מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

מהילדות בפלשתינה ועד היום – סבתא רבתא אורה כהנא

אורה ורוני בפגישתן הראשונה
אורה והוריה באחד מביקוריהם בקיבוץ המעפיל
כולי תקווה שגם בעתיד עם ישראל ישאר חזק וימשיך להתפתח

תחילת סיפור היכרותם של שמואל וצינה שכטר – ילדותו של שמואל

אורה כהנא הגיחה לעולם בתחילת דצמבר 1937, בבית החולים בילינסון בפתח תקווה, במחלקת היולדות החדשה שהוקמה רק שנה קודם. היא בת יחידה לשמואל וצינה שכטר. סיפור היכרותם מיוחד והשפיע רבות על עתידה של צינה.

שמואל שכטר התייתם מהוריו שנרצחו בפרעות ברוסיה הלבנה כשהיה רק בן 5. הוא נמלט והלך לבדו במשך מספר ימים עד שהגיע לכפר בו גרו דודיו. לאחר זמן מה, הפורעים הגיעו גם לשם ורצחו גם אותם. שמואל המבוהל נשכב ביניהם והעמיד פני מת. בזכות תושיה זו חייו ניצלו. שמואל הועבר עם יתומים נוספים לבית יתומים בעיר טרייסטה באיטליה ולאחר מכן לרומא, שם עסק בבניית הוותיקן. בית היתומים היה שייך למשפחת שטוק (משפחת תעשיינים יהודית איטלקית). כשהיה בן 14, ניתנה לו אפשרות לבחור בין הגירה לקנדה או עליה לארץ ישראל. שמואל החליט לעלות לארץ ישראל, שם גר בחוות שטוק ביחד עם יתומים נוספים שעלו איתו. לאחר מספר שנים עבר לגור בכפר סבא.

שמואל בצעירותו

תמונה 1

ילדותה של צינה

צינה מילבוייר נולדה בפולין למשפחה דתית. היו לה שלושה אחים: משה, שולמית ואחות נוספת שנפטרה בצעירותה ושמה לא ידוע. שולמית, אחותה הגדולה של צינה, עלתה לישראל בשנות העשרים של המאה הקודמת והתגוררה בכפר סבא. בשנת 1932 הגיעה צינה לישראל כתיירת עם המכבייה הראשונה. באותם הימים, אחותה של צינה עבדה בבית קפה בעיר מגוריה, אליו היה מגיע שמואל שכטר באופן קבוע. אחותה של צינה לא רצתה שהיא תחזור לפולין שם האנטישמיות החלה להתחזק, והיא שידכה בין השניים. אם צינה הייתה חוזרת לפולין, כנראה שלא היה נכתב סיפור זה. למרות ששמואל (הידוע בכינויו שמוליק) וצינה התחתנו בשידוך, אהבתם הייתה גדולה ונשארה כך עד ליום מותם.

חייהם של שמואל וצינה

שמואל וצינה עברו לגור יחד ברמת גן, שם הקים שמואל מפעל לבלוקים. מאוחר יותר עלו גם הוריה של צינה, שמואל וטובה מילבוייר, לארץ וכולם עברו לגור יחד בגבעתיים. וכאן חוזרת אורה לתמונה. בשנות חייה הראשונות גרו היא והוריה בצריף המחולק לשלושה חדרי שינה יחד עם סבה, סבתה ודודתה. שמואל סגר את מפעל הבלוקים, עבד בחברת סולל בונה ולאחר מספר שנים הקים מפעל לבלוקים בגבעתיים. אורה מתארת את אחד מזכרונותיה הראשונים מגיל חמש, שנהגה לרכוב על אופניה למקום עבודתו של אביה על מנת לתת לו את ארוחת הצהריים.

אורה והוריה באחד מביקוריהם בקיבוץ המעפיל

תמונה 2

ילדותה של אורה

גן הילדים בו למדה אורה היה ממוקם בקצה הרחוב בו גרה. שמה של הגננת שלה היה רבקה נשר. בעלה של רבקה היה מורה לספורט בבית הספר המקביל, והוא היה נוהג לקחת את ילדי הגן לשיעורי שחייה בבריכת רמב"ם בעיר (הבריכה הציבורית הראשונה בישראל). אורה זוכרת שלפעמים צינה הייתה מגיעה לעזור בגן וכשהייתה התפרצות של מחלת האדמת, הילדים החולים היו מגיעים לגן הילדים והבריאים אליה הביתה. אורה מספרת במבט מלא זכרונות על חבריה הרבים ועל המשחקים בהם נהגו לשחק: קלאס, קפיצה בחבל, חמור ארוך. כאשר הגיע הזמן לעלות לכיתה א', אורה הלכה לבית הספר הקרוב לביתה – המקביל, בו היו שני צריפים ארוכים ששימשו ככיתות לימוד וחדר נוסף לשיעור מלאכה. מסביב לצריפים היה חול, אורה צוחקת תוך כדי שמספרת כיצד המורה היה מנקה את נעליו מהחול בכל פעם שנכנס לכיתה. בבית הספר למדו גם נגרות, עבודה עם מתכת וערבית. בהמשך הצטרפה אורה עם חבריה לתנועת הנוער העובד והלומד. הקן של התנועה היה בשכונת בורוכוב במבנה ארעי. הוריה קנו בחמישה גרוש לבנה לבניית הקן הקבוע. בחופשות הייתה מטיילת עם התנועה ברחבי הארץ.

