מאגר סיפורי מורשת

שמי איציק חורב

נולדתי בפולין, גרנו בעיר ג'רג'ונוב הורי אחותיי ואנוכי. שמות הורי: הלנה וסברין (בישראל השמות הוחלפו לחיה ושבתאי) שמות אחיותי: רינתה ולאוקדיה, (בישראל השמות הוחלפו לרינה ולילי, השמות הוחלפו כי אלה היו שמות גלותיים. בגלות בפולין היה חשוב להיות עם שמות אלה, כדי להתערבב בין הגויים של פולין.

הבית בפולין

חיינו חמישה נפשות בחדר אחד, היה מטבח ושירותים משותפים עם כל הדיירים באותה קומה. היינו משפחה מאושרת במה שהיה לנו. היה לי כלב שרק סבל ממני וארנבת ששכנה בחדר שהיה מחסן לפחם. כל ילדי הבניין, ילדי הרחוב וילדי האזור נסעו בחשמלית לבנה לבית הספר. אני זוכר שהיו ימים עם כמות שלג גבוהה במיוחד ואז חיכינו לרכבת שתיקח אותנו לבית הספר.

עלינו לארץ ישראל

בחודש פברואר 1958, נסענו בנסיעה רצופה מהעיר ורשה אשר בפולין, נסענו ברכבת לנאפולי אשר באיטליה. בנאפולי עלינו לאונייה בשם השלום שהפליגה לחיפה. בנמל חיפה התקבלנו על ידי בני משפחתינו שעלו לארץ ישראל לפנינו. ביניהם, האחים של סבא שבתאי, משפחת "חרינוביצקי". הם ליוו אותנו לקיבוץ "אפק" שבעמק זבולון. גרנו בקיבוץ אפק כשלוש שנים. זהר בכל התקופה הזו, הוא היה פעיל מאוד חברתית בחיי הקהילה, בערב הפך לשחקן תיאטרון מבוקש בקיבוץ וביום עבד בסנדלריה של הקיבוץ. אמי, חיה עבדה בחדר האוכל.

המעבר למעברת נוף ים

אמי, חיה, לא מצאה את עצמה בקיבוץ, לכן עזבנו את הקיבוץ לאחר שלוש שנים ועברנו למעברת נוף ים שבהרצליה. קיבלנו צריף חדש מול הים מאסבסט ובו שלושה חדרים – חדר אחד לילדים (לי ולאחיותי), חדר הורים וחדר משפחה (סלון) שבו עשינו הכל: בישולים, שיעורים ואירוח.

כמעט כל שבת ההורים אירחו את הדודים מתל אביב, שכל המעברה היתה מתאספת ליד הבית שלנו כדי לראות את הג'יפ ויליס שהיה אטרקציה לכל אנשי המעברה. (שגם לא היה שלו אלא היה של המעביד שלו "ינוביץ" שעבד בשיפוץ ג'יפים מהצבא הבריטי שהשאירו בארץ). הדודים היו מגיעים כל שבת. התפקיד שלי היה לרדת לחוף הים ולשמור מקום להקמת אוהל מאולתר מבד.

 תמונה משפחתית

היסטוריה משפחתית

בחוף היו ההורים מארחים את הדודים לארוחת צהרים. כולם היו מאושרים' זה הבילו העיקרי שלהם .הבעיה היתה לעלות חזרה מהחוף 'הדרך הייתה קשה חולית ותלולה מאוד. לי זה היה החוף מפלט, רצתי לאורך החוף כל יום.

לא היה לנו חשמל, לא דוד מים חשמלי, המקרר הרוסי חשמלי אשר הבאנו איתנו לא עבד מאחר ולא היה חשמל בצריף. כל בוקר הגיע עגלה עם חמור עמוסה בגושי קרח כדי לשמור על המוצרים שבמקרר. התפקיד שלי היה לדאוג לקרח. בחצר האחורית עשיתי ערוגות של ירקות. גידלתי אפונה ירוקה, בצל, ועוד מיני ירקות עונתיים שהיום לא זכור לי מה.

רמת יוסף

במעברה הייתה לי ילדות נהדרת מה שלא היה לי בשכונת רמת יוסף אשר בבת ים. לרמת יוסף עברנו לבית חדש, של שניים וחצי חדרים. שכונה חדשה, חולית, ללא מדרכה וללא כביש (בחופשות עזרתי לבנאים בעבודה בשביל כמה פרוטת). יותר מאוחר השכונה התפתחה, נבנה כביש וגינות ציבוריות. הרוכלים הגיעו עם העגלות שלהם והסחורות אני עזרתי להם לעלות את המצרכים לקומות הגבוהות. בשכר שקיבלתי הלכתי לקולנוע לראות סרטים בהקרנה יומית ובהצגת חצות ,רצתי מקולנוע לקולנוע ברגל כמובן גם בחורף. שיחקנו ברחובות ובגנים הציבוריים משחקי חברה כמו מחבואים, קופסא מאולתרת מחמוצים, שבע אבנים, חמור ארוך, תופסת ,כדורגל ומחניים.

בקיץ הייתי חוזר מבית הספר הביתה זורק את התיק, לובש בגד ים נועל כפכפים, רץ לים ומבלה שם עד השעות המאוחרות. אם אחותי לא הייתה בבית אפילו לא אכלתי. הולך ישר לים יחף. מתוך מחשבה שאולי יגנבו לי את הכפכפים ואז אצטרך להסביר להורים לאן נעלמו הכפכפים. זה היה הבילוי העיקרי לשנים רבות עד בגרותי.

כשהתבגרתי התחלתי לעבוד ולעזור במשק בית. ההישג הגדול היה כמובן המשכורות הראשונות. הוצאתי את כספי על קניית פטיפון, מזוודה לנשיאת המכשיר ותקליט ראשון. הזמר האהוב עלי היה "אלביס פרסלי", אולם ההורים מאוד כעסו עלי ש"אין מה לאכול בבית" ואני מפזר את הכסף על תקליטי זמרים ופטיפון. בהמשך עבדתי בחברת אלקטרה ובלילה למדתי בתיכון עירוני א' בעיר מגורי בת ים.

כשסיימתי את התיכון עברתי לבית הספר הטכני של חיל האוויר בחיפה. שם למדתי להיות בן אדם טוב ומועיל. המקצוע היה מכונאי מטוסי "סקייהוק", עד לגיוס הצבאי. הגעתי לבסיס תל נוף בח"א 8, שירתי במוסך עד השחרור מהצבא בשנת 1972.

ולימים פגשתי את סבתא שלך מרים. נולדו לנו שתי בנות: איריס לילך ובן ארז (אבא שלך).

הזוית האישית

סבא איציק: שמח מאוד על הרעיון של צוות המורים השכבתי בבית הספרלהשתתף בתוכנית זו ובמיוחד את, המורה דפנה. כך יש לי זמן איכות עם נכדתי תמר, אין דבר יותר טוב מאשר לשבת בחברת נכדתי תמר להעלות זיכרונות מהעבר. העונג כולו שלי. תודה לכם.

תמר: נהניתי מאוד שסבא הגיע אליי לבית הספר, הכיר את חברותיי ואת כיתתי והכי נהנתי להקשיב לסיפורים של סבא ולהבין איך חיו פעם ואיך היו מאושרים מהמעט שיש.