מאגר סיפורי מורשת

משפחתה של סבתא לילית

סבתא מספרת על ההורים שלה

אבא, אברהם, עלה לבדו מפולין כנער בין 18 על מנת ללמוד בטכניון הנדסת מטוסים. אימא, לוטה, עלתה בשנת 1936 כשהיתה בת 15, יחד עם הוריה ואחותה מגרמניה, כאשר היטלר עלה לשלטון והיתה הרגשה שצריך להסתלק.

כשעלו לארץ התמקמו בתל אביב, אבא שלי היה חייב להתפרנס ולכן לא הצליח להגשים את חלומו, ללמוד בטכניון, ומצא עבודה בנמל תל אביב. היה לו קל לעבוד בנמל כי ידע עברית. אימא שלי התחילה ללמוד בגימנסיה הרצליה, בתל אביב, אבל בגלל שלא ידעה עברית, התקשתה מאוד ועברה ללמוד בויצו להיות גננת לגיל הרך.

סבתא מספרת על ילדותה בירושלים

נולדתי בירושלים בשנת 1944, תקופת המנדט הבריטי.

הפיצוץ ברחוב בן יהודה, שקרה במהלך מלחמת השחרור בפברואר 1948, הפיצוץ ארע על ידי מכונית תופת וגרם להרס של שני בתי מלון ובניין מגורים, נהרגו בפיגוע הזה 58 בני אדם. הבית שגרתי בו היה מול מקום הפיצוץ והוריי סיפרו לי שכל קיר הסלון נהרס והייתי אז רק בת ארבע, לאחר הפיגוע עברתי עם הורי לגור במושבה הגרמנית ואז גם נולד אחי, בועז, שצעיר ממני בחמש שנים.

בגן חובה למדתי עם ילדי קיבוץ רמת רחל, שפונו לשכונה שגרנו בה, שכונת המושבה הגרמנית, בגלל שבזמן מלחמת השחרור נפגעו הרבה מבנים של הקיבוץ.

בגיל שש התחלתי ללמוד בבית הספר היסודי ואני זוכרת שתוך כדי הלימודים היתה מלחמת "מבצע קדש" ואני זוכרת שכל הזמן דאגנו, נאלצנו להחשיך את החלונות ולכן היה בריסטול שחור על כל החלונות. אבא שלי לא גויס אבל כל הזמן היה בכוננות וחיכה שיגייסו אותו ואסור היה לנו להסתובב מחוץ לבית, ברחוב, משעות אחר הצהריים, מזכיר לי קצת את מה שקרה באוקטובר האחרון בישראל שכולנו חיינו באי ודאות ובפחד גדול.

את התיכון למדתי ב"גימנסיה העברית" ומה שאני הכי זוכרת מהשנים האלו זה את הפעילות שלי מגיל 15 ועד שהתגייסתי בתנועת הצופים, גם כחניכה וגם וכמדריכה ופעילה. עד היום יש לי חברים מהגרעין נח"ל, שאליו התגייסנו כל החברים המצופים ביחד וחיינו יחד כגרעין בקיבוץ גונן.

סבתא מספרת על החיים שלה אחרי שהשתחררה מהצבא

כשהשתחררתי מהצבא כבר ידעתי מה אני רוצה לעשות כשאהיה גדולה, היה לי חלום להיות מיילדת ולכן נרשמתי לבית ספר לסיעוד בהדסה, השותפה שי לחדר היתה החברה הטובה שלי אחר לכל החיים, גיטה וביחד איתה עברתי את כל חוויות הלימודים, היינו שתינו היחידות ששרתו בצבא, כל שאר הבנות שלמדו היו צעירות מאיתנו ולא התגייסו, התחילו ללמוד מייד לאחר שסיימו את התיכון.

במהלך שנות הלימודים עבדתי כאחות מחלקה כירורגית וכבר אז הייתי אחראית בלילות על מחלקה שלמה. חווינו את מלחמת ששת הימים כסטודנטיות לסיעוד במחלקת המיון ובמחלקה הכירוגית וזו היתה חשיפה קשה ומאתגרת מאוד לאומץ הלב של החיילים ולפציעות שלהם במלחמה.

בסיום בית ספר לרפואה קורס אחיות

כל חיי המקצועיים עבדתי כמיילדת ובמהלך השנים גם שילבתי עבודה כאחות קיבוץ, בשפיים, כאחות במחלקת ילדים בבית חולים הלל יפה בחדרה, כמדריכה ומורה בבית ספר לאחיות בלניאדו – בית חולים בנתניה, כמזכירת ארגון המיילדות ומרכזת קורסים.

אני מברכת כנציגת המחזור שלי, בטקס סיום הלימודים

כשהייתי בת 29 פגשתי את סבא מוטי, הוא שירת אז בצבא קבע בחיל המודיעין בתפקיד חשאי מאוד ורק אחרי תקופה לא קצרה הוא שיתף אותי שמדובר ביחידת 8200, שהיתה אז סודית , בהמשך סבא מוטי התמנה למפקד יחידת 8200

כשנה אחרי שהכרנו והתחתנו, גרנו בנתניה ואז נולד לנו הדוד שלך, ערן, בננו הבכור, אני זוכרת שאת מלחמת יום כיפור, כשהייתי בהריון איתו, נאלצתי לחזור לגור עם ההורים שלי, כי סבא מוטי היה עסוק מאוד ביחידה שלו. אחרי שנתיים נולדה אימא שלך, ענת. ולאחר מכן כברנו לגור בקיבות שפיים כשהתמניתי לאחות קיבוץ שם ואז נולד אבי, הבן הצעיר שלנו.

סבתא לילית מספרת:

בבית הורי ספגתי אהבה רבה, הערכה למה שיש. החינוך שקיבלתי היה מוקפד והדגיש התחשבות בזולת. אני זוכרת כילדה שהיה לאימא שלי גנון קטן בבית ומגיל צעיר מאוד למדתי לחלוק את מה שיש לי עם הזולת.

אני ממשיכה במורשת של הוריי ומעבירה גם לנכדים שלי את אותם המסרים.

יעלי ואני בטיול 3 דורות באיטליה

כיום אני נהנית מהגינה שאני מטפחת, עד לאחרונה עסקתי בפיסול ויש לי הרבה פסלים מעשה ידיי בגינה ובבית וגם אצל ילדיי, אני מאוד אוהבת להפגש עם חברים בעיקר לשמוע הרצאות ביחד ולראות סרטים ומופעי בלט.

הזוית האישית

יעלי: היה לי מאוד כיף לעבוד עם סבתא. סבתא שלי מאוד נהנתה לספר לי על שורשיה.