הקמת המדינה וזכרונות מיוחדים

כשאורה הייתה רק בת 10 וחצי קמה מדינת ישראל. זהו יום שצרוב חזק בזכרונה. ההתרגשות הייתה גדולה, כולם התאספו בביתם של השכנים להאזין לרדיו, כי באותה תקופה לא היה רדיו בכל בית. כשנשמעה הכרזת האומות המאוחדות על הקמת המדינה, יצאה אורה עם משפחתה וחבריה לרקוד ברחובות. הם רקדו ליד קולנוע אורדע ברמת גן, שכיום הפך לכיכר רמב"ם.

לימודיה של אורה

אורה למדה בתיכון לבנות, ויצ"ו נחלת יצחק. היא למדה בכיתת תפירה. היא נזכרת איך חגגו במשותף את חגי ישראל עם הבנים מבית ספר אורט. בחופשות הקיץ נהגה לעבוד כמדריכה בקייטנות בתל חי, מעיין חרוד ובשפייה. לאחר שסביה של אורה נפטרו, האדמה עליה גרו חולקה בין שאר דיירי הצריף. צינה ושמוליק קיבלו את המגרש עליו הייתה גינת הירק המשפחתית. על מגרש זה בנה שמוליק את ביתם. הבית היה מבנה צמוד קרקע שסובב אותו גינה גדולה.

הקריירה של אורה

אורה טיפלה במשך שנה במסגרת שירות לאומי בילדה מקיבוץ המעפיל שסבלה מפוליו. הוריה של הילדה היו חברים טובים של צינה ושמוליק הוריה של אורה. במהלך השנה הילדה גרה עם אורה בגבעתיים והייתה חוזרת אל הוריה רק בסופי השבוע. בעקבות נסיונה עם ילדים, החליטה אורה ללמוד חינוך מיוחד בסמינר לוינסקי והחלה לעבוד כמורה למלאכת יד בבית ספר לילדים עם לקויות קוגניטיביות במורשה. לאחר מספר שנים עברה לבית ספר תוחלת בבני ברק. בשנת 1986, בית הספר נסגר והיא יצאה לפנסיה מוקדמת ממשרד החינוך. אורה ניצלה את הפרישה כדי למצוא עבודה בתחום שאהבה לא פחות – ספרים, וכך החלה לעבוד כספרנית במתנ"ס פרדס כץ בבני ברק. אורה מספרת שעד היום היא ממשיכה לקרוא ספרים, בעיקר ספרי מתח ורומנטיקה.

אורה בנעוריה

תמונה 3

המשך חייה של אורה ומשפחתה

כשאורה הייתה בת 16, הכירה את בעלה לעתיד, יהושע כהנא. היא רקדה בהפועל תל אביב והוא ניהל את קבוצת הכדורסל של המועדון. כעבור שלוש שנים התחתנו בחצר ביתה. לאחר החתונה, אביה שמוליק בנה קומה נוספת ואורה גרה שם עם בעלה. בגיל 23 נולדה בתה מיכל. למרות ניסיונותיה הרבים, לא הצליחה אורה ללדת ילדים נוספים, ומיכל גדלה כבת יחידה.

אורה כאם צעירה

תמונה 4

אורה ויהושע (שוקה) גידלו את מיכל בגבעתיים עד שגם היא התחתנה ועברה לגור בחולון. לאורה יש שני נכדים מבתה מיכל: ניצן ועמית. אורה מספרת כשעיניה בוהקות מאושר על קרבתה לנכדיה ועל הפעמים הרבות בהן נהגו לבלות יחדיו. היא נזכרת שבחופשים השונים מבית הספר, נכדיה היו מגיעים איתה למקום עבודתה, לסייע לה ולהסתובב בין מדפי הספרים. אורה מספרת שגם כיום הקשר הקרוב נשמר וגם צאצאיה גרים קרוב אליה כמו שהיא גרה קרוב להוריה. כשאורה מתחילה לדבר על נינותיה, קולה מעט רועד מהתרגשות. לאחר הולדת רוני, נינתה הראשונה, אורה עזבה את הספרייה והחלה לטפל בה באופן קבוע עד שנכנסה לגן. אורה מרגישה קרבה מיוחדת לרוני לאחר שזכתה, לדבריה, לחוות מקרוב את שנות חייה הראשונות. יש לה גם שתי נינות נוספות, גאיה וליבי.

