מאגר סיפורי מורשת

סיפור משפחתי של סבאסף

סבאסף נולד בקיבוץ אושה (כן, יש דבר כזה) בשנת 1949, להוריו: בתיה לבית פרומצ'וק ואריה (לולק) סיגל, פחות משנה לאחר סיום מלחמת השחרור.

הוריו של סבאסף היו חלוצים שעלו לארץ בנפרד, לפני כמעט 100 שנה והתחתנו בארץ. אמו של סבאסף, בתיה, נולדה בעיירה אטאקי בחבל בסרביה (היום חלק ממולדבה), התחברה לתנועת נוער ציונית, ברחה מבית הוריה בגיל 19 ועלתה לארץ בשנת 1931 .

אביו של סבאסף, עלה לארץ בשנת 1930 באמצעות נישואים פיקטיביים, כלומר, בחוץ לארץ "כאילו" התחתן עם בחורה (לא עם בתיה) ועם הגיעם לארץ, מיד התגרשו. בהגיעם לארץ, השתלבו הוריו של סבאסף בקבוצה של חברים שהתכוננו להתיישב באחד מחלקי הארץ ולעסוק בחקלאות ובמילים אחרות להגשים האידאל הציוני (מילים כבדות מה? אבל אין מילים אחרות). לאחר שנים ספורות בארץ, התאחדו עם עוד שתי קבוצות והקימו את קיבוץ אושה בעמק זבולון בשנת 1937.

הקמת הקיבוץ נעשתה ביום אחד. קיבוצים שהוקמו בדרך זאת נקראו: ישוב חומה ומגדל. מדוע נקראו כך? באותה תקופה התחוללו בארץ מאורעות דמים שבהם הערבים התקיפו יהודים בכל מקום בארץ. היישוב היהודי באותה תקופה היה קטן וכוח המגן לא מספיק מאומן ומיומן. מוסדות היישוב היהודי החליטו על הקמת מספר רב של יישובים שיהיו מוכנים בתוך יום אחד להגן על עצמם ולייצור רצף התיישבותי שימנע מהערבים להתנפל על יישוב בודד.

בקיבוץ אושה, אריה היה מרכז ענף הנשירים: עצי פרי שעליהם נושרים בסתיו ולכן נקראים נשירים, למשל, תפוחים, גפנים, אגסים וכו'. בתיה היתה מטפלת בתינוקות וילדים.

לאריה ובתיה נולדו שלושה ילדים: נירה, האחות הבכורה, ששמה ניתן לה היות ובאותו זמן חרשו בקיבוץ את השדה הראשון, שדה נקרא גם ניר ונירה באה מניר. תלמה, ששמה ניתן לה כי לאחותה קראו נירה, השדה/ניר חרוש בתלמים ומכאן השם תלמה וסבאסף שהיה בן הזקונים וקראו לו אסף – עד שנהיה סבא. למה אסף? כי לאחר שיש שדה וחורשים אותו, זורעים וקוצרים צריכים לאסוף היבול, הבנתם ? אסף את היבול…

בקיבוץ החיים היו משותפים. השותפות כללה גם את החינוך המשותף. הילדים חיו בבתי ילדים. על החינוך המשותף אספר לחוד.

קיבוץ אושה – אספר קצת על הקיבוץ ועל השותפות בקיבוץ

בקיבוץ של פעם, העבודה העיקרית הייתה בחקלאות. בקיבוץ שלנו היו הרבה ענפים חקלאיים: רפת, לול, פלחה, מטעים. הכי שווה היה לעבוד בגידולי שדה, למה? כי היו טרקטורים וכל הבנים היו "חולי הגה" ובגידולי שדה היית יכול לנהוג הכי הרבה.

