מאגר סיפורי מורשת

המשפחה המורחבת – הרפתקאות סבא – המסע לישראל

לסבא שלי קוראים אבי פרישר. יש לו שתי אחיות ואח, הוא הצעיר במשפחה.

ההורים שלו נולדו בפולין והיגרו לארגנטינה. לאבא שלו קראו יוסף והוא נסע לארגנטינה בשנת 1929 עם חבר. הכוונה שלהם הייתה לנסוע למדינה איפה שהם ירגישו בטוחים יותר לעבוד ולהתפרנס ולנסות להרוויח כסף כדי לשלוח לפולין ולהביא את שאר בני המשפחה לארגנטינה. כך אבא שלו יוסף התחיל לעבוד בגיל 19 בארגנטינה. הוא והחבר מצאו עבודה במכירות של בגדים, כפתורים וכו, ומכרו מבית לבית. בזכות זה אחרי כשנתיים שאר האחים והאחיות היגרו גם הם לארגנטינה.

אבא של סבא שלי התחתן בארגנטינה בשנת 1934 עם אחות של החבר שלו, רחל. אחרי החתונה יוסף ורחל, סבא רבא וסבתא רבתא שלי, קנו חנות לדברי ביגוד ותינוקות וככה התחילו להיות עצמאים ולהתפרנס. במקביל הם הקימו משפחה בת ארבעה ילדים: אאידה, גלדיס, אוסקר וסבא שלי, אלברטו (אבי).

בשנת 1967 סבא שלי הגיע לישראל כמתנדב, הוא הגיע במלחמת ששת הימים כדי לעבוד בהתנדבות בקיבוץ, שכן רוב תושבי הקיבוץ התגייסו לצבא והיה צורך באנשים שימלאו את מקומם. הוא היה בארץ שישה חודשים ואז חזר לארגנטינה, תוך שהוא מבין שהוא רצה להקים משפחה בישראל.

בשנת 1969 הוא עלה לישראל והלך לאולפן כדי ללמוד עברית. אחרי שישה חודשים התחיל ללמוד בטכניון אדריכלות. תוך כדי הלימודים הוא הכיר את רותי, סבתא שלי שגם עלתה לארץ מצ'ילה. בשנת 1975 הם התחתנו. הם סיימו את הלימודים ועברו לגור בבת ים. במהלך השנים נולדו להם שלושה ילדים: יאיר, הבכור, יעל וסיון. יעל היא אימא שלי.

סבא עבד כאדריכל ומורה לאדריכלות והיום פנסיונר. סבתא היא פסיכותרפיסטית, שעדיין עובדת.

סבא היום נהנה מהחיים ובמיוחד נהנה לשמור על הנכדים.

תקופת הילדות, של סבא אבי מבית ספר עד לצבא

הילדות של סבא שלי הייתה ילדות מאוד יפה. הוא היה הילד הקטן מבין עוד שתי האחיות והאח כמובן ובגלל זה היה תמיד מפונק כילד.

סבא שלי למד למעשה בשני בתי ספר, כפי שנהג בארגנטינה – בית ספר אחד היה בית ספר יהודי, אגב לא היו לימודים בו בערבית. בית הספר השני היה בזמן אחר הצהריים וזה היה בית ספר ממלכתי רגיל.

כמובן שהוא לא מאד אהב ללכת לשני בתי ספר בתור ילד בגיל שש, ורצה להיות יותר בבית ספר הממלכתי עם החברים הלא יהודים כי הם היו החברים של השכונה וקרובים לבית שלי, לעומת הילדים הלא יהודים שגרו רחוק. בסופו של דבר בגלל העומס שכרוך בללכת לשני בתי ספר, בסוף אכן הוא למד רק בבית ספר ממלכתי.

סבא מספר:

"בבית הספר הממלכתי למדתי מגיל שש ועד גיל שתיים עשרה ואז עברתי לבית ספר תיכון והכרתי חברים חדשים. בית ספר התיכון היה מרוחק מהבית מאד והצריך ממני להגיע בחשמלית או ללכת הרבה ברגל.

אבי (סבא רבא), היה בעל חנות לבגדים וקבלן ולכן רצה לכוון אותי ללמוד למקצועות הבנייה. כך יצא שלמדתי בתיכון גם לימודי תעודה להנדסאי. מאוד נהניתי מהלימודים האלו (בניתי מרצפות, קירות, עסקתי בנגרות וכו).

