מאגר סיפורי מורשת

המשפחה המורחבת

סבתא בלה מספרת

המשפחה שלי הייתה משפחה מצומצמת, לא גדולה, אבל המשפחה של ההורים שלי שהם ניצולי שואה, הייתה גדולה. אבא שלי בא ממשפחה של שמונה ילדים, הם ילידי פולין ואצל אימא שלי הם היו ארבעה. רוב בני המשפחה של אבא שלי וגם של אימא שלי נספו בשואה. לאבא שלי נשארו שני אחים שהם הגיעו פה לארץ ואבא שלי בא בעקבותיהם. לאחד נולדו ילדים, שהם בני דודים שלי, וכולם כבר בעצם לא בחיים. אנחנו בקשרים טובים עם המשפחה המורחבת, ככל שחולפות השנים לא כל כך נפגשים, אבל מדי פעם משוחחים, במיוחד לפני החגים. משפחות שהיו משפחות ענפות לפני השואה, אחרי השואה נשארו משפחות מצומצמות.

סבא אבי מספר

אבא שלי נולד בפולין והגיע ממשפחה גם כן של שישה ילדים, גם במשפחתו של אבי נספו רבים בשואה. שרדו את השואה אבא שלי ואח שלו והם הגיעו לישראל. הם הגיעו לפה לארץ כבר נשואים יחד עם בנות זוגם שהם הכירו שנה או שנתיים אחרי המלחמה – הם הגיעו לארץ בשנת 1949 – הם שארית הפליטה.

אבא שלי הקים משפחה כמו שאתה יודע, יש לי שתי אחיות שאחת גדולה ואחת קטנה. אחותי הגדולה, שמה היה חיה ז"ל, כבר נפטרה, לצערנו. אח של אבא גם הגיע לישראל וחי פה חמש שנים. אחרי חמש שנים שהוא היה בארץ היה לו מאוד קשה פה, בכלל בארץ, בתקופה ההיא בשנות ה-50, היה מצב קשה. הוא היה בארץ עד כמעט שנת 1960 והיה לו מאוד קשה לחיות כאן, ואז אח של אבא שלי עזב לאוסטרליה יחד עם המשפחה שלו ועד היום המשפחה שלו גרה שם. בינתיים, הוא כבר נפטר ובני המשפחה שלו ממשיכים לגור באוסטרליה, אנחנו מבקרים את המשפחה באוסטרליה לעיתים לא קרובות, כי אוסטרליה מאוד רחוקה, לפעמים, הם באים לביקור, לפה ולפעמים אנחנו נוסעים לשם. אני הייתי אצלם באוסטרליה בערך שלוש פעמים וגם הם היו פה לביקור.

מאלבום תמונותינו

סבתא בלה מספרת על העלייה לישראל

אז כמו שסיפרנו, ההורים באו מפולין גם ההורים שלי וגם ההורים של סבא נולדו בפולין. אני (סבתא) נולדתי בפולין והייתי בת חצי שנה כשעליתי לארץ, אז בעצם אני גדלתי פה ואני לא מכירה משהו אחר חוץ מישראל. סבא נולד בארץ.

 סבא בצעירותו

תחום העיסוק של סבא וסבתא

סבתא: "אני הייתי מורה 30 שנה במערכת החינוך עד שיצאתי לפנסיה" וסבא: "אני עבדתי כמהנדס בחברת התעופה אל על".

 סבתא בלה בצעירותה

געגועים למשפחה שאיננה

זו הרגשה קשה מאוד, לאבד משפחה כל כך גדולה בשואה. חיינו ללא סבים וסבתות בדור שלנו לעומת הדורות שלכם. לי ולסבא לא היו לנו סבים וסבתות, כי הם כולם נספו בשואה, אז להורים שלנו היה קשה לגדל אותנו, לא היה מי שיעזור להם הם עשו הכל בכוחות עצמם. הם הגיעו לישראל ולא ידעו מילה אחת בעברית, הם גדלו בפולין על השפה הפולנית. היה להם קשה מאוד להתרגל לשפה העברית, בנוסף היו קשיים רבים: קשיי פרנסה וכלכלה, קשיי תרבות שונה ועוד וכו׳.

 סבא וסבתא

סיפור שלא סופר – הפוטנציאל שלא מומש

סבא אברהם מספר:

כנער, היה לי כישרון לריצות קצרות. בביה״ס היסודי והתיכון הגעתי תמיד למקומות הראשונים. בכיתה י״א נשלחנו מטעם בית הספר לשבוע של מחנה אימונים בקיבוץ עירון ולשם הגיעו נציגים מכל הארץ. בתום שבוע של אימונים, התקיימה תחרות ריצת שליחים של הבנים מול הבנות. אותי הציבו במקום הרביעי והאחרון במרוץ השליחים ובמסלול לידי התחרתה האצנית אסתר שחמורוב, שלימים נודעה כאסתר רוט-שחמורוב האצנית האגדית שהגיעה לאולימפיאדה.

בתחילת המרוץ קבוצת הבנים הייתה בפיגור לקבוצת הבנות, עד העברת המקל לעמדה הרביעית – אסתר, בצד הבנות ואני בצד הבנים. אסתר כאמור קיבלה את המקל לידיה לפניי וכשהתחלתי לרוץ, היא כבר הייתה 10 מטר לפניי. המוטיבציה שלי הייתה גבוהה מאוד והבנים עודדו אותי בקולי קולות. אני רצתי בכל הכוח וכ-5 מטר לקראת הסיום הצלחתי להדביק את הפער וחציתי ראשון את קו הסיום.

אני גדלתי בבית דתי ועל כן לא התחרתי בשבתות וזה היה מה שמנע ממני לפתח את הריצה לרמה מקצוענית. המסר שלי הוא שאם אתה מאוד רוצה משהו ויש לך את היכולת, אל תיתן למגבלות כלשהן לעמוד בפניך ועשה הכל כדי לממש את היכולת שלך.

הזוית האישית

סבא אברהם וסבתא בלה: החוויה הייתה מפתיעה, כי זו פעם ראשונה שנחשפנו לעבודה מסוג זה לא עם הילדים ולא עם הנכדים האחרים היה לנו משהו כזה. לשתף את ארז בסיפור שלנו היה מרתק והופתענו מרמת השאלות של ארז. הוא שאל שאלות עמוקות שכנראה ללא התוכנית לא היינו מגיעים לרמת השיח הזו. בשורה התחתונה, היה לנו מאוד חשוב להעביר את המורשת שלנו לדורות הבאים.

ארז: העבודה עם סבא וסבתא שלי הייתה לי מסקרנת ומרגשת. אני הרגשתי במהלך מפגשי התוכנית שהתקרבתי לסבא וסבתא שלי והסיפורים שלהם היו מרתקים ומעניינים.