מאגר סיפורי מורשת

קוראים לי שמעון גריבי, אבל למען האמת השם המקורי שלי היה סימן ר'ריב. אינני יודע למה נבחר לי השם הזה, אך שיניתי לאחר שעליתי לארץ. אני יליד כורדיסטן שזה מחוז באיראן שם גדלתי וגרתי תקופה של כ-5 שנים. כאשר הייתי בגיל 5, הוריי החליטו לעזוב לעיראק בעקבות מצב כלכלי קשה. בשנת 1950 עלינו לארץ ישראל לאחר קום המדינה.

המשפחה המורחבת

לאבא שלי קראו יהושוע במקור ובשלב מסוים שינה את השם ליוסף. עוד לפני שהתחתן עם אימא שלי, הוא ביקר בירושלים, מה שנתן לי ולמשפחתי מעמד מיוחד בקהילה בעירק. כאשר גרנו בעיראק, הייתה לאבי חנות לבדים. אבא שלי היה הבן הצעיר והוא היה לוקח בדים ועובר מעיר לעיר ומנסה למכור את הסחורה. יום אחד החנות של אבא שלי נשרפה וזה היה משבר גדול מאוד בעקבותיו ירדנו מנכסנו. לאימא שלי קראו שמחה היא הייתה בשלנית מצויינת וכאשר גרנו בבגדד, היא היית עוזרת בית באחד מבתי העשירים שם.

אני הילד החמישי מתוך 6 אחים. כאשר הגענו לעיראק המשפחה התפצלה מכורח הנסיבות שכן היה קשה לתחזק ולהתקיים כמשפחה בעלת 8 נפשות. כולם התאחדו שוב לפני העלייה לארץ בשנת 1950.

פסן היא אחותי הבכורה, נפרדו דרכנו כאשר עברנו לעיראק.  כאשר הייתה בת 15 כבר היה לה שידוך ולכן היא נשארה באיראן אצל הדוד שלי. היא נישאה לאדם שהיו לו כבר שני ילדים כך שהפכה לאימא צעירה מאוד. בגלל שהייתי צעיר מאוד בתקופה הזאת בעירק (גיל 5) "גיליתי" שיש לי אחות בכורה והכרתי אותה רק בגיל 10 כאשר שבנו לאיראן בשביל לעלות לארץ. פסן ומשפחתה חיו בהמשך בירושלים.

בנוסף, הייתה לי אחות נוספת בשם רחל (שמה המקורי היה סולטנה אך שינתה אותו כאשר עלינו לארץ), ושלושה אחים – חיים, זלמן וברוך.

הילדות, החיים בעיראק ובפרס

נולדתי באיראן, בעיר סאקס ובגיל 5 עברנו לבגדד בגלל מצב כלכלי קשה. אמי עבדה בבגדד כעוזרת בית ואבי היה בבית עם האחים שלי. אני חייתי בבית של משפחה עשירה מאוד שאימצה אותי כאחד הילדים. הם התייחסו יפה ואני זוכר לחיוב את התקופה הזאת. והם שלחו אותי לבית ספר יהודי בבגדד שם למדתי עד הצהריים ולאחר מכן הלכתי ללימוד תורה בשעות אחר הצהריים. אימא שלי הייתה מגיעה פעם אולי פעמיים בשבוע הביתה כדי לבקר אותי ואת האחים.

עלייה לארץ ישראל – החיים במעברה

לאחר הכרזת העצמאות בשנת 1948, הייתה כמיהה גדולה לעלות לארץ. בגלל שהיינו אזרחי איראן שגרים בעירק, היינו צרכים לחזור לאיראן בכדי לעלות לארץ. שם כל המשפחה התאחדה יחד עם אחותי. הנסיעה הייתה די מפרכת וקשה, בסופו של דבר הגענו לכרכור שם התגוררנו במעברה.