העבודה ברפת גם הייתה נחשבת אבל ברפת היה גם הרבה זבל ולכן הריח היה נדבק לבגדים. בחדר האוכל המשותף ישבו הרפתנים יחד ואף אחד אחר לא רצה לשבת איתם בגלל הריח. בגלל זה הייתה מקלחת ברפת ולכן בסוף העבודה, גם בלילה, אפשר היה להתקלח במים רותחים כמה זמן שרוצים. הבנות שלי (גם האימא של יובל) לא פחדו מהריח והיו באות לעבוד איתי יחד בחליבה. האמת שהן באו לעבוד איתי בכל מקום שעבדתי, באיסוף ביצים בלול, בעבודה במטבח המשותף, וגם בהגשה בחדר האוכל.

העבודה בקיבוץ הייתה חשובה מאד. החברים התחרו ביניהם מי עובד יותר קשה. עובדי הפלחה אמרו אנחנו עובדים הכי קשה כי אנחנו צריכים להשקות בלילה (כלומר לפתוח ולסגור ברזי השקיה בלילה). הרפתנים אמרו, אנחנו עובדים הכי קשה כי אנחנו כל היום בזבל, הלולנים אמרו שהתרנגולות שורטות אותם והם עצמם מתחילים לקרקר כמו תרנגולות וגם להניע את  הראש קדימה ואחורה. כל מי שעבד בחקלאות נקרא עובד יצרני. ומי שלא עבד בחקלאות קראו לו עובד בשירותים, לא נשמע כל כך טוב? אבל זה היה באמת.

מי שלא עבד בחקלאות, למשל, עובדי הנהלת החשבונות "הפקידים", על מנת שלא יראו בהם בטלנים, היה לובש בגדי עבודה: מכנסיים, חולצה, תחתונים וגופייה אפורים/כחול כהה על מנת שיחשבו שהוא עובד בחקלאות. היו עוד ענפים בקיבוץ שמטרתם היתה לאפשר את החיים המשותפים בקיבוץ ולאפשר ההצלחה של החקלאות:

במטבח וחדר האוכל המשותף הכינו 3 ארוחות ביום לכל התושבים של הקיבוץ. בארוחת הבוקר, היית יכול לקבל סלט קצוץ, ביצים מטוגנות, יוגורט וכו', אבל הכי כיף היה לאכול דייסת סולת עם טונה של אבקת קקאו. בארוחת צהריים, היו הרבה מאכלים שלא שמעתם עליהם מימיכם: קולטינס, נלשניק, בולבניק, קראפלך. אולי קראפלך אוכלים גם היום, הכוונה למאכל שהמעטפת שלו עשויה בצק והתוכן שלו יכול להיות בשר או גבינה או תפוחי אדמה. ביום שבת, בארוחת הבוקר אפשר היה לאכול חלבה, או עוגה, או קקאו. בימי שישי הייתה ארוחה חגיגית בערב ולא מעט פעמים זאת הייתה ארוחת גלידה. כלומר במקום ארוחה חגיגית רגילה אכלת גלידה עד להתפקע.

עוד ענף מעניין הייתה הסנדלרייה. בענף הזה עבד חבר אחד. על מנת שיתקן את נעליך, היה עלייך להגיע אל הסנדלרייה ולהשלים פתגמים שהשמיע בפניך. עמדת במבחן יפה, קיבלת זוג נעליים חדש או סנדלים חדשים, או מגפיים חדשים. לא עמדת במבחן, קבלת נעליים בלויות או סנדלים ישנים או מגפיים עם חורים.

בקיבוץ של פעם לא היה צריך לדאוג לכסף, כי הכל ניתן בחינם, האוכל, הבגדים, הבתים, החשמל, המים, החינוך, התרבות, הבריאות, הספורט. את הבגדים כיבסו במכבסה, תיקנו וגיהצו במתפרה. אם בכל אופן רצית קצת כסף, למשל, לנסוע למשחק כדורגל בחיפה, ניתן היה לקבל כמה לירות כן, פעם לכסף קראו לירות, מהגזבר בכל שעה משעות היום.

