מאגר סיפורי מורשת

רקע משפחתי

שמי ציפורה בר-לב. אבי, שלמה איכבום, נולד בשנת 1898 ביבורוב, עיר שבזמנו הייתה בפולין (וכיום במערב אוקראינה). הוא עלה לארץ ישראל בשנת 1924 כחלוץ, לעזור בפיתוח הארץ העתידה לקום. לאחר ארבע שנים חזר לפולין, ופגש את סבתא רבתא, שנולדה גם באוקראינה בעיר שנקראת ראווה רוסקה, שקרובה ליבורוב. הם נישאו ולאחר מכן ניסו לעלות לארץ, אך מכיוון שלא קיבלו סרטיפיקט (אישור כניסה לארץ), נסעו לאורוגוואי, מדינה בדרום אמריקה, שם נמצאים אחים של סבא רבא. שם, נולד אחי הגדול, יצחק, בשנת 1931. לאחר ארבע שנים, הם קיבלו אישור כניסה לארץ, עלו לישראל ובנו את מושבם בחיפה שבכרמל, בשכונה שנקראת אחוזה, ושם נולדתי בשנת 1938.

אבי, שלמה, עבד בפיתוח הארץ ובעבודות פיזיות, כגון ריצוף שבילים וכו'. בנוסף, במהלך השנים עבד בעבודות מזדמנות ומשרות אחרות סבא שלמה האריך ימים ונפטר בגיל 92, בשנת 1990.

אמי, יפה לבית מרגליות, נולדה בשנת 1903 בעיר ראווה רוסקה, שגם היא הייתה פעם בפולין. היא עלתה ביחד עם סבא רבא לארץ ולאחר מכן עבדה כעקרת בית. סבתא נפטרה בגיל 71 בשנת 1974 לאחר מחלה קשה.

אחי יצחק, כבר מילדותו הצטיין בציור, ואהב את הנושא מאוד. כשסיים את בית הספר, עבד בחנות לכלי בית על מנת לעזור בפרנסת המשפחה. כשגדל למד בטכניון אדריכלות ובבגרותו עסק באדריכלות ותכנן בתים רבים.

תקופת הילדות

נולדתי למשפחה דתית, ובתקופת הילדות גרתי בדירת שני חדרים משותפת ביחד עם עוד משפחה. זכורים לי יחסים מתוחים עם המשפחה הנוספת שגרה איתנו, יחסים שלעיתים התלהטו ועלו לטונים גבוהים. רק בגיל 11, המשפחה עזבה ונשאר לנו בית ריק. לפי מה שסיפרו לי כשהייתי בת חמש, סרבתי ללכת לגן עם "הקטנים" ולכן רשמו אותי לבית ספר דתי שנוסד באותו הזמן. התקבלתי למרות שהלימודים כבר התחילו, כנראה בגלל שאחי כבר לימד אותי לקרוא, בבית הספר, שלא היה לא מקום קבוע התחלתי ללמוד, ועברתי בכיתה ט' לתיכון, ושם סיימתי את לימודיי.

 בילדותי

תנועת נוער

בגיל שלוש עשרה החלטתי להצטרף לתנועת "בני עקיבא" ביחד עם חברתי מהכיתה. אני התמדתי לרדת מדי שבת בשבתו מבלי להתחשב במזג האוויר, הליכה שארכה כשעה. בכיתה יא', גיליתי שהמזכירות החליטה למנות אותי למדריכה. על אף שהופתעתי, המינוי למדריכה החמיא לי מאוד.

בפעולות נעזרתי בספרי הדרכה, כשנושא אחד העברתי באמצע השבוע ונושא אחד בשבתות. לאחר זמן מה, השתנה מיקום הסניף למקום בשולי העיר, והייתי יורדת בשבתות דרך ההרים, לרוב בליווי חניכה. את החניכים המשכתי להדריך ארבע שנים. אהבתי מאוד את ההדרכה והשקעתי בה את כל כולי. כשהתחלתי להדריך אותן הבנות היו בכיתה ו' והבנים בכיתה ז', וכשסיימתי הבנות היו בט' והבנים בי', ואיתם יצאתי גם לטיולים, ולאחר מכן התגייסתי לצבא.

צבא

בתנועת בני עקיבא חינכו להתיישבות והיא היוותה תנועה חלוצית, וכשהייתי בצבא, הצטרפתי לנח"ל (נוער חלוצי לוחם). תפקידנו היה לפתח ולהפריח התיישבות. עשינו טירונות ואז עזרנו בפיתוח היישוב בני דרום, אבל תפקידי העיקרי בשירות היה קומונרית, שזאת אומרת שהייתי מנהלת של סניף תנועת "בני עקיבא", והייתי אחראית לכל התהליכים שקורים שם, כולל על המדריכים והחניכים. גם לימדתי שם ילדים בנתניה. שם שירתי עד שהשתחררתי.

קריירה

בסיום כיתה יב' נרשמתי לסמינר למורות שבדיוק נפתח. למדתי שם שנתיים, ולכן הגיוס נדחה בשנה. לאחר הצבא פנתה אלי מנהלת בבית ספר בקיבוץ לביא שבגליל התחתון. היא הציעה לי לבוא להיות מורה שם. קיבלתי את ההצעה וכל בוקר הייתי נוסעת למושב שדה אילן לבית ספר שהיה משותף עם הקיבוץ. קיבלתי את כיתה ג', וכעבור שנה עברנו לבית ספר בלביא ולימדתי כיתה ד'. כמו כן לימדתי גם את כיתה ו' אחר הצהריים.

משפחה

בקיבוץ לביא הכרתי חברה, והיא הזמינה אותי לחתונת אחיה, שם הכרתי את בעלי, מיכאל, שהוריו הם חברים טובים של הוריה מחו"ל. באותה שנה עזבתי את קיבוץ לביא ובקיץ נישאנו. לאחר מכן עברנו לגור בנתניה ושם נולדו לנו חמישה ילדים. כעבור זמן התגרשנו, ועברתי לגור ביחד עם בתי הבכורה בבית משותף ביישוב כוכב יעקב, שם אני חיה עד היום.

הזוית האישית

הסיפור תועד במסגרת תוכנית הקשר הרב דורי, שהתקיימה השנה בבית הספר חט"ב שרת בכפר סבא.