החיים במעברה – המעברה הייתה יישוב ביניים היו בה הרבה אוהלים קטנים לכמה משפחות, זאת אומרת אוהל קטן ל2-3 משפחות. האוהל שלנו היה ממש צמוד למשרד מנהל המעברה מה שעזר לנו להסתדר.

בשנות ה-50 הייתה השנה בה ירד שלג ואנחנו באותו זמן גרנו באוהל עם המיטות ברזל ומזרונים. התושבים בפרדס חנה נרתמו לעזור לעולים המסכנים שצריכים להיות בשלג במקום כזה. אותי למשל לקחה בפרדס חנה משפחה שנתנה לי חדר לישון ואוכל ושלחו אותי בפרדס חנה אפילו לבית ספר. בבית ספר נכנסתי ישר לכיתה ד' – לא הייתי אף פעם בכיתה אל"ף בי"ת גימ"ל.

במעברה לא היה אוכל מגוון ואכלנו אוכל בסיסי כמו לחם ומרגרינה. מעבר לכך, ניזונו מחקלאות בסביבה – המעברה הייתה באזור חקלאי בו הוותיקים נטעו עצי פירות והיו גם מפעלים קטנטנים. אמא שלי ואחותי עבדו בלול והיו מביאות לנו עופות וביצים כך שמצבנו היה יחסית טוב.

לידנו היה קיבוץ עין שמר. זה היה הקיבוץ שהוא סמוך למעברה שלנו היה להם נוער מבוגר יותר בני 15 – 17 שהיו מגיעים למעברה לעזור לעולים להתאקלם. הם היו באים ועושים פעולות, אוספים קבוצות של ילדים מלמדים אותם לשיר לרקוד וכל מה שקשור סביב זה. בית הספר היה במעברה – זה היה אולם אחד גדול בו כל הילדים מהגילאים 6 עד 10 למדו ביחד כשהדגש היה על לימודי עברית.

כילדים, לא היו שום אמצעים של משחקים למיניהם. לדוגמא, לא שיחקו קלפים. אבל היה משחק אחד שהיה מאוד מקובל זה המשחק "עמודו". קבוצה של נניח 6-8 ילדים, כל פעם אחד מקבל את הכדור זורק אותו כלפי מעלה ומחכה שהוא יפול, בינתיים כולם מתחילים לרוץ להתרחק מאיפה שהוא נמצא עד שהוא תופס את כדור ואז הוא אומר "עמודו" וכל אחד צריך לעמוד במקום. עכשיו המטרה שלו זה לזרוק את הכדור ולפגוע באחד הילדים. אם הוא פוגע אז השחקן פסול ואם לא מצליח לפגוע הזורק פסול. היינו משחקים גם בקפיצה על חבל – שניים מחזיקים בקצות החבל ומתחילים לסובב אותו ואחד נכנס לקפוץ על החבל וככל שעשית יותר סיבובים קיבלתם יותר נקודות.

אחרי שנתיים במעברה עברנו לשיכון של דירות. חיינו בדירת שני חדרים עם מטבח. האחים ואמא שלי עבדו ונתנו לנו דונם אדמה כדי שנוכל לגדל עצים וירקות ולהתפרנס.

בבית הספר התיכון כשהייתי צריך להחליט לאן אני עובר ללמוד? היו לי כל מיני אפשרויות להיכנס לבתי הספר תיכון באזור של כרכור. אני הייתי מאוד עצמאי ואף אחד לא היה שם לייעץ לי ורציתי בית ספר הרבה יותר טוב שהוא ידוע ובעל שם טוב והחלטתי שאני הולך לבית ספר תיכון בחדרה ולא בפרדס חנה. בחדרה היה בית ספר תיכון גדול מתקדם בעל וותק של שנים בו יכולת ללמוד בכל מיני רמות של לימודים. המרחק מכרכור לחדרה היה גדול והייתי צריך לנסוע לבית ספר וחזרה באוטובוס כך שיצאתי מוקדם בבוקר וחזרתי ערב. לפעמים לא היה לי מספיק כסף לאוטובוס והייתי חוזר בטרמפים.