חשוב לציין שבגיל הזה היו לי שתי חבורות של חברים – חבורת חברים יהודים וחבורה של חברים לא יהודים, כמובן שרוב הזמן ביליתי עם החברים היהודים כי הם השתייכו לתנועת נוער מכבי של עיר הולדתי. התחלתי לשחק כדורסל משחק שהוא היה אהבת חיי כילד, הייתי קלעי בחסד ותמיד ראש קבוצה.

בגיל 20 , עם סיום בית תיכון, הייתי אמור להתגייס לצבא בארגנטינה. לבסוף, וזה קצת יותר מסובך להסביר לא שירתי בצבא ארגנטינה (כי היה מבוסס  על הגרלות ולמעשה לא יצרתי בהגרלה הזו)".

סבא בנעוריו בארגנטינה

סבא מספר על השכלה גבוהה, הקריירה ובניית משפחה בארץ

"עליתי לישראל בשנת 1969, בהיותי בן  22.

לאחר לימודי עברית באולפן, למדתי אדריכלות בטכניון שבחיפה, וסיימתי את הלימודים בשנת 1975. אחרי הלימודים והולדת בני הבכור התגייסתי לצבא ישראל (בגיל 30). השרות שלי כחייל בזמנו נקרא שלב ב' – שירות מקוצר להורים עם ילדים. שרתי בחייל התותחנים. המשכתי כמןבן לשרת בהמשך בשירות מילואים עד גיל 45. בשירותי השתתפתי בתקופת אינתיפאדה הראשונה ברצועת עזה ובהמשך בביטחון בצפון סיני.

כאמור סיימתי את לימודי הטכניון בשנת 1975 ובאותה שנה, התחתנתי עם רותי, גם עולה חדשה מצי'לה. רותי עלתה לארץ בשנת 1972, לבד, ללא משפחה  מתוך תוך תחושת שליחות ציונית. הכרתי אותה דרך חברים משותפים ואחר שלוש שנים התחתנו מאהבה גדולה ונולדו לנו שלושה ילדים: יאיר, יעל וסיון.

יאיר נשוי ולהם שתי בנות, הוא בעל עסק מצליח למסעדות אוכל בריא ומתגורר בתל מונד. יעל (אימא שלך), נשואה ולהם שני בנים ובת. היא עובדת בהייטק כסמנכ"לית משאבי אנוש. סיון, היא מרפאה בעיסוק, נשואה ומתגוררת בתל אביב".

בתור אדריכל סבא שלי עבד כשכיר במשרדים מובילים בארץ ולאחר מכן כעצמאי. הוא תיכנן מבני ציבור, מגורים ואנדרטה לזכר נופלים במלחמת השחרור. בשנת 1982 סבא קיבל הצעה ללמד בבית ספר תיכון במגמת אדריכלות ועסק בכך במקביל לעבודתו כאדריכל. בהמשך קודם להיות ראש מגמה לאדריכלות לתלמידי תיכון והנדסאים ולימד עד גיל 70, אז הוא יצא לפנסיה.

סבא מספר על תקופת ההתנדבות בקיבוץ במלחמת ששת הימים

"בשנת 1967 בהיותי בן 20 בארגנטינה, התחילה בישראל, מלחמת ששת הימים. אצלי ואצל כל חברי היהודים התעורר הצורך לעשות מעשה ציוני למען ישראל. מרבית הגברים בישראל היו מגוייסים ובקיבוצים היה צורך דחוף בגיוס ידיים עובדות.

הגעתי לישראל כמה ימים אחרי סיום המלחמה ונשלחתי עם עוד חברים לקיבוץ רשפים שבעמק בית שאן. שם חייתי במשך שישה חודשים והייתי שותף מלא לחיי קיבוץ – חיי יום יום, עבודה בשדות, חיי תרבות, עזרה מטבח וחדר אוכל ובשמירות לילה.

הסיפוק היה מאד גדול כי למעשה מילאתי את מקום תושבי הקיבוץ, עם היעדרם עקב המלחמה, שכן היו בחזיתות ונלחמו למען כל המדינה. תקופה זו עיצבה את החלטתי לעלות לארץ ישראל ולקחת חלק בבנייה ושמירה על המדינה שלנו".

הזוית האישית

סבא אבי: מאד התרגשתי לספר לאיתמר את תמצית סיפורי. זו הייתה חוויה להעביר לו קצת מהיסטוריה המשפחתית. עליי לציין שאיתמר היה קשוב מאד והרגשתי את ההתעניינות שלו בסיפור. היה לי כיף לשתף אותו ברגשותיי, ולבלות איתו זמן.

הנכד איתמר: החוויה הייתה כיפית, כי הסיפור של המעבר בין המדינות היה מעניין מאד. אני מאחל שסבא יחיה עד 120.