מאגר סיפורי מורשת

בשנת 1920 עלתה משפחתו של אבי מעיראק לארץ ישראל כשאבי היה בן שנתיים. המשפחה גרה ביפו עד שהתחילו פרעות עם הערבים ואז עברו להתגורר בשכונת נווה צדק בתל אביב. אבי ואחיו גדלו והתחנכו בתל אביב שם סיימו את לימודיהם.

משפחתה של אמי עלתה ארצה מפרס, שהיום היא איראן, בשנת 1936. סבי היה רב, שוחט ומוהל בפרס אך העדיף שילדיו יתחנכו בארץ ישראל. אמי הייתה בת תשע כשעלו לארץ וגדלה בירושלים יחד עם ששת אחיה.

 משפחתי המורחבת

הורי הכירו בירושלים, אך עברו להתגורר בתל אביב שהייתה עירו של אבי. שנה לאחר הנישואים אני נולדתי בבית חולים הדסה בתל אביב בשנת 1950. חמש שנים לאחר מכן נולדה אחותי. במשך השנים נדדנו בין ירושלים תל אביב וראשון לציון בעקבות עבודתו של אבי. את ביה"ס היסודי סיימתי בראשון לציון ותיכון סיימתי בירושלים. לאחר סיום התיכון בירושלים התגייסתי לצה"ל לחיל השריון ובמשך שנתיים הייתי בסיני. היה זה לאחר מלחמת ששת הימים בתקופת מלחמת ההתשה. כשהשתחררתי מהצבא למדתי הוראה בסמינר לוינסקי בתל אביב ועשיתי את ההתמחות שלי בחינוך מיוחד.

במשך 35 שנים עסקתי בתחום החינוך במסגרות שונות בבתי ספר מיוחדים, בכיתות קטנות ומשולבות כמחנכת וכמשלבת ילדים בעלי צרכים מיוחדים, בעיות התנהגות ולקויי קשב וריכוז. כיום אני בפנסיה וממלאה את זמני בהרצאות, בטיולים, בביקור במוזיאונים, בפעילויות ספורט יומיומיות וכמובן בבילוי עם נכדיי החמודים.

לאחר סיום הלימודים בסמינר הכרתי את אריה בעלי ובשנת 1974 נישאנו בתל אביב שם התגוררנו בשכונת רמת אביב. נולדו לנו שלושה ילדים: הבן הבכור אמיר, אחריו שני, ולאחר מכן חן. אמיר נשוי להדס ויש להם שלושה ילדים: אור, רותם וטל. שני נשואה לארז וגם להם יש שלושה ילדים: רומי, יובל ולירי. וחן נשואה לעודד וגם להם שלושה ילדים: דניאל, מאי ואופיר.

זוהי משפחתנו הקטנה

אריה בעלי למד באוניברסיטת תל אביב כלכלה ומנהל עסקים, ביחד עם הלימודים עבד בעסק של אביו – מסגריה לייצור אופניים. כשסיים את הלימודים התחיל לייבא אופניים מחו"ל ולמכור בארץ. הוא הקים חברה שהתפתחה במהלך השנים לאחת החברות הרציניות בארץ שמתעסקות ביבוא אופניים מחו"ל. גם היום החברה בניהול אריה ושלושת הילדים שלנו עובדים יחד איתו בעסק.

במשך שנות ילדותי וגם בבגרותי שמעתי סיפורים שהנושא המרכזי בהם היה ציונות ואהבת ארץ ישראל: סבי וסבתותי משני הצדדים סיפרו סיפורים על מקרים שקרו להם בארץ המוצא שלהם ועל גילויים של אנטישמיות. אחיו של אבי התגייס לבריגדה הבריטית ועזר בהצלת יהודים ובעלייתם לארץ אחרי השואה. אחיה של אמי התגייס לאצל ולחם נגד הבריטים לגרשם מהארץ.

מסיפורים אלה ששמעתי בבית ידעתי תמיד שאהבת הארץ חשובה מאד במשפחתי וגם אצלי. מאז ועד היום אני מרגישה שאני ציונית אוהבת את המדינה ולא רואה את עצמי חיה במדינה אחרת. מאז נולדתי היו במדינה מלחמות רבות על קיומה –  מלחמת קדש שהיא מלחמת סיני בשנת 1956. מלחמת ששת הימים כשכבר הייתי נערה בת 17 והמלחמה זכורה לי היטב. ישבנו במקלט שישה ימים וכשירושלים שוחררה הלכנו בשמחה לראות את הכותל המערבי בעיר העתיקה וההתרגשות הייתה רבה מאוד. בשנת 1973 בשנה הראשונה שלי בהוראה התרחשה מלחמת יום כיפור ואריה בעלי השתתף בה. לאחר מכן הייתה מלחמת המפרץ, מלחמת לבנון הראשונה והשניה ובין לבין היו פיגועים רבים בהם נהרגו אזרחים חפים מפשע. בכל מלחמה הרגשתי את הקשר החזק שלי לארץ וידעתי שזו ארצי לעד.

גם היום אנחנו נלחמים על זכותנו לגור בארץ והמלחמה שמתנהלת עם החמאס ועם הזוועות של ה-7 באוקטובר והחטופים שנלקחו לעזה מחזקת את הקשר העמוק והחזק שלי למדינת ישראל. תקוותי היא שילדי ונכדי יוכלו לגור פה בשקט בשלוה ובשלום עד סוף הדורות.

בילדותי שיחקנו רוב הזמן מחוץ לבית, כל הילדים שיחקו במשחקים דומים כמו: תופסת, מחבואים, דג מלוח, שלוש מקלות, משחקי קפיצה בחבל, קלאס וחמש אבנים. אהבתי מאד לשחק בחמש אבנים בכל השלבים של המשחק וגם ניסיתי ללמד את נכדי לשחק. גם את דניאל ניסיתי ונצרף תמונות שלנו משחקים.

 משחקים ביחד

"כאן ביתי כאן אני נולדתי"

המסר שברצוני להעביר לילדי, לנכדי ולדור ההמשך הוא: מקומו של עם ישראל בארץ ישראל כי אין לנו ארץ אחרת ואין לנו מקום בטוח אחר לגור בו.

נולדתי בארץ שנתיים לאחר קום המדינה וגדלתי על סיפורי גבורה של דודי שנלחמו להקים מדינה. אחר הזיכרונות הראשונים שלי מגיל חמש הוא מלחמת סיני שהייתה הראשונה שחוויתי כילדה, אך דבר זה לא פגע בחיי הילדות שלי. גרנו בשכונה של ראשון לציון שהיתה מוקפת חולות רבים ואנחנו נהנינו לשחק ולחפור בורות בחול. שיחקנו תופסת, מחבואים ומשחקי כדור שהאהוב עלי היה מחניים. בילינו הרבה בחוף הים ואהבתי לשחק במטקות ולהיכנס לתוך הגלים.

בבית הספר היסודי שיחקנו בקפיצה בחבל ואהבתי מאוד לקפוץ בשני חבלים. שיחקנו "אמת או חובה" עם בקבוק, משיכת חבל וחמש אבנים. כשהייתי בכיתות ז' ו-ח', השתתפתי בפעולות הנוער העובד ואהבתי לצאת לטיולים בטבע בנופי ארצנו ולרקוד ריקודי עם. בתקופת התיכון התחילו מסיבות סלוניות ואז עברתי לתנועת "נוער לנוער" ורקדתי בלהקת המחול של התנועה ריקודי עם, ועדיין ממשיכה לרקוד עד היום ואוהבת מאוד את שירי ארץ ישראל.

המלחמות הבאות שהיו לאורך השנים חיזקו את אהבתי לארץ ואת ההבנה שכאן ביתי לעולם ועד ולא אעזוב למקום אחר כי אין לנו ארץ אחרת.

קישור לסרטון:

https://youtu.be/8-RqxeTMykk

הזוית האישית

סימה: נהניתי לספר לדניאל נכדי את הסיפור המשפחתי שלי ואת קורות חיי במשך 74 שנותי. מקווה מאוד שהצלחתי להעביר את הערכים החשובים בעיני, שהקלט בליבו של דניאל.

דניאל: היה לי כיף לעשות עם סבתא את העבודה, למדתי על סבתא דברים חדשים שלא ידעתי ואני מקווה שהדורות הבאים אחרי יקראו את העבודה הזאת וילמדו ממנה גם.