי בית, תמיד בחנויות. מכיון שלא גרתי במקום אחד, תמיד עברנו ממקום למקום. לא היה לי בית לחזור אליו כי מגיל מאוד צעיר אני ואחותי גרנו לבד. בערך בגיל שש עשרה כבר גרנו לבד בדירה ששכרנו. היינו צריכות לעבוד כדי להרויח כסף ולשלם הכל בעצמנו ועזבנו כי ההורים אמרו לנו לגדול לעבוד ולהיות עצמאיות.

העלייה לארץ ישראל

ההחלטה לעלות לארץ הייתה בזכותי. בעלי, שהיה יהודי, לא כל כך רצה לעלות, אך אני הייתי נחושה. טסנו בחברת אלאיטליה לאיזה מקום באפריקה, לא יודעת למה ירדנו שם אבל מבחינתי זו הייתה הפתעה גמורה. זו הייתה הפעם הראשונה שראיתי אפריקאים. הם היו לבושים בלבוש מסורתי ויפה, וקיבלו אותנו בשירה וריקודים. היה מאוד מעניין בזמן הקצר שהיינו שם.

בזמנו אסור היה לטוס מעל הארצות האלה, נדרש לנחות ולהמשיך. לא הייתה אפשרות לטיסה ישירה לארץ, אז היה צריך לנחות ואחר כך להמשיך. משם המשכנו לרומא, ומרומא הגענו לארץ. עבורי זו הייתה הפעם הראשונה שטסתי. זה היה מפחיד אך מרגש. טסנו רק אני בעלי וארבעת הילדים.

אחותי האהובה נשארה בארגנטינה והיא באה להיפרד מאיתנו. אחר כך נודע לי שהיא התעלפה מגעגוע ומעצב ממש כשנסענו. גם אימא שלי וחברים באו לאמר לנו שלום והיה עצוב. לא ידענו מתי נפגש שוב.

החיים בישראל

לא ידעתי מה זה קיבוץ, חשבתי שנגור בעיר אבל כשהגענו לישראל שלחו אותנו ללמוד עברית באולפן – בקיבוץ צרעה שנמצא על יד ירושלים. משם עברנו לקיבוץ משמר הנגב. אני לא כל כך התחברתי לחיים בקיבוץ השיתופי ורציתי יותר לגור בעיר. בהמשך הזמן התגרשתי מבעלי ועברתי לגור בבאר שבע עם הילדים ומאז אני פה (1988). זמן קצר לאחר כך גם אח של בעלי, עשה עלייה עם המשפחה – אלפרדו ואישתו והבנים פול ואלחנדרו. עד היום נשארו שלושת האחים שלי שם, בארגנטינה. אני בקשר רק עם אחותי ונוסעת כל שנה אליה לבואנוס איירס.

חוויות האוכל והתרבות בישראל

בישראל היה קשה להתרגל לתרבות ולאוכל. זו הייתה הפעם הראשונה שאכלתי חריף, וזה היה חוויה קשה. זה היה ביפו וכמעט התעלפתי. זה היה חריף מאד מאד ולא הייתי מוכנה לרמה כזו של חריפות. היום אני מאוד אוהבת חריף ואפילו מכינה סלט עגבניות ופלפלים חריף.

בארץ ישראל היה קשה להתרגל לתרבות הישראלית פה. אתן דוגמא: בארגנטינה, בייחוד בערים הגדולות, אין מקומות שהולכים ברחוב ואוכלים בהליכה. ללכת פה ברחוב ולקנות תירס או לאכול פלאפל בעמידה או בהליכה ברחוב, זה היה מוזר עבורי.

סך הכל היה מאוד מעניין. היה גם מורכב להתרגל למאכלים בארץ. היום אני מאוד אוהבת את הארץ וגם את המאכלים הישראלים. לדעתי, הכי זכור לי לטובה זה האוכל בארגנטינה. אין כמו הבשר הדרום אמריקאי! המאכל האהוב עליי מארגנטינה זה אסאדו. בשר בקר שנצלה בגריל. אלברטו היה עושה גריל גדול בחצר בארגנטינה וצולה בשר שעות. זה היה הבילוי המשפחתי האהוב על כולנו.

החיים בבאר שבע והתחביבים שלי

אני חיה היום לבד בבאר שבע. אני מאוד אוהבת להיות לבד. אני מסתדרת לבד. כשאני לבד אני אוהבת לעשות עבודות יד. זה מה שכיף לי. אני מאוד אוהבת לסרוג, לרקום ולתפור, ואני פחות אוהבת לנקות ולבשל. מטבח אני פחות אוהבת אבל כשאני מבשלת יוצא מעולה, בייחוד האמפנדס שלי.

עכשיו מה שאני הכי רוצה זה להמשיך לחיות בשקט, להיות בריאה ולהסתדר לבד בלי עזרת הילדים שאני לא אהיה תלויה באף אחד. זה החלום שלי. שהילדים יהיו בסדר ויגדלו בשמחה ושיהיו בריאים ושידעו לדאוג לנכדים."

הזוית האישית

ליאו הנכד המתעד: גיליתי הרבה דברים חדשים על המשפחה ועל סבתא. חלק מהסיפורים שיתפתי פה וחלק שמרתי לעצמי, לסבתא לא היו חיים פשוטים, היא התמודדה ועדין מתמודדת עם הרבה אתגרים. אני פוגש את סבתא רק באירועים מיוחדים ולעיתים רחוקות, התכנית הזו קירבה בנינו ונתנה לי זמן אישי איתה.

סבתא מריה: ליאו הוא נכד אהוב עלי במיוחד, למרות שהוא גר בגבעתיים ואני גרה בבאר שבע, אני מאוד אוהבת אותו ושמחה על כל פגישה שלנו. התרגשתי מאוד כשבחר בי לעשות עלי את סיפור התיעוד.

מילון

פרובינציה
פְּרוֹבִינְצְיָה בשיח המודרני הוא כינוי ליחידה מנהלית משנית לרמת המדינה ועליונה לרמת המחוז. מונחים חלופיים ליחידה זו הם "מדינה" (state), למשל בארצות הברית או במקסיקו; "קנטון" (canton) בשווייץ; "ארץ" (land) בגרמניה ואוסטריה; "מחלקה" (departamento) בבוליביה ואורוגוואי. בקנדה פרובינציה היא למעשה מדינה. בשפת היום יום משמשת המילה לציון של אזורים נידחים במדינה, במיוחד בהקשרים של קיפוחם. לעיתים משמשת המילים לציון המקבילה ל"מחוזות". לדוגמה, בבלגיה הדרג הראשון הוא שלושה מחוזות, שהם בתורם מתחלקים לפרובינציות. (ויקיפדיה)

ציטוטים

”אין כמו הבשר הדרום אמריקאי! ככה זה אצלינו בבית, אבא שלי אהב לעשות גריל בכל מצב ובכל אירוע“

”בישראל היה קשה להתרגל לתרבות ולאוכל. זו הייתה הפעם הראשונה שאכלתי חריף, וזה היה חוויה קשה. זה היה ביפו וכמעט התעלפתי“

הקשר הרב דורי