מאגר סיפורי מורשת

סבתא רחל אלבז (ויצמן) מספרת לנכדותיה חדוה חיה מושקא ושיינא נחלה ברדוגו:

נולדתי בכ"ז אדר א' תשי"ז (28 בפברואר 1957) להוריי עישה ויוסף ויצמן, בבית חולים שבעיר תרודאנת שבמרוקו, שהיא "עיר מטרופולין" – העיר המרכזית בעמק הסוס שבדרום מרוקו.

הוריי

אבי היקר, יוסף, עסק במסחר. הוא היה איש חסון, גבוה וחזק, איש אמת וישר מאוד ולכן כל האנשים רצו לסחור איתו ולהיות השותפים שלו. אבא שלי הקפיד במיוחד על מידת האמת, וזה הערך שלקחתי ממנו.

אמי היקרה הייתה תופרת מקצועית ליהודים וכן לאנשים מכובדים ומוסלמים. היא הייתה אישה אצילית, נעימה ומאוד שמחה, ולכן, כולם נהנו להיות במחיצתה. כל פעולה עשתה מכל הלב ובשלמות, ואת זה לקחתי ממנה, משתדלת שכשאני עושה משהו, שזה יהיה מכל הלב.

האחים ואחיות שלי הם: עליה, שלמה, חפציבה, מרים, דוד, יהודה, אורה ושמחה.

ילדות במרוקו

במרוקו היה לנו בית של שתי קומות עם "פאטיו" (חצר פנימית מרוצפת המהווה חלק מובנה ואינטגרלי מהמבנה של הבית שמקיף אותה). בקומה הראשונה היו ארבעה חדרים, מטבח וחצר מרוצפת בתוך הבית. הייתה גם חצר מחוץ לבית שבה היה באר מים שממנו היינו שואבים את המים לשתייה, בישול ורחצה. הייתה לנו אישה גויה שהייתה מגיעה לשאוב עבורנו מים פעמיים ביום ומשלמים לה עבור זה. בחצר, ליד הבאר, היה גם שטח אדמה ששימש אותנו כמגרש משחקים.

בקומה השנייה היה חדר אחד ענקי ומרפסת ענקית. בחדר הגדול היינו אוכלים את סעודות השבת, ושם גם היינו אוכלים בחגים. במרפסת הגדולה שבקומה השנייה כיבסנו את הבגדים, שם היו מתוחים חבלים שעליהם תלינו את הכביסה לייבוש.

התקלחנו ב"חמאם" הציבורי בכל ערב שבת. הילדים הקטנים היו הולכים הראשונים לחמאם, אחריהם היו הולכות הנשים ואחרי כולם – הגברים.

בשכונה שלנו היה בית כנסת. אחרי הלימודים, אחר הצהריים, כשחזרו הביתה, רב העיר רבי מרדכי איפרגן היה אוסף את הילדים הקטנים בבית הכנסת (בנים ובנות) והיה מלמד אותנו פרשת השבוע וכתב עברי. את הגדולים יותר היה מלמד קריאת התורה.

משחקים רבים לא היו לנו וגם לא היו מקומות בילוי שהתאימו לנו, לכן לרוב היינו משחקים בחצר או בדשא. המשחקים הבולטים היו: "משחק הגולות", "קלאס", ו"טירו טיר".

העלייה לארץ

ההכנות והעלייה לארץ הם זיכרונות הילדות הכי מתוקים שלי. הייתי אז בגיל 5. זכור לי איך שאבא ואימא התארגנו לקראת היציאה ממרוקו והעלייה לארץ ישראל, והכול היה בחשאי. אימא שלי תפרה לכל המשפחה בגדים חדשים כדי שנלבש אותם בכניסה לארץ ישראל – ארץ הקודש. אבא קנה הרבה פירות יבשים ומאכלים כשרים, שנאכל מהם בזמן ההפלגה. כשהאונייה התקרבה לארץ ישראל, ראינו מרחוק את האורות של נמל חיפה מבצבצים ומאירים את השמים. בהתרגשות ובזריזות לבשנו את הבגדים החדשים. כשאבא ואמא יצאו מהאונייה ודרכו את הצעד הראשון על אדמת ארץ ישראל, הם נפלו על פניהם, נשקו וחיבקו בערגה את אדמת הקודש. אנחנו, באופן ספונטני, עשינו כמותם: נפלנו על פנינו, חיבקנו ונישקנו את אדמת הקודש, והמשכנו לצעוד ולדרוך על אדמת הקודש בשמחה ובהתרגשות.