צבא, השכלה, קריירה, משפחה וילדים

צבא

אחרי שסיימתי את לימודים בבית ספר תיכון הגעתי לגיל 19. תחילת השירות בדרך כלל בגיל 18. התחלתי תהליך רגיל – בסיס קליטה בתל השומר ומשם פיזרו אותנו לתפקידים לפי מה שהצבא זקוק לו. אותי הציבו בבסיס בצריפין של חיל התותחנים, שם היו צריפים מתקופת האנגלים. בכל צריף ישנו 30 איש והיו את הכלים הנדרשים ומיטות ברזל בסיסיות. לכל אחד היו כלי אוכל נפרד כי האוכל ניתן בחדר אוכל משותף לשם כל אחד הגיע עם הכלים האישיים שלו. בבסיס זה היה השלב הראשון של טירונות – מעבירים אותך ממצב של אזרח לחייל – למדנו להשתמש בנשק, התאמנו לשפר כושר גופני, עשינו מסדרים וכדומה. הבסיס היה קרוב לים ולעיתים בריצות שלנו היינו מגיעים עד הים. המשמעת בנושא ניקיון הייתה מאוד גבוהה- בערב היה מסדר ניקיון לפני השינה – המפקד בדק שכולם מסודרים ומקולחים וכי הסביבה מסודרת.

בתקופת השירות הצבאי

אחרי הטירונות שלחו אותי לבסיס בנגב בשם שיבתא. שם התפתחתי ועליתי בדרגות. האימונים היו ברמה גבוה יותר מבחינה גופנית, לימודים ואימונים על נשק וניווטים ביום ובלילה. ביום לקחו אותנו למסלול מסויים ואחר כך בלילה היינו צריכים לעשות את אותו מסלול בלילה וכל פעם מינו מישהו אחר להוביל את המחלקה. כאשר אני קיבלתי את המשימה ביצעתי את המסלול והעברתי את המחלקה במסלול בהצלחה. כך הגעתי להיות חייל מצטיין.

כאשר הגעתי לגדוד, המג"ד רצה שאלך לקורס קצינים בגלל שהייתי מצטיין, אך בגלל שרציתי ללמוד מקצוע הנדסי באוניברסיטה סירבתי להצעה. אז מינו אותי להיות סגן מפקד התותחן. כתותחן אתה צריך לעשות חישובים מתאימים בכדי לכוון את התותח למטרה.

משקל של תותח היה כמה עשרות ק"ג. בשביל לסחוב אותו היו קושרים אותו למשאית שמביא אותו למיקום בו חפרנו בור, כדי שלא יבלוט ושלא יראו אותו. היינו 10 חיילים שתפעלו תותח כזה ואני הייתי בקורס טכני שמלמד איך נותנים את ההוראות לירי ומחשבים לפי המרחק לאיזה גובה להעלות את הקנה. אמנם לא הייתי קצין, אך הייתי טוב במתמטיקה ופיזיקה ולכן תפקידי היה לעזור למפקח ולכוון את התותחים. בסך הכל ההפעלה של התותח הייתה מאוד פרימיטיבית ביחס למה שקורה היום הכל היה ידני וכך גם החישובים.

גם בצבא הצלחתי להגיע למעמד מכובד ולמרות שלא הייתי קצין, העריכו את המקצועיות והעבודה שלי והגעתי להיות באגף הקצינים ולאכול בחדר האוכל של הקצינים. כאשר הגיע גדוד חדש לבסיס מינו אותי להיות אחד המפקדים שמאמן אותם ומוציא אותם לאימוני בוקר ובודק שהכל מסודר.

כמובן שלקחתי חלק בכל המלחמות – יום כיפור, ששת הימים, שלום הגליל – והיו גם מבצעים שפעלתי בהם. באחד המקרים, לקחו אותנו לטבריה עילית ולידנו היה מושב עם לולים. היינו צריכים לירות מעבר לכינרת ולילה אחד ירו עלינו והצליחו להגיע לאזור שמאוד קרוב אלינו. בבוקר כשקמנו, גילנו שירו על אחד הלולים וכל השטח היה מלא בחלקי עופות זה היה מחזה לא נעים לראות.

השכלה

לאחר השירות הצבאי, רציתי ללמוד מדעים והנדסה מתוך כוונה להגיע להיות מהנדס. יש כל מיני דרגות ותפקידים של מהנדסים והכי נחשב היה מהנדס מכונות. תמיד רציתי להשיג את הדרגה הכי גבוהה ונחשבת  ולכן החלטתי ללמוד הנדסת מכונות והייתי צריך להכשיר את עצמי להיכנס לטכניון שכן  לא פשוט להיכנס לטכניון והיית צריך לעבור בחינות ספציפיות מותאמות ומבחני כניסה. לשם כך נרשמתי לקורס הכנה בחיפה ובכדי לחסוך הכסף ללימודים לימדתי שיעורים פרטיים. הרי בתיכון בחרתי ללכת למגמה ריאלית בחדרה ובאותו הזמן היה ביקוש למורים בפרדס חנה. אפילו לימדתי בתיכון בפרדס חנה מתמטיקה ופיזיקה. בטכניון למדתי ארבע שנים מהבוקר עד הערב – הלימודים היו מאוד קשים וברמה מאוד גבוהה.

קריירה

כשסיימתי את הלימודים חזרתי לכרכור. בשביל למצוא עבודה במקצוע כמו שלי באזור שגרתי היה קשה מאוד. למזלי הגדול חבר שלמד איתי בטכניון עבד בחברת אלקטרה למזגנים ובמסגרת הלימודים שלי בטכניון שזה הנדסת מכונות היה גם מקצוע שנקרא כוח וחום זאת אומרת כל מיני דברים שקשורים במיזוג אוויר בחימום. אלקטרה הייתה חברה גדולה והיה להם מפעל לבנייה והתקנת מזגנים. החבר קישר אותי למשרת מהנדס בשבילה עברתי לגור בגבעתיים.

מאלבום התמונות – תמונת מחזור מבית הספר

בגבעתיים הכרתי את סבתא גיטה, התחתנו בשנת 1971 ונולדו לנו ארבעה ילדים: גיא, ענת, טלי והדס (אימא שלך).

בשנת 1982 הייתה לנו הזדמנות  ונסענו כל המשפחה לאוסטרליה לתקופה של שנתיים. מבחינתי זה היה תנאי – שאנחנו חוזרים לארץ אחרי תקופה של שנתיים. באלקטרה לא האמינו שאני נוסע לאוסטרליה וחשבו שלא אחזור משם אבל אני לקחתי את הסיכון. באמת חזרנו אחרי שנתיים וכנראה שכבר יצרתי לי שם טוב בתחום ועוד לפני שהגעתי לארץ כבר הייתה לי הצעת עבודה בשרביב. חזרנו לגור בהרצליה ואני עבדתי הרבה שנים בחיפה – כל בוקר נסעתי לחיפה. לאחר כמה שנים עברתי לנהל חברה בשם קידר.

לאורך כל הקריירה ושנות העבודה תמיד הקפדנו סבתא ואני, לטייל ולהנות. כשהייתי ילד וגם לאחר הצבא תמיד עסקתי בהישרדות ובצורך להתקיים. מהרגע שעבדתי והייתה לי משפחה התחלתי גם להנות ולראות עולם. הייתי בכל מקום אפשרי. לאחר שפרשתי הקפדנו לטייל לתקופות ארוכות – בילינו חודשים בקנדה, לאחר מכן במזרח וגם באוסטרליה. תמיד אהבתי להיות בתנועה ולראות מקומות חדשים.

הזוית האישית

יותם: העבודה הייתה לנו כיפית מאוד אני למדתי מלא על סבא שלי וסבא שלי שמח מאוד לספר לי על תקופת ילדותו, נעוריו וצעירותו.