בסופו של דבר הקיבוץ של פעם, היה יכול להתקיים רק פעם, כאשר כולם היו פחות עשירים והסתפקו במועט. ככל שעברו השנים, החברים רצו יותר, כל אחד חשב שמגיע לו יותר, כי הוא עובד הכי קשה. לאט, לאט השתנה הקיבוץ. על כל מיני מוצרים ושירותים היה צריך לשלם. חברים עבדו מחוץ לקיבוץ ולא בחקלאות והיום הקיבוץ שונה מאד מהקיבוץ של פעם אבל עדיין יש בו שותפות רבה.

תקופת הלימודים בבית הספר

כיתה א' עדיין למדנו בקיבוץ. כאשר אני חושב על כך היום, כיתה א' נראית יותר כהמשך של הגן ולא ממש ביה"ס. באותו בית ילדים שבו ישנו, אכלנו ושיחקנו, הייתה גם כיתת לימוד. בכיתה ב' התחלנו ללמוד בבית החינוך המשותף של "גוש זבולון". גוש זבולון כולל שלושה קיבוצים: רמת יוחנן, כפר מכבי ואושה. שימו לב שלא למדנו בבית הספר אלא בבית חינוך. מטרות בית החינוך היו ברורות והופיעו בכל מקום, גם בשיר: "לתורה, לחברה ולעבודה".

סבא בילדותו בקיבוץ אושה

בבית החינוך הנמצא בין שלושת הקיבוצים, היה הרבה דשא, גינות ולא סתם גינות אלא גינות עם צמחים מכל הארץ וגם מאין צורה של ארץ ישראל עם החרמון, נחל הירדן וגם הנגב.

התחלת הלימודים בכיתה ב' נעשתה באופן מרשים עם תהלוכת לפידים, נאומים, קטעי שירה ומשחק והכל על ידי התלמידים הבוגרים יותר. למורים קראנו בשמות הפרטיים. לא היו אצלנו פניות כגון: "המורה", "מורי" או "מורתי". לבית החינוך הלכנו לבד וחזרנו לבד וברגל. המרחק היה קצר ולפעמים גם בהפסקה "הגדולה" הלכנו לבית ההורים על מנת לנשנש איזה ממתק.

חוץ מהלימודים היו גם פעולות חברתיות בבית החינוך. לכל כיתה היו מדריכים שהיו תלמידים יותר גדולים. היו "פעולות פנים" כלומר כולם היו מתכנסים בכיתה ומשחקים איזה משחק, מדברים על איזה נושא או סתם משתוללים. היו "פעולות חוץ" כלומר המדריכים היו לוקחים אותנו בערב, בחושך ליער הנמצא קרוב לקיבוצים, היינו משחקים במשחקי לילה כגון: התגנבות למדורה מבלי שירגישו בנו, או שתי קבוצות שמנסות לגנוב דגל אחת מהשנייה.  לאחר מכן ישבנו מסביב למדורה ואכלנו תפוחי אדמה צלויים וגם קצת כאבה לנו הבטן.

בכיתה ו' התחלנו לעבוד. כל יום הינו צריכים לעבוד שעה ורבע. בכיתה ז' כבר עבדנו שעה וחצי ובכתה ח' עבדנו שעתיים. בחופשים היינו עובדים יותר. בבית החינוך היה משק ילדים קטן שכלל דיר עיזים, גן ירק ולול קטן. בנוסף, בכל גינות הנוי בבית החינוך עבדו תלמידי בית החינוך. התלמידים היו אחראים גם על הניקיון של הכיתות והשירותים. היות ולא רבים רצו לעבוד "בניקיון", הוחלט שכל תלמיד צריך לעבוד שבועיים בשנה "בניקיון". אני תמיד התנדבתי לנקות השירותים. אמנם היה מסריח אבל אפשר היה לסיים העבודה הכי מהר וללכת לשחק.