האונייה שלנו עגנה בנמל חיפה בשנת 1962. משם נשלחנו הישר לנתיבות על ידי הסוכנות היהודית, שהחליטה ליישב את הנגב. הוריי רצו מאוד לגור בצפון במושב אליפלט, מקום המגורים של סבא מרדכי ז"ל, אבא של אימא ז"ל. אמי התפללה וציפתה מתי תוכל לעלות לארץ ישראל כדי לזכות לקיים מצוות "כיבוד הורים" – לטפל ולדאוג לצרכים של סבא מרדכי, כי סבתא מרים, אימא של אימא, נפטרה במרוקו. כל הדודים (אחים של אימא ז"ל) גרו גם במושב אליפלט. היו אלו סיבות טובות שהוריי יגורו בצפון, במושב אליפלט. במיוחד שדודי, דוד יצחק, היה חבר בוועד המושב ובאפשרותו היה לדאוג לנו שם. אך לאחר חשיבה מחודשת, אבי ז"ל החליט להישאר לגור בנתיבות שבנגב, כי בזמנו היה שמה וראה בכך קיום מצוות "יישוב ארץ ישראל".

תקופת הילדות בארץ

אחת החוויות שזכורה לי לטובה במיוחד היא הנסיעה לצפון מיד כשעלינו לארץ ישראל. נסענו לבקר את סבא מרדכי ואת הדודים בצפון. שם נשארנו כחודשיים בחופש הגדול.

למדתי בבית ספר יסודי "נתיב יצחק" בנתיבות, שהיה בית הספר היחיד בנתיבות. הייתי תלמידה טובה, רצינית ונעימה. היו לנו שתי כיתות בכל שכבה, והמורה שזכורה לי לטוב הייתה המורה נחמה, מחנכת כיתה ב'. הייתה לה גישה נעימה לתלמידות והיחס אלינו היה "בגובה העיניים". היא תמיד התייחסה אלינו בנעימות. החוויה הנעימה שזכורה לי מבית הספר היסודי היא שבחרו אותי למצעד ה"דגלנות" לקראת טקס יום העצמאות, ונהניתי מכל תנועה שביצעתי במהלך טקס ה"דגלנות".

בתיכון עברתי ללמוד ב"אור החיים" בבני ברק, שם למדתי במסלול הכשרה למורות יסודי א'-ח'. אחת המורות שזכורה לי במיוחד מתקופה זו היא הרבנית ספרינגר, תלמידה של הרבנית שרה שנירר, מייסדת רשת בית יעקב לחינוך חרדי לבנות. בבית הספר למדנו את כל המקצועות, קודש וחול. אהבתי את כל המקצועות חוץ מאנגלית. היו לנו שיעורי בית ונערכו לנו מבחנים. הייתי תלמידה רצינית, ממושמעת, למדנית וחרוצה. לפעמים החברות היו מעתיקות ממני שיעורי בית ועבודות הגשה. שלוש פעמים בשנה חילקו לנו תעודות. היו לנו גם טיולים ומסיבות, שמטרתם העיקרית הייתה הקניית ערכים וגיבוש חברתי. חווית הצלחה שזכורה לי היא כשבכיתה יא', הגיעה לכיתה תלמידה חדשה, עולה חדשה מאירן, והמחנכת ביקשה שאאמץ אותה. היא ישבה לידי, והכנתי איתה את שיעורי הבית ולמדתי איתה למבחנים בהתאם ליכולותיה ובמקצועות שקל לה להתמודד איתם. בהתחלה היה לי קשה להתחבר אליה, אך לאט לאט, הבנתי שהחיבור והנתינה טובים עבורי. כך המשכתי עד שסיימנו את התיכון והסמינר. עד היום אנו שומרות על קשר.

חיי הבוגרים והקמת המשפחה

אחרי שסיימתי את לימודי ההוראה, התחלתי לעבוד כמורה בבית ספר בית יעקב בנתיבות. בשעות הפנאי שלי אהבתי לעסוק בקרמיקה, מקרמה ובעיקר בתפירה. אהבתי מאוד לתפור, ובמהלך שנה שלמה השתתפתי בקורס תפירה. הייתי כל כך מקצועית ומדויקת. את כל הבגדים שלי תפרתי בעצמי, וגם חלק מהנדוניה ואת כל הבגדים שלבשתי ב"שבע ברכות" תפרתי בעצמי. המאכלים שאהבתי במיוחד היו הקציצות של אימא וממרח השוקולד שהיא הכינה. עד עכשיו הטעם שלו נמצא בזיכרון שלי. בתקופת ילדותי היו מעט מאוד ממתקים: שוקולד, ממרח שוקולד, שקדי מרק ומסטיקים ללא הכשר.

את סבא הכרתי בשידוך. בשנת תשל"ט התחתנו, הייתי אז בגיל 21.5. החתונה התקיימה בבית הכנסת הגדול בבני ברק, "גיבורי ישראל". כשהייתי בת 22.5, נולדה לנו הבת הבכורה נחמה דינה. יש לנו חמש בנות וארבעה בנים ונכדים שאותם לא סופרים. הילדים והנכדים מגיעים אלינו בשבתות לפי סדר מסוים ובחגים. אני אוהבת לבלות עם הנכדים בשולחן שבת, ואחר כך הם באים איתי לשיעור בשבת.

העיסוקים שלי

בחופשות הקיץ, בתקופה שלמדתי בסמינר, הייתי רכזת בקייטנות. לאחר שסיימתי את לימודי ההוראה בסמינר, עבדתי כמורה בבית ספר בית יעקב. במהלך השנים המשכתי ללמוד הוראה לתואר שני. אני רואה בעבודת ההוראה והחינוך שליחות, להנחיל לדור הבא את ערכי היהדות ולחנך את ילדי ישראל לתורה ולמצוות. עבודת ההוראה היא אמנם עבודה לא קלה ותובענית, אבל היא מקנה הרבה מאוד סיפוק. עד היום אני עוסקת בהוראה כמורה למחשבים בסמינר. אני גם מעבירה קורסים למורות ב"בית המורה" באופקים.

חגים ומועדים

פורים

את חג הפורים חגגנו בבית כל המשפחה. כל האחים והאחיות הנשואים עם ילדיהם היו מגיעים לחגוג יחד את סעודת הפורים המשותפת בבית ההורים. במהלך הסעודה, כל אחד מהמשתתפים היה מתכבד לומר פירושים על מגילת אסתר לפי סדר מסוים. בין לבין היינו שרים שירי פורים ושירי אמונה. משלוחי המנות שהכנו הכילו את כל סוגי העוגיות שאימא הכינה. היינו עוברים בשכונה ומחלקים לכל השכנים והמכרים. אמי ז"ל ביקשה תמיד שנקדים לתת משלוחי מנות לאנשים העריריים ומעוטי היכולת.

פסח

את ההכנות לחג הפסח פתחנו עם הניקיונות, שהתחילו כבר ממוצאי פורים. אימא הייתה שוטפת את כל הכלים שלא משתמשים בהם בפסח ומניחה אותם במחסן עד אחרי פסח. לאט לאט התקדמנו עם הניקיונות, התחלנו עם ניקיונות יבשים כמו סידור ארונות ובשבוע האחרון ניקיונות רטובים. זכור לי שלא פעם היינו מתאכזבים כי אחרי שהכול היה נקי ומבריק, הייתה מגיעה סופת חול שמאבקת לנו את כל החלונות והתריסים.

