מאגר סיפורי מורשת

שמי אלי שטרסלר אני בן 72 סבא של אריאל מאיר.

נולדתי בארץ ישראל בשנת 1951 ברמת ישי. הורי עלו מפולין אחרי מלחמת העולם השנייה.

סבא וסבתא שלי חיו בפולין באזור שנקרא גליציה על גבול אוקראינה, הם היו יהודים שנשפו בשואה. הורי זאב ולינה ניצולי שואה שסיפורם הוא סיפור גבורה.

לסבא שלי היה מפעל לסוכריות בפולין בו עבדו כל בני המשפחה, בזמן השתלטות הגרמנים על פולין הם נאלצו לעבוד עבור הצבא הגרמני. המפעל עבר לשרת את הצבא ולשם כך היה צורך במזון ופועלים, ולכן סבא שלי גייס פועלים מתוך העיירה. בזמן העסקתם של הפועלים הם ניצלו את כח האדם ובנו בונקר מתחת למפעל, ובדרך זו העלימו מחוץ לגטו עשרות יהודים והצילו את חייהם. כאשר המצור על הגטו נהיה הדוק יותר הם הלינו יהודים נוספים בבונקר.

תחנת הרכבת שהובילה את היהודים למחנות ההשמדה היה במרחק מה מהעיירה, אבא שלי היה נוסע כל פעם על מנת לראות אם נשארו יהודים להציל שלא עלו על הרכבת. באחת הפעמים כל משפחתה של אמי נאספה בתחנה בדרך להשמדה. אמי קיבלה מכה חזקה מאד מהשומרים ונשכחה בתחנה. סבא שלי אשר הגיע באותו יום לתחנה מצא את אמי ואסף אותה איתו למפעל ובכך הציל את חייה.

במהלך כל תקופת המלחמה המפעל היה פעיל בייצור סוכריות עבור הנאצים. לקראת סוף המלחמה, כאשר הרוסים שחררו את המצור, שוחרר גם המפעל וכך ניצלו חייהם של כ-30 יהודים שהסתתרו בבונקר מתחת למפעל.

בישראל

הורי התחתנו ועלו לארץ בשנת 1950 יחד עם בודדים מבני המשפחה אשר ניצלו מהמחנות. פה בארץ אבי קיבל רישיון לפתוח בית חרושת לסוכריות, אך התקופה היתה תקופת צנע.

הוריי בקושי רב הצליחו לשרוד את התקופה. אני נולדתי כבן בכור ולאחר כשנתיים נולד אחי.

בשנת 1959 עקב מחסור ועוני פה בישראל אבי עזב את הארץ ועבר לגור ולעבוד בגרמניה – בעיירה מנהיים. אמי ואנחנו הצטרפנו אליו לאחר כשנה. במנהיים גרנו מגיל 9 עד גיל 20 שאז עליתי להתגייס בישראל לצבא.

הילדות, זמן בית ספר עד גיל צבא

את שנותיי הראשונות ביליתי ברמת ישי, יישוב קטן בעמק יזראל.

הילדות זכורה לי למרות כל הקושי והדלות שחיינו בה כתקופה יפה. לא חיינו בשפע והסתפקנו במעט שהיה. המצאנו משחקים יש מאין, לא לבשנו בגדים כמו היום אבל היינו שמחים.

בעקבות הנסיעה של אבי לגרמניה חווינו משבר חברתי כי הילדים לעגו לנו על החזרה שלו לגרמניה, ואמי נאלצה לעזוב את רמת ישי ועברנו לגור בנתניה.

בגיל תשע עברנו יחד עם אמי לגור במנהיים בגרמניה עם אבי. בשנה הראשונה מאד התקשנו בבית ספר מאחר ולא ידענו לדבר או לכתוב בגרמנית, והורי העבירו אותי ואת אחי לפנימייה. תקופת הפנימייה זכורה לי כחוויה קשה מאד. המשמעת הגרמנית הנוקשה, העונשים הפיזיים והמרחק מהמשפחה היה קשה מאד. בפנימייה למדנו במשך שנתיים עד גיל 13. בגיל 13 חזרנו להורים ולמדנו בבית ספר רגיל.

במנהיים גדלנו עד גיל 20. אבי היה איש עסקים מוצלח והיו לנו עסקים רבים בעיר. אני ואחי עבדנו עבורו וקיבלנו משמעת עבודה מגיל צעיר.

בגיל 20 אבי נפטר ובעקבות מותו החלטנו לחזור לישראל ואני יצאתי כחלוץ לרכוש דירה בנתניה. אמי ואחי עלו גם לאחר כשנה. אני התגייסתי לצבא. שירתי בעל מיני תפקידים במהלך השנים והספקתי להכיר את המנטליות הישראלית.

צבא, השכלה, קריירה, משפחה וילדים

מלחמת יום הכיפורים תפסה אותי באמצע השירות הצבאי שלי וקיבלתי את המשימה של העברת הפצועים לבתי החולים.

סבא אלי בצבא

אחרי שחרורי מצה"ל נכנסתי לעבוד בבית מרקחת גבע בנתניה. בית מרקחת אשר היה שייך לדודתי. ועד היום משמש כמקור הכנסתי וכעסק משפחתי. עד היום עובדים בעסק – אני ואחי ובשנים האחרונות גם בתי ואפילו בני.

סבא אלי בצעירותו

בפרק זמן זה התחתנתי עם מלכה. את מלכה הכרתי בבית המרקחת, מלכה עלתה באותה התקופה מאיטליה והחלטנו להקים בית יחד בישראל. לי ולמלכה נולדו שלושה ילדים. גרנו בתחילה בנתניה ולאחר מכן עברו לרמת פולג. בתקופתי ברמת פולג עזרתי בהקמה של סניף פולג של תנועת "מכבי צעיר". פיתחתי עסקים נוספים, בית מרקחת נוסף, חניון וכו', והייתי פעיל בארגון הכלכלי והניהול של הרוקחים. בשנים האחרונות, הצטרפתי לארגון ה"בונים החופשיים" והגעתי לדרגות הגבוהות והפכתי להיות סבא פעיל.

הזוית האישית

סבא אלי: לא קורה לעיתים קרובות שאני זוכה לארח את נכדי האהוב והוא יושב ומקשיב בשקיקה לסיפורי האישי. נהניתי להעביר את סיפור חיי ונהניתי לראות אותו מקשיב. וגם זכיתי בזמן איכות איתו אז בכלל זכיתי.

אריאל מאיר: מאד נהניתי לשמוע את הסיפור של סבא שלי. גיליתי דברים שלא ידעתי ולמדתי על המשפחה שלי. בעיקר נהניתי מהזמן איכות ביחד.