עבדתי גם בדיר. היינו צריכים לחלוב העיזים בבוקר ולאחר החליבה להצטרף ללימודים. כמובן "שמשכנו את הזמן" והגענו לכיתה באיחור ניכר. עד שיום אחד, מנחם, המורה האחראי מטעם "המבוגרים" על משק הילדים, הגיע לדיר וראה שכבר סיימנו העבודות ואנחנו יושבים ומקשקשים, הרעים עלינו בקולו ושלח אותנו ללמוד. אחת העבודות היותר טובות בדיר הייתה יציאה למרעה. כל העיזים הלכו אחרי הרועה לשטח פתוח מלא בעשב. אפשר היה לשכב על העשב ולחלום והעיזים היו אוכלות מסביב. לפעמים היו עיזים שעוזבות את העדר בזמן הבילוי במרעה והיה קשה למצוא אותן וכמובן המבוגרים לא חסכו שבט לשונם מאתנו במקרה כזה.

בכיתות ו', ז' ו-ח' השתייכנו ל "חברה הצעירה". אחד מתלמידי כתה ח' היה המזכיר של "החברה הצעירה". היו גם כל מיני ועדות ל "חברה הצעירה": ועדת תרבות, מזכירות, ועדת עבודה וכו'. כמעט כל התלמידים היו חברים באיזושהי ועדה. היו לנו ישיבות ואספות ואירועים שחגגנו במסגרת "החברה הצעירה".

בכיתה ט' הצטרפנו ל "חברה הבוגרת". התלמידים הגדולים יותר עשו לנו קבלת פנים מפחידה: קשרו לנו סמרטוט על העיניים, לקחו אותנו לחדר חשוך, אמרו לנו שאנחנו צריכים להישבע אמונים ל"חברה הבוגרת" וגם ללחוץ ידו של חבר ותיק "בחברה הבוגרת", הדליקו את האור ופתאום אנחנו רואים מולנו שלד מפלסטיק של בן אדם (שנלקח מכיתת הביולוגיה). כמובן שנבהלנו אבל לחצנו לשלד את היד. ב"חברה הבוגרת" עבדנו בעיקר בקיבוץ. עבדנו בלולים, ברפת, במספוא, בגידולי שדה, באבוקדו, בפרדס, במטע הנשירים. עבודות מפרכות. חיפשנו כל הזמן עבודות שנוכל לנהוג בטרקטורים כי היינו חולי הגה.

למרות כל הפעילות בעבודה ובחברה גם למדנו. היו מקצועות שנלמדו בתוך חדר מעבדה מיוחד. הייתה מעבדה לפיזיקה, מעבדה לביולוגיה ומעבדה לכימיה. אני זוכר שפעם אחת, המורה לכימיה יצא להדגים לנו תהליך כימי שכתוצאה ממנו נשמע פיצוץ חזק וכל בית החינוך הגיע למעבדה לראות מה קרה.

היו מקצועות שנלמדו בחוץ כגון חקלאות וספורט. היה מקצוע שנקרא: "טבע" בו היינו מטיילים כל פעם במקום אחר ומנסים לזהות צמחים. פרט לשעורי הבית היו לנו גם משימות כגון: איסוף מיני חרקים ופרפרים. כל תלמיד היה צריך לאסוף כמה עשרות סוגים של פרפרים וחרקים ולהציגם בתיבת עץ מיוחדת. היו שיעורים במעבדה לביולוגיה שבהם ניתחנו צפרדעים או גידלנו זבובים לבחינת מנגנונים תורשתיים. היו לנו שעורי מלאכה שבהם עבדנו בנגרות או במכניקה.

בסה"כ ולמרות שלא אהבנו לשבת בכיתה יותר מדי הלימודים היו מעניינים, בית החינוך היה מעניין והמסגרת החברתית מעשירה.