בהתקדש החג, לפני ליל הסדר ערכנו בביתנו הצגה שמדגימה את יציאת בני ישראל ממצרים בחיפזון. אימא ז"ל הייתה מתחפשת ל"יוצאת ממצרים" ומבקשת מאיתנו להצטרף להצגה. היינו לוקחים כריות כאילו זה ה"שקים" והציוד שאיתו יצאנו ממצרים, ובידנו מקל של מטאטא המסמל את ה"יהודי הנודד". התחלנו את קריאת ההגדה ובמילים "בבהילו יצאנו ממצרים, הא לחמא עניא בני חורין," אבא ז"ל היה לוקח את קערת ליל הסדר שהייתה כבר ערוכה ומכוסה במפה יפה. הוא היה מסובב את הקערה מעל לראשו של כל אחד מהמסובים, כשהטקס היה מלווה בשירה חוזרת של "בבהילו יצאנו" עד שהקיף את ראשו של אחרון המסובים.

מנהג נוסף בכל מוצאי שבת הכנו חלה מטוגנת משאריות החלה שנשארו משבת, כדי לא לעבור על "בל תשחית".

סדר היום שלי

אני קמה בבוקר עם "מודה אני", מתפללת, שותה כוס קפה והולכת לעבודה. אני חוזרת ואוכלת צהריים עם סבא, מתפללת תפילת מנחה, מארגנת את הבית ומבשלת ארוחת ערב, ואחריה התארגנות לשינה.

השבת שלי

המטבח שלי גדול ומרווח, ואני מאוד אוהבת לבשל בו לכבוד שבת: קציצות, דגים, עופות, סלטים, אבל במיוחד – קציצות הדגים. בעבר, הייתי קוצצת את כל הירקות ביד. כיום, יש לי מכשיר חשמלי שקוצץ את הכל במהירות בצורה הטובה ביותר ובלי מאמץ.

לכבוד השבת אני עורכת שולחן נאה עם צלחות יפות, מפיות וסכו"ם מתאימים. אני מגישה לשולחן המון סלטים: מטבוחה, כרוב, סלט ביצים, טחינה, חריף, סלק אדום, חסה ועוד. אני לא מוותרת על קציצות הדגים ועל דג הסלמון. האורחים שלנו הם בדרך כלל הנכדים ודודה עליה. אנו שרים שירי קודש, ניגוני חב"ד ולעיתים פיוטים ספרדיים.

ב"ה, אני נהנית לארח את ילדיי ונכדיי המקסימים, במיוחד בשבתות ובחגים.

דמות משפיעה

זכיתי להכיר את הרבי מליובאביטש ואת חסידות חב"ד מקרוב. הרגע המאושר בחיי היה כשהתחלתי ללמוד חסידות, שכוללת את ספר התניא ושיחות של הרבי מליובאביטש. בזכות הרבי והחסידות זכיתי לעצב את אישיותי, הנהגותיי ומידותיי.

זכיתי לפגוש את הרבי בשנת תשמ"ח, שהיתי בחצר הרבי כחודש ימים. כמו כן, זכיתי לקבל דולרים, מטבעות וברכות מיד קדשו.

הזוית האישית

סבתא רחל: עונג ושמחה היה לי לספר לנכדותיי התאומות היקרות והאהובות חלק מחוויות הילדות שלי במרוקו וכאן בא"י. כל מפגש עם הנכדות היה מרתק להיזכר בימים היפים. זה הביא אותי לרצון של עוד ועוד לספר, ומצד הנכדות רצו עוד ועוד לשמוע. כאן המקום להודות ליוזמי התוכנית "קשר רב דורי" – תוכנית חשובה וחיונית לכל ילד בעם ישראל, כי כל ילד חייב לדעת את שורשיו כילד יהודי.

חדוה ושיינא ברדוגו: תודה לך, סבתא, שפינית מזמנך לספר לנו את סיפורך. למדנו ממך המון, את סבתא מהממת ואהובה עלינו. אנו מאחלות לך הרבה בריאות ונחת לאורך ימים ושנים טובות.