מאגר סיפורי מורשת

חיה פיחוטקה נולדה בישראל ב-1953 למשפחה ניצולת שואה, גדלה בת"א וחוותה אירועים היסטוריים כמו מלחמת ששת הימים. בגיל ההתבגרות התמודדה עם שאלות של אמונה ודת, הייתה פעילה בתנועת "בני עקיבא", ובבגרותה הגשימה את עצמה במקצועות החינוך, הטיפול והעבודה הסוציאלית. 

שמי דניאל ובמסגרת תכנית אמירים "הקשר הרב דורי", זכיתי להשתתף בתוכנית הקשר הרב דורי עם סבתי היקרה- חיה. להלן סיפור חייה:

פרטיים אישיים:

נולדתי כחיה פיחוטקה ב 19.7.1953 בבית חולים עין גדי, שהיה ברחוב מזא״ה בת״א . התאריך העברי היה ערב תשעה באב ובמשפחתי הדתית הייתה לכך משמעות (קיימת אמונה שהמשיח ייוולד בתשעה באב ). אמי שרה רויטמן  נולדה בוורשה ,עלתה לארץ ישראל עם כל משפחתה כשהייתה בת 4. אבי הגיע לארץ לבדו בגיל 18 טרם פלישת הנאצים לפולין, ומוצאו מעיירה בשם שצ׳גובה. המשפחה של אמי הייתה מאוד עשירה בוורשה. בעקבות מלחמת העולם הראשונה  עלו לארץ ופה היה חמסין וחול והמעבר היה מאוד קשה. כעבור שנתיים סבתי נפטרה וקבורה בבית העלמין ברח טרומפלדור בת״א . אימי הייתה בת שש כשהתייתמה, היו לה עוד שלוש אחיות ואח. אביהן היה מאוד מסור ובשלב מאוחר יותר היא גדלה אצל אחותה בתל אביב. משפחתו של אבי נרצחה כולה והוא וכמה בני דודים השורדים היחידים. למרות הקשיים והטרגדיות תמיד הייתה באוויר המורשת שהונחלה לי, שאימי דור שביעי של רבי אלימלך מליגנסק ( עד היום חסידים נוסעים לקברו) המגיד מקוזיניץ. ואבי נכד של הרב הראשי של פיאטרבורג  – במשפחות דתיות יש לשורשים משמעות עמוקה של איכות  וכל התנהלות חייהם זו דוגמא ומופת של משואה לתקומה. יש לי אח אחד מבוגר ממני בשמונה שנים. הייתי נשואה בפרק א' 17 שנה, יש לי שני ילדים מקסימים ובפרק ב' אני נשואה 27 שנה סה"כ, ביחד יש לנו 5 ילדים ו12 נכדים.

ילדות:

גרנו  ברחוב מלצ״ט במרכז תל אביב בדירת שניים וחצי חדרים שבשביל אז זה היה מאוד מוצלח, כיון שהרבה אנשים גרו בדמי מפתח. למדתי בבית הספר "תלפיות" שהיה במרחק 3 דקות מהבית. להורים שלי הייתה מסעדה ברחוב "מונטיפיורי" 48 – עבודה לא קלה, אך חריצותם ומחויבותם להצלחה ולשיקום אחרי השואה  אפשרה התפתחות כלכלית מהירה. כשהייתי ילדה שיחקנו המון ברחוב היינו עושים קופסת מים וזורקים על אנשים, שהיום כשאני חושבת על זה מזעזע ממש, וממש אכזרי ולא מתחשב. שיחקנו גם מלא קלאס, גומי ,מחבואים, תופסת, חמש אבנים וחבל. אבל לא רק בהפסקות של בית הספר אלה גם ברחוב אחרי הלימודים. גרנו בבניין של 12 דיירים והיו שם בכמה דירות ילדים בגיל שלי זה היה כמו קיבוץ קטן, כל הזמן היינו אחד אצל השנייה. בנוסף למשחקים והכנת שיעורים מדי פעם ,למדתי  לנגן בפסנתר -מה שהיה חובה בבית המוסיקלי והפולני שבו למדתי. היו לי יחסי אהבה /עצלות עם הפסנתר אך אני מאד שמחה על החיבור למוסיקה. מכיתה ד' הייתי בתנועת הנוער "בני עקיבא" – חוויה מאד משמעותית ומעצימה  בחיי. אהבתי לאכול  כמעט הכל לצערי, ובאותה תקופה המאכל אהוב עלי היה גלידת "ויטמן" ברחוב אלנבי.