סבא אסף מספר על הסבים שלו

את הסבים שלי לא הכרתי. הורי הגיעו לארץ ישראל לבדם, כפי שסיפרתי לעיל. הוריהם, הסבים שלי נפטרו בארצות מוצאם עוד לפני שנולדתי. כל המסופר מתבסס על סיפורים של ההורים וגם על מסמכים שהגיעו אלינו לאחרונה.

הוריה של אמי, בתיה, נולדו בחבל בסרביה, היום מולדבה. אביה של בתיה היה סוחר תבואות: חיטה, שעורה ודגנים נוספים. בחצר ביתם היה אסם גדול לאחזקת הסחורה. אביה של אימי היה סובב בכפרים קונה תבואה מהאיכרים ומוכר אותה לטחנות הקמח. סבא זאב, אביה של אמי, נפטר עוד לפני מלחמת העולם השנייה. סבתא רבקה, אימא של אימא שלי, נרצחה על ידי שכניה כאשר הנאצים השתלטו על האזור.

לאמי היו שש אחיות. אחות אחת ברחה מהבית למנזר ומאז לא ידוע מה עלה בגורלה. שלוש אחיות נרצחו בשואה, שמותיהן: חיה, אטל ושיפרה. שתי אחיות חוץ מאמי שרדו את השואה: חנה ושרה, וחיו בברית המועצות עד מותן, היות ועד 1990 לא ניתן היה ליהודים לצאת מברית המועצות. אמי בתיה ביקרה אותן בשנת 1965.

בשנים האחרונות נוצר קשר בינינו ובין צאצאיה של אחות אמי חנה שחלקם אף עלה לארץ.

הוריו של אבי, חיו בעיר לבוב שעד מלחמת העולם השנייה הייתה שייכת לפולין. כיום העיר נמצאת באוקראינה. אביו של אבי, ששמו היה אליעזר ולכן נקרא לו: סבא אליעזר, היה מלצר ויתכן שאף היה בעל מסבאה (פאב). סבא אליעזר נולד בשנת 1861 ביישוב מחוץ ללבוב, עבר ללבוב והתחתן עם סושה לבית לאו בשנת 1891. סושה שהיתה בת 17 בעת נישואיהם, נפטרה כנראה בעת לידה.

בשנת 1893 התחתן סבא אליעזר עם אחותה רוזה שהייתה מבוגרת מסושה בשנתיים. רוזה הייתה הבת הבכורה של חיה גלייך ונולדה לפני שחיה גלייך הייתה נשואה. חיה גלייך נישאה ליוסף מרקוס לייב לאו אחרי שרוזה נולדה. לרוזה ואליעזר (לייזר) נולדו ארבעה ילדים: סביניה – נרצחה בשואה, אנטונינה – נרצחה בשואה, אדה שעלתה לארץ עוד לפני אבי, גרה כל חייה בקיבוץ מזרע ואבי ששמו בלבוב היה מרק יוליוס ועיברת אותו לאריה סיגל, אבל בקיבוץ קראו לו כולם לולק ולאחר שנולדו לו נכדים, קראו לו: סבא לולק.

במשפחת לאו היו מספר ילדים שהיגרו לארה"ב ולמקסיקו, עם חלקם אנחנו בקשר עד היום.

תקופת השירות הצבאי שלי 

התגייסתי לצבא בנובמבר 1968, כשנה לאחר מלחמת ששת הימים. התגייסתי יחד עם קבוצה של חברים שהכרתי עוד שנים קודם לכן, במסגרת הפעילויות של תנועת הקיבוצים וכן מהתקופה בה הדרכתי בתנועת הנוער העובד והלומד. כולנו התנדבנו לפלוגות הסיור של השריון. לאחר טירונות במחנה "חסה" ליד אשקלון, התחלנו באימון לוחם בסיני שנכבשה במהלך מלחמת ששת הימים. הבסיס שלנו היה ממוקם בביר תמדה באמצע סיני. קבוצה אחרת של בני מחזורי נשלחו לראס סודר על חוף ים סוף.