אורה והנינה רוני

תמונה 5

תחביביה של אורה

לאורה תחביבים רבים. היא מאוד אוהבת לסרוג במסרגה אחת ולאורך השנים סרגה מפיות, סוודרים, כובעים ועוד. אחד הסיפורים שהיא הכי אוהבת לספר הוא שישבה מחוץ לחדר הלידה כשעמדה להפוך לסבתא וסרגה גרביים לתינוקת החדשה. אורה גם אוהבת לתפור בגדים ווילונות. היא גם ניגנה בחליל במשך שנים רבות. בבגרותה, פיתחה תחביב נוסף – לטייל בעולם. היא מספרת שביקרה במדינות רבות וחזרה עם מזכרת מכל מקום בו ביקרה. גם כיום היא ממשיכה לטוס ולגלות יעדים חדשים. לפני מספר שנים טיילה ביפן ולאחר מכן באוסטרליה וניו זילנד. אורה מספרת שהיא אוהבת להישאר מעודכנת ובמהלך השנים התקדמה ביחד עם הטכנולוגיה, למדה כיצד לתפעל מחשב, אייפד וטלפון חכם. יש לה דואר אלקטרוני פעיל וחשבון ברשתות חברתיות שונות.

מאז שיצאה לגמלאות, אורה ממשיכה להעסיק את עצמה. היא טסה מספר פעמים בשנה לחברים שגרים בסלובקיה ומאוד נהנית מהמפגשים עימם. היא עוזרת לנכדתה בטיפול בנינותיה וממשיכה לתפעל את ביתה (ניקיונות ובישולים). היא מספרת שהיא מאוד נהנית לצפות בסרטים ולקרוא ספרים, ודואגת לעצמה ולטיפוח האישי שלה (מספרה, מניקור, טיפולי פנים וכו'). אורה משתפת שלמזלה, משפחתה גרה מאוד קרוב אליה והיא לא חווה בדידות כפי שרבים בגילה חווים. בתקופת הקורונה, מספרת בעצב, נאלצה לשמור מרחק מנינותיה על מנת לשמור על בריאותה. בתקופה זו היא מאוד התגעגעה אליהן וחיכתה בקוצר רוח לרגע בו תוכל לחבק אותן.

מסר לדור הצעיר

אורה מסיימת את הראיון במסר לדור הצעיר: "תשמרו על אחדות ובריאות. היחסים בין אדם לחברו הם החשובים ביותר. תמיד לדאוג לבני המשפחה כי הם אלו שתמיד יישארו לצידך. חוויתי בחיי את הקמת המדינה ואת כל מלחמות ישראל וכולי תקווה שגם בעתיד עם ישראל יישאר חזק וימשיך לגדול ולהתפתח".

הזוית האישית

סבתא רבתא אורה: מאוד שמחתי שנינתי רוני באה לראיין אותי ולשמוע את סיפור חיי. הרגשתי שהיא מתעניינת בסיפוריי השונים וצמאה למידע נוסף. אני מאחלת לה שתמיד יהיה לה טוב ושיום יבוא וגם היא תספר לנינתה את סיפור חייה המופלא.

הנינה המתעדת רוני: היה לי מאוד מעניין לשמוע את הסיפורים של סבתא רבתא שלי והיה לי מאוד כיף לעשות את התהליך הזה איתה. הסיפורים מעניינים מאוד ואני שמחה שהייתה לי הזכות לשמוע אותם.

מילון

בור סיד
בור חפור באדמה ומדופן באבנים, שבו שרפו אבני גיר כדי להופכן לסיד. בסיד טייחו בורות מים כדי למנוע חלחול.

פרעות
סדרת מעשי רצח ואלימות כנגד חלק מהאוכלוסייה, בעיקר על רקע גזעי או דתי.

חוות שטוק
חווה חקלאית שהוקמה במחצית שנות ה-20 של המאה ה-20 ליד ג'דה, רמת ישי של היום. החווה הוקמה על ידי משפחת שטוק, משפחת תעשיינים יהודית-איטלקית מטריאסטה, אשר עסקה בחקלאות וביצור יינות וליקרים.

ציטוטים

”חוויתי בחיי את הקמת המדינה ואת כל מלחמות ישראל. כולי תקווה שגם בעתיד עם ישראל ישאר חזק וימשיך לגדול ולהתפתח“

הקשר הרב דורי