חוויה משמעותית ומטלטלת מבחינתי היא מלחמת ששת הימים . קדמו למלחמה לפחות חודשיים הכנות של העורף, מילאנו שקי חול  והדבקנו חלונות עם נייר דבק. הייתה פעילות טרום  מלחמה  מלאה בחוסר וודאות וחרדה מחד ומאידך היה כיף כל הביחד, בנוסף  הוריי היו בדיוק באמריקה בכל התקופה הזו ניסו למצוא את עתידם בעולם הגדול ואני הייתי אמורה להצטרף בסוף הלימודים. בינתיים גרתי אצל דודתי, אחותה של אמי, שמאד אהבתי. כשפרצה מלחמת ששת הימים אבא שלי חזר מיד ארצה, כי אחי יהודה שמבוגר  ממני ב-8 שנים היה בצבא וסביר שההיסטוריה האישית שלו התעוררה ויצרה פחדים עצומים. הייתי בבית יחד עם אבא שלי , לא היה ממ"ד אלא מקלט למטה בבניין  והחוויה זכורה לי כ"כיפית". כל השכנים יורדים למקלט צחוקים וקטעים (וגם ניצחנו ניצחון מפואר בשישה ימים ). עוד זיכרון מאוד משמעותי זה שיעורי פסנתר, כל הקטע של הפסנתר היה משהו מאוד משמעותי בגדילה שלי שמאוד מאוד אהבתי מחד ולא כ"כ התאמנתי  מאידך -וחבל אבל זה היה משהו מאוד חיובי ומעצים.

אני חושבת שנקודה נורא מעניינת שחשבתי עליה אחר כך היא שנולדתי ב 1953 מדינת ישראל הייתה קיימת רק חמש שנים-ארץ ממש צעירה. לא זוכרת שכילדה הרגשתי שהארץ צעירה שאני חיה בארץ שזה עתה הוקמה.

תקופת ההתבגרות:

אני חושבת שהדבר המרכזי בתקופת ההתבגרות שלי היה עצם הגעתי ממשפחה דתית. התעסקתי המון בשאלה הדתית /פילוסופית לגבי קיום האל . אני אומרת כבדיחה שבגיל הזה אם היו שואלים אותי מה השעה? אפילו כזו שאלה פשוטה הייתה מביאה אותי למחשבות על זמן, חלל וקיום האל. הנושא הזה הטריד אותי מאוד בגיל הזה, עד שניגשתי לשוחח עם מורה בתיכון בו למדתי שהציע לי לקרוא את שמונת הפרקים לרמב"ם. ששם אני אקבל את כל התשובות. הייתי מאד פעילה ב"בני עקיבא", היו לי המון חברים אהבתי את המחנות ואת כל הפעילויות שעשינו במסגרת תנועות הנוער.  בנוסף, אהבתי להופיע  על במה במשהו שנקרא "אופרטה", אהבתי להיות בתזמורת כמתופפת, אהבתי להיות באמצע ומעורבת.

בתקופה שלי היה איסור להשתתף במסיבות ריקודים. כשהייתי בת 17 השתתפתי במסיבה סלונית ורצו לסלק אותי מהתנועה. חבריי ארגנו הפגנה ולבסוף החזירו אותי לתנועה. אהבתי לעשות דברים שיוצאים מהמסגרת. בגיל 18 החלטתי ל"חזור בשאלה"- דבר שהיה מאתגר מאוד בשביל משפחתי, אך גם עם זה התמודדנו כראוי.

היכרות ונישואים:

את אבי בעלי, הכרתי דרך חברה. מעבר לאהבה בין בני זוג הייתה בינינו חברות עמוקה ופתוחה.התחתנו ונולדו לנו שני ילדים מקסימים אמיר (שנקרא כך על שם סבו מאיר אך בחילוף אותיות) וענבל (היה חשוב לי להעניק שם שהוא ישראלי ולא גלותי). האימהות, הלימודים, הקשר הזוגי, האינטליגנציה של אבי, עזרו לי מאד להתפתח רגשית ואינטלקטואלית אבל באיזשהו שלב לאחר 17 שנות נישואים החלטנו להיפרד אך נשארנו חברים מאוד טובים. גירושים זה דבר לא פשוט גם למבוגרים וגם לילדים אבל זה היה הדבר הכי נכון בשביל המשפחה שלנו. אחרי 4 שנים  התאהבתי בעודד שהיה שילוב של אומן יזם, חקלאי ואיש עסקים וביחד הקמנו משפחה חדשה  ודי חריגה בנוף. יש לי שלושה נכדים מהנישואים הראשונים שני תאומים מאוד מיוחדים ונכדה אחת דניאל המקסימה. למרות 27 השנים שעודד ואני יחד יש הילדים שלי והילדים שלו. לעודד 3 ילדים ו8 נכדים אך האוירה טובה ומכבדת.

מקצוע ועיסוק:

אני רוצה לתת קצת  היסטוריה: עשיתי B.A  בחינוך מיוחד וסוציולוגיה והייתי מורה בבית ספר לחינוך מיוחד במשך שנה כשבסוף השנה הזאת הייתי בהריון עם ענבל -אמא שלך. בסוף השנה היה אירוע קשה שבו אחד הילדים בעט לי בבטן. הרגשתי שכבר לא טוב לי בעבודה הזו, ולכן החלטתי לעזוב את ההוראה. הייתי בת 24 ולא היה לי מושג במה אני רוצה לעסוק. בסופו של דבר החלטתי ללמוד מוסיקולוגיה ולהיות מורה לפסנתר. וכך היה, במהלך הקיץ למדתי כדי לעבור את מבחני הקבלה, ואכן עברתי בציון 96. ניגשתי למבחן, ביום שבו הייתי אמורה ללדת, אך ענבל, בתי המקסימה הייתה סבלנית וחיכתה עוד קצת. למדתי שנה מוסיקולוגיה והבנתי שמורה לפסנתר אני לא אהיה ולא ידעתי מה כן עד שמישהו דיבר על הסבה לעבודה סוציאלית והרגשתי שזה בדיוק מה שנכון לי במעמקי אישיותי. עשיתי הסבה לעבודה סוציאלית והיה מרתק .כשסיימתי B.A  בעבודה סוציאלית נסענו לאמריקה  לשליחות מטעם העבודה של אבי – בעלי הראשון, ובאמריקה השתוקקתי להתקבל למכון אקרמן לטיפול משפחתי, זה לא היה קל להתקבל כי בתנאי הסף היה צורך בתואר שני,  אך התעקשתי בנחישות ובתחכום ולבסוף התקבלתי. אציין בצניעות שזה אחד המכונים הטובים בעולם לנושא של טיפול משפחתי וטיפול זוגי  והידע שצברתי פתח לי דלתות רבות בארץ. לאחר שנתיים עבודה בבית חולים פסיכיאטרי, עבדתי במשך 18 שנה במכון פרטי לטיפול משפחת  ולאחר מכן ועד היום בקליניקה פרטית. בנוסף פיתחתי משחק מחשב לילדים המתמודדים עם גירושים במשפחה -עשייה שהייתה יציאה עצומה מאזור הנוחות שלי והייתה חוויה מיוחדת במינה חיובית. בפרק ב' עקב העיסוק של  בן זוגי  נזדמן לי גם להבין יותר בחקלאות, בניהול עסק ובקניה ומכירה של נכסים כל זאת בצד היותי פסיכותרפיסטית בכל התקופות האלה. לא הייתי משנה כהוא זה בקריירה שלי, יש לי סיפוק ממקצוע מעניין, עזרה לזולת, עשייה עם משמעות וגם הנושא הכלכלי טופל כראוי.

סיפורו של חפץ:

הפמוטים האלה היו מהמשפחה של אמא שלי בוורשה. אני לא יודעת אם זה גם דור קודם אבל אמא שלי הדליקה בהם נרות כל יום שישי כי כזכור, היא התייתמה בגיל שש וזה מאוד חיבר אותה לאמא שלה. היא מאוד אהבה את הפמוטים האלה. לפני פטירתה היא התלבטה אם לתת את זה לי או לאחי. מאבי יש לי ספר בראשית עם פירושים שנכתב בתחילת המאה ע״י סבו הרב הראשי של פייטרקוב.

חפץ משמעותי  נוסף שאינו עובר מדור לדור הוא  אגרטל אדום  המסמל לי את אמא שלי והקשר שלי איתה -אגרטל יפיפה בעיניה ובעיני.

מסר לדור הצעיר:

כדברי  הלל הזקן: כל התורה על רגל אחת זה ״ ואהבת לרעך כמוך״.

אהבה זה הדבר החשוב ביותר. הן אהבה עצמית והן  לקרובים ביותר. להסתובב בעולם בתודעה של אהבה וגם המסר של ר' אלימלך מליגנסק משמעותי בעיניי

״ תן בליבנו שנראה כל אחד מעלת חברינו ולא חסרונם״.

אך כל זאת בהתייחס למה שהרמב״ם אמר שצריך לבחור בשביל הזהב  והביטוי כבדהו וחשדהו. קודם לכבד אך לא בעיניים עצומות נראה לי נכון לחיים .

הזוית האישית

סבתא חיה: המסר שלי לדניאל הוא להשתדל לחיות באינטגרציה טובה בין זוגיות, משפחה, הגשמה עצמית, מעורבות חברתית ודאגה למצב כלכלי מאפשר וכל זאת עם שמחה, הומור והשתדלות לעשות כיף כמה שיותר. ונקווה שגם המדינה תהייה בהלימה למטרות האישיות שלך ותוכלי לחיות במדינת ישראל יהודית ודמוקרטית ללא מלחמות. ושהמסרים שכתבתי יהיו אקטואליים וברי ביצוע בארץ. ולגבי התמונה הגדולה יותר של הקיום האנושי אני אוהבת את הסלוגן – ״אל תיקח את החיים מדי ברצינות כי ממילא לא תצא מהם חי״