האימונים לא היו קשים במיוחד ולאחר מספר חודשים הפכנו ללוחמים. בשלב הבא תחלנו להתאמן במסגרת גדוד הסיור האוגדתי. קודם כל נשלחנו לבאר שבע, ללמוד לנהוג ולהוציא רישיון נהיגה. היות ורובנו הגיעו מקיבוצים היה לנו כבר ניסיון עשיר בנהיגה ולכן הוצאנו הרישיון בזמן קצר יחסית. בתקופה הזאת קשה היה להוציא אותנו לאימונים בגלל שיעורי הנהיגה וגם כבר שיצאנו התנהלנו בחוסר משמעת וגם קיבלנו עונשים כתוצאה מכך.

עונש מקובל היה לבצע עשרים שלושים שכיבות שמיכה וזה היה העונש הקל. מי שלא ניקה את הנשק כמו שצריך, או לא סידר את המיטה, או לא הוציא אבק מהשמיכות, היה מסדר נוסף בחצות הלילה. היו גם עונשים של "הצמדה". אם לא חבשת כובע פלדה בעת נסיעה בג'יפ או קומנדקאר או זחל"ם, נאלצת ללכת כל היום וכל הלילה עם הכובע פלדה על הראש. היו גם הצמדות לנשק ולעוד אביזרים צבאיים. התייחסנו לכל העונשים ולכל הטרטורים בחיוך ולא סבלנו מכך.

לאחר מכן חזרנו לסיני והתחלנו באימון יותר מתקדם. האימון היה כף גדול, כלל שימוש בג'יפים שנהגנו עליהם בחולות של סיני וכלל אף מספר מעשי שובבות שהיום לא הייתי מעז לעשותם כגון טיפוס וירידה בדרכים עם שיפועים מאתגרים במיוחד.

לאחר האימון המתקדם נשלחנו לקורס משקי סיור בביה"ס לשריון בג'וליס (על ידי קריית מלאכי). הקורס היה נהדר גם באימונים וגם לאחר האימונים. ביצענו ניווטים רגליים ורכובים בכל ארץ ישראל. היו צוותים שבעת ניווט לילי רכוב היו נכנסים ליישוב כלשהו ומזמינים עצמם לארוחה או לפחות לקבלת מזון שתמיד ניתן ברצון על ידי האזרחים. בזמן הקורס יצאנו לפעולות בטחון שוטף. זאת הייתה תקופה של מלחמת ההתשה. השתתפנו במארבים על נהר הירדן, "פתיחת ציר" בערבה, תצפיות ברמת הגולן וכו'. לפעמים היינו יוצאים למארבים חודרים, כלומר יוצאים בלילה למסע של כ – 10 ק"מ לתוך שטח ירדן. התמקמות במארב וחזרה לשטחנו לקראת אור ראשון. האמת, לא קרה שנתקלנו או שהיינו באותה תקופה בקרב ממש.

בקורס היו לנו מספר סדרות, כלומר הקניית יידע יחודי למשל, הייתה לנו סדרת חינוך שבה שמענו הרצאות ונרדמנו כמעט כל הרצאה, הייתה לנו סדרת אימון גופני במכון ווינגייט. לימדו אותנו קרב מגע. לפני השיעור עמדנו בשתי שורות באופן שלכל אחד בשורה הראשונה, היה בן זוג בשורה הנגדית. הבטנו אחד על השני והמדריך מורה לנו לסטור על פניו של בן הזוג על מנת להתחמם. מובן שהסטירות שהענקנו אחד לשני היו יותר לטיפות. המדריך מיד נכנס לפעולה על מנת להראות לנו כיצד נותנים סטירה. בסוף החימום כולנו היינו סמוקים.

לאחר קורס משקי סיור, המשכנו מיידית לקורס קצינים שנמשך חצי שנה במצפה רמון. לאחר סיום הקורס קיבלנו דרגות סגן משנה והתהדרנו בדרגות החדשות. היו בינינו כאלה שרכשו מדי דקרון שהיו מקובלים אז, בצבע יותר בהיר. אני הגעתי לקיבוץ בחופשה הראשונה וכמובן הסתובבתי כמו תרנגול בשבילי הקיבוץ עם הדרגות החדשות.

לאחר קורס קצינים שובצתי כמפקד מחלקת חרמ"ש. האמת – לא היה כייף גדול. לא אהבתי לפקד על הרבה חיילים שלא רצו כל כך להיות חיילים. לקראת סוף הסדיר הועברתי להיות מדריך בבית הספר לשריון בג'וליס. הייתי מפקד מגמת הנגמ"ש, במדור נט"ר –  נהיגה וטיפול ברק"מ – רכב קרבי משוריין  (הכוונה גם לטנקים). בביה"ס לשריון היה רס"ר מפורסם שנקרא יעקב עשהאל "הסוס הלבן" בגלל רעמת שערו הלבנה. הרס"ר היה אימת הבסיס. לא עשה הנחות לאף אחד, גם לקצינים. יום אחד נתקלנו אחד בשני, כאשר אני הולך ללא כובע והכפתור העליון פתוח בחולצה. הרס"ר פונה אלי ואומר לי: קצינצ'יק ! שים כובע, וכפתר החולצה, על מנת שאדע שאתה באמת קצין ואוכל להצדיע לך (רס"ר הינה דרגה נמוכה מסגן). בבושת פנים, חבשתי הכובע, כפתרתי החולצה ונאלצתי גם להחזיר לרס"ר הצדעה.

בבהי"ס לשריון גם פגשתי בסבתא ורד. נפגשנו בהופעה של רבקה מיכאלי שנערכה בבסיס ומאז אנחנו ביחד. השנה נחגוג את יום הנישואים ה – 50!!

לימודים גבוהים וקריירה

לאחר שסיימתי הצבא, בשנת 1971 התחלתי לעבוד בקיבוץ, במדגרה ובלולים. בנוסף לעבודה הרגילה היינו צריכים לבצע תורנויות שונות כגון שמירה לילה, חליבת לילה (את הפרות היו חולבים 3 פעמים ביום), העמסת עופות (את התרנגולות הזקנות היו שולחים למשחטה. אחת למספר שבועות להקה מסוימת שסיימה את עונת ההטלה, הייתה נדחסת לכלובים ונשלחת למשחטה) , תורנות הגשה בחדר האוכל המשותף, גיוסים לעישוב כותנה, אסיף אבוקדו מהרצפה שנשר עקב רוחות חזקות ועוד ועוד. הקיבוץ כולו היה מכוון לעבודה. באווירה הזאת החלטתי שאני בכל אופן פונה לקיבוץ ללימודים גבוהים. היו עוד חברים שפנו ללימודים וכמובן שהקיבוץ היה כמרקחה. היו הרבה ויכוחים ואיומים ולבסוף הלימודים אושרו. החלטתי ללמוד בטכניון הנדסת תעשייה וניהול. מדוע ? היות ויוסי, בעלה של תלמה, למד בטכניון בדיוק בפקולטה הזאת. לא קל היה להתקבל לטכניון, הייתי צריך לעשות "מכינה" על מנת לעבור את בחינות הכניסה. ניגשתי לבחינות הכניסה ונכשלתי. עוד אני מתאבל על הכישלון, קיבלתי הודעה שהתפנה מקום ואני יכול להתחיל בלימודים.

