מאגר סיפורי מורשת

סבתא צביה מספרת לנכדתה דינה מנדלזון:

הוריי ומשפחתם

נולדתי בארץ בשנת תשכ"א להוריי מנחם מענדל וחנה ברוק. נקראתי על שם סבתי, אמו של אבי. הוריי חרדים השייכים לחוג חסידי חב"ד. את עשרת ילדיהם חינכו על פי משנת תורת חסידות חב"ד. בבית דיברנו בשפה העברית וגם באידיש. אבי היה איש אמת וטוב לב שתמיד הקפיד על הזמנים. הוא עבד כמשגיח ביקב "עינב – אחים כהן" ובמפעל בירה. בנוסף, עבד כנהג משאית של היקב. אימי הייתה אישה צנועה מאוד, שהשקיעה את כל כולה בגידול וחינוך הילדים, במשפחתיות ובליכוד המשפחה. היא הייתה גננת, והיו שנים שגם הייתה מורה. מלבד עיסוקה בתחום החינוך, עסקה גם בתפירה. מהוריי ספגנו כל הילדים את ערך הזמן, האמת, ערכי הצניעות והמשפחה.

כשנולדתי, היו בחיים רק סבי ר' חיים שאול ברוק, אביו של אבי, וסבתי מרים רחל, אימה של אימי. כשהייתי בת ארבע, נפטר סבי, אך גדלתי בצל הסיפורים על מסירות הנפש העצומה שהייתה לו ברוסיה למען חיי התורה והמצוות.

סבא חיים שאול ברוק למד בישיבה בליובאוויטש. למרות המצב הכלכלי הקשה בבית, בעיירה סנובסק, וההתנגדות של אמו ואחיו לכך שילמד במקום רחוק מהבית (כיוון שאביהם נפטר והיה צורך גדול בעזרה לכלכלת הבית), הוא המשיך ללמוד בישיבה. הוא היה ידוע כשנון מאוד וכאדם שלא מעניין אותו ענייני העולם הזה. לימים הקים ברוסיה הקומוניסטית תחת עינם הפקוחה של השוטרים החשאיים הסובייטים ישיבות בזוויל, ברדיצ'ב וקאניסטאנטין. היה זה בהוראת הרבי הריי"ץ, ועל כך מסר את נפשו. באחת הפעמים, באו אנשי הק.ג.ב. לביתו והוא הספיק לקפוץ מבעד לחלון ולברוח. גם בישראל הקים ישיבה בעיר תל אביב. לימים עברה הישיבה לעיר ראשון לציון. מספרים שלמרות שהיה קפדן, אהבו אותו כל תלמידיו. מפני שסבא התעסק כל כולו בהחזקת היהדות, הייתה זו סבתא צביה שדאגה לפרנסת הבית.

סבא מנחם מאניש וסבתא מרים רחל, הוריה של אימי, נולדו למשפחות שחיו כמה דורות בירושלים, בשכונת בתי אונגרין. סבי היה אדם ישר והגון מאוד, בעל חסד גדול. הייתה לו חנות מכולת בשכונת מגוריהם – מקור ברוך. אחרי פטירתו נמצאה מחברת בה רשם את חובותיהם של האנשים שמעולם לא ביקש מהם לשלם את חובותיהם, כי ידע שאין ידם משגת לשלם. הוא נפטר בגיל צעיר מהתקף לב, בימים שעולם הרפואה עדיין לא ידע לטפל במקרים אלה. סבתא נותרה אלמנה חמישים שנה, והתפרנסה מעבודתה כטבחית בישיבת "מתמידים" בירושלים. היא לא שקעה במר גורלה, ותמיד ידעה ליהנות ממה שיש. פעם בשנה נסעה עם חברותיה לנופש בעיר נתניה. אני זוכרת שהיא סרגה לכל נכדה שהתחתנה צעיף-שאל יפה, ולכל נין שנולד סרגה שמיכה יפה עם פונפונים וסוודר. גם כיפות סרגה לכולם. בגיל שמונים ושבע נפטרה בריאה ובדעה צלולה. אני מתגעגעת להוריי, הם חסרים לי במיוחד בחגים ובאירועים שמחים של המשפחה.

ילדותי

כשהייתי תינוקת בת עשרה חודשים, עברו הוריי דירה מראשון לציון לירושלים. כך, כל שנות ילדותי ואחר כך גם כל חיי הבוגרים, עד לנישואיי, גדלתי בירושלים עיר הקודש. ספגתי את הקדושה של העיר, ואני מרגישה את ההשפעה של קדושת העיר עליי עד היום. השכונה שבה גדלתי הייתה מעורבת, כלומר, חיו בה אנשים דתיים וגם אלו שעדיין לא. היו לנו יחסים טובים עם השכנים, הכרנו את כולם. הרחוב בו גרנו היה די סואן, יחסית לאותם שנים, אפילו הייתה בו תחנת אוטובוס. הבית שלנו היה קרוב לשכונת גאולה הדתית, אבל גם קרוב לרחוב יפו. הרגשנו תמיד קרובים לכל. ממש מול הבית היה בית כנסת בנוסח ספרדי, נהנינו לשמוע את התפילות והפיוטים שבקעו ממנו. התרגלנו לחיות יפה ליד סוגים שונים של אנשים.

בבית שלנו היו שני חדרי שינה וסלון גדול, שגם שימש לשינה בשעות הלילה. היו בבית גם שתי מרפסות והול גדול. יש לציין שהחדרים היו מאוד גדולים והתקרה הייתה גבוהה מאוד. גרנו בקומה שלישית והיה לנו גג, שהיווה פינה מאוד מיוחדת עבורנו הילדים, שיחקנו בו תמיד. במיוחד זכורים לי ימי החורף המושלגים, בהם התמלא הגג בשכבה עבה של שלג, ולנו הייתה אז חגיגה גדולה.

בית הכנסת "עטרת צבי" בו התפללנו היה במרחק של כחמש דקות הליכה מבתינו. מגיל שש, כשהתחלתי לקרוא, הלכתי בכל שבת עם אבי להתפלל בבית הכנסת. כך היה עד גיל אחת עשרה בערך. