מאגר סיפורי מורשת

סבתא גניה היא סבתי מצד שוקי אבי. היא הבת היחידה להוריה – חיים ופולה גרומן ז"ל. היא נולדה בעיר צ'רנוביץ  באוקראינה בשנת 1951.

סבתי לא הכירה את הסבים והסבתות שלה, בגלל שהם נספו בשואה, אבל היא הכירה את אחותה של סבתא, שקראו לה פולה והיא גידלה אותה כמו סבתא.

הילדות של סבתא גניה

עד גיל ארבע סבתי גדלה ונשארה עם "סבתא" פולה בביתה. מגיל ארבע עד גיל שבע היא הלכה לגן. מגיל שבע החלה ללמוד בבית הספר. סבתי מספרת שהיא אהבה ללמוד כימיה.

בגיל 17 היא סיימה את בית הספר באוקראינה ומייד לאחר מכן התקבלה לאוניברסיטה לפקולטה של כלכלה. במקביל היא עבדה בהנהלת חשבונות במעבדה לתיקון טלוויזיות.

לקראת סיום הלימודים, בשנת 1972 סבתי ומשפחתה החלו להתכונן לעלייה לארץ ישראל, בגלל היחס כלפי היהודים. למשל, לסבתי לא הסכימו לתת את התעודות על סיום לימודיה בגלל היותה יהודייה. רק לאחר כשנה, היא הצליחה לפנות דרך שגרירות הולנד לממשלת אוקריאינה ולקבל את תעודת הבגרות ותעודת הסיום בכלכלה.

סבתא גניה עולה לישראל

בשנת 1973, בערב ראש השנה, ממש לפני מלחמת יום הכיפורים, כאשר סבתי היתה בת 22, היא עלתה  עם הוריה ושתי קרובות המשפחה – פולה וחיה (שתיהן היו האחיות של סבתה ז"ל) לארץ, לאחר מסע של שבוע ברכבות מאוקראינה לוינה באוסטריה ומשם בטיסה לארץ ישראל.

המשפחה התמקמה בעיר נהריה, בגלל שהכירו שם קרובת משפחה שהגיעה קודם לכן.

בשל גילה, סבתי לא שירתה בצבא.

מיד לאחר שהיא הגיעה לארץ, סבתי למדה באולפן עברית במשך כחצי שנה ובמקביל עבדה בניקיון דירות. לאחר סיום האולפן, בשנת 1974, היא התקבלה ללימודי אחיות (סיעוד) בבית החולים רמב"ם בחיפה. היא למדה במשך שלוש שנים, עד לשנת 1977, כאשר קיבלה הסמכה כאחות, היא החלה לעבוד בבית החולים הגליל בנהריה במחלקה האורולוגית.

בשנה זו (1977), ביום שבו חוסיין מלך ירדן הגיע לביקור בארץ, סבתי יצאה למסיבה והכירה את בעלה לעתיד – סבי אשר אהרון. לאחר שנה, 15.6.1978 סבי וסבתי התחתנו ועברו לגור בקריית נורדאו בנתניה. שם היא החלה לעבוד בטיפת חלב במשרד הבריאות .

לאחר כשנה, בתאריך 19.1.1979 נולדה ביתה הבכורה – דודתי לירית. שמה של דודתי ניתן לה על שם סבתה של סבתי (לאה) ז"ל, שנספתה בשואה.

לאחר ארבע שנים, 28.1.1983, נולד בנה השני – אבי, יהושע (שוקי). שמו של אבי ניתן לו על שם אביו של סבי ז"ל, שנספה בשואה. לאחר כשנה המשפחה עברה לגור במרכז העיר נתניה, ברחוב בן יהודה שם הם גרים גם כיום.

בתאריך 4.9.1989, נולד בנה השלישי – דודי דניאל. אבי נתן לדניאל את שמו, כי הוא אהב מאוד את השם הזה.

לאחר סיום חופשת הלידה, סבתי עבדה בבית אבות ולאחר כשנה, בשנת 1991, היא התחילה לעבוד כאחות בקופת חולים "מכבי" בנתניה. שם עבדה עד גיל 55, עד שפרשה לגימלאות.

כיום, סבתי פנסיונרית אך מתנדבת מידי שבוע בקופת החולים "מכבי".

אני זכיתי להיות הנכדה הראשונה לסבי ולסבתי גניה ואשר. כיום יש להם שבעה נכדים ונכדות:

לדודתי לירית ולדודי אורי רובינפלד יש שלושה3 ילדים אותם הם אימצו מבתי ילדים ברוסיה: נויה (בת 11), איתי (בן 11) ואמה (בת 10) והם מתגוררים בקדימה.

לאבי לשוקי ולאימי נגה אהרון יש שני ילדים : אני (אופיר) בת 10 ואחי הקטן ליאור (בן 7).

לדודי דניאל ולדודתי מור אהרון יש שני ילדים: אדל (בת 5) וליאו (בן 3). מור דודתי בהיריון בחודש שישי ואנו מצפים ומחכים ללידה של בן נוסף.

הסיפור שבחרנו לספר הוא בנושא עזרה לזולת

סבתי זוכרת שכשהיא עלתה לארץ עם משפחתה, היה קשה מאוד להתאקלם כאן מבחינת השפה, חברתית ולהסתדר עם הבירוקקטיה הממשלתית. לכן, לאורך השנים היא עוזרת לעולים חדשים שהיא פוגשת בעבודתה ההתנדבותית בקופת החולים, או דרך שכנים שפונים אליה כי הם יודעים שהיא עוזרת לעולים. סבתי מלווה אותם ומתרגמת בפגישות אצל רופאים, ביטוח לאומי ולסידורים. עוזרת ומלווה בהתנדבות וללא תשלום בכל מקום ובכל דבר שהיא יכולה להדריך מה לעשות, עוזרת בגיוס ציוד, בגדים ומזון.

למשל, היתה משפחה בת ארבע נפשות, שהיו מגיעים במשך תקופה לארוחות צהריים בכל יום אצל סבי וסבתי. דוגמא נוספת, לסבי וסבתי יש חברים שהכלה שלהם הגיעה לארץ מרוסיה, כדי לעבור טיפולים רפואיים בארץ, סבתי הכניסה אותה לביתם, הפכה להיות בת בית אצלם והם דאגו לה לכל מחסור.

אבי זוכר כילד שכל מי שהיה מגיע לביתם לעזרתה של סבתי, היא קראה לו "דוֹד". רק בהמשך כשהוא גדל הוא הבין ששני הוריו הם בנים יחידים ואין לו באמת דודים. רק אנשים וחברים קרובים שהיו מתארחים בביתם ונהיו כמו משפחה.

תמונות שלי ושל סבתי

הזוית האישית

סבתיא גניה: היה לי נחמד מאוד ליזום מפגשים משותפים עם נכדתי האהובה ולספר לה זיכרונות מהעבר, לחלוק איתה את הרגעים המשמעותיים בחיי, את ההיסטוריה המשפחתית שלנו, הכוללת עלייה לארץ ישראל, הקמת משפחה, לימודים וקרייירה ואת התחושות שלי כאישה שהיתה בת יחידה להוריה, וכיום יש לי שלוש ילדים מקסימים ושבעה נכדים (והשמיני בדרך) ועוד שתי כלות מקסימות.

אופיר: שמחתי מאוד לשמוע מסבתי סיפורים שעד כה לא שמעתי, היה לי זמן איכות איתה, רק של שתינו. זה הזכיר לי את התחושה שגדלתי איתה כנכדה הבכורה, הראשונה לסבי וסבתי. בשנת החיים הראשונה שלי, גרתי עם הוריי ממש ליד סבי וסבתי וביליתי עימם יום-יום. מאז שעברנו דירה, כמות המפגשים פחתה ולכן כל רגע שאני מבלה איתה עושה לי טוב ושמח בלב.