בימים הראשונים ללימודים הכרתי מספר סטודנטים (וסטודנטיות) וניסיתי להבין מה אומרים לי בהרצאות. לא הצלחתי. נכשלתי בכמה מבחנים ועמדתי בפני הפסקת לימודים. אחד הפרופסורים הזמין אותי אליו, הודיע לי שהסמסטר הבא יהיה האחרון שהטכניון מאפשר לסטודנט עם ממוצע הישגים כמו שלי. חלק מהסיבות לאי ההצלחה שלי בשנה הראשונה היה העבודה בקיבוץ. היות והתחייבתי להמשיך לעבוד בקיבוץ, סדרני העבודה היו מתלבשים עלי לסתימת "חורים". נגיד היה חסר עובד באחד הענפים ביום מסוים, נדרשתי להתייצב. היות ולא הרגשתי נוח כל כך באווירה הזאת, הסכמתי כמעט לכל פנייה. הסדרנים כבר לא היו מתלבטים יותר מדי, אלא מיד מסתערים עלי.

בסמסטר השלישי (לאחר שנה), לקחתי את עצמי בידיים, השקעתי שעות בלי סוף בלימודים והסכמתי רק לפנייה אחת בשבוע מטעם סידור העבודה, לא חשוב באיזה יום. השנה השנייה מבחינת ממוצע ההישגים, הייתה הרבה יותר טובה. בסופו של דבר סיימתי הלימודים בשנת 1976 וחזרתי לעבודה בקיבוץ.

מיד עם חזרתי, דרשו ממני להיכנס לעבודה בגידולי שדה. למרות שהיה כף לעבוד בשטח, רציתי להתחיל לעבוד בתחום המחשבים ואף קשרתי קשרים במפעלים האזוריים שלנו (מפעלי מילואות). בקיבוץ כמובן לא הסכימו והטילו עלי להיות סדרן עבודה במשך שנה. התפקיד הזה קשה במיוחד. עליך להיות מסוגל לטפל ב"פנצ'רים" כלומר מצבים שבהם נדרש לפנות לחבר שימלא "חור" שנוצר עקב מחלה, פגעי מזג האוויר וכו'. עליך לשמור מערכת יחסים עם כל החברים, גם עם הפחות נעימים ופחות חרוצים על מנת שתוכל לעמוד במשימה. האמת שהצלחתי בתפקיד היות והצעתי כמה חידושים שהפכו הנטל על החברים ליותר שווה וגם יצרתי מצבים שהיו חברים שהיו מוכנים "להתקלה" ביום ובלילה על מנת "לסתום חור" כלומר להיכנס לחליבה בהתרעה קצרה או להתגייס בתוך שעה למשימת נהיגה וכו'. הנכונות הזאת התבססה על כך ששחררתי אותם מהרבה תורנויות אחרות.

לאחר סיום עבודתי כסדרן עבודה (בתום שנה), פניתי שוב ל – "עבודת חוץ" במפעלים האזוריים. גם הפעם נעניתי בשלילה והייתי על סף עזיבת הקיבוץ. שוכנעתי להישאר ולעזור במפעל של הקיבוץ (אופטיפלס – מפעל לייצור עדשות משקפיים). לאחר שנה שוב פניתי לאספת הקיבוץ, לאישור עבודתי במפעלים האזוריים. הפעם נעניתי בחיוב והתחלתי עבודתי כתוכניתן ומנתח מערכות ב "מילועד" מרכז המחשבים של מפעלים אזוריים "מילואות". מהיום הראשון לעבודתי התאהבתי במקצוע והתמדתי בו עד היום כלומר כ – 44 שנים. למרות שהחלפתי מספר פעמים מקומות עבודה וגם חזרתי לעבוד בקיבוץ תקופה מסוימת, נשארתי בעמקי בתחום המחשוב. למרות שאני כבר מעל גיל היציאה לגמלאות, בגיל 74 ועדיין אני קם בבוקר עם שמחה בלב ליום עבודה חדש.

הזוית האישית

יובל: היה לי ממש כיף ונחמד לדעת על העבר של אסף, סבא שלי. סבא שלי הוא כולו ביגאנן!!, "אני חולה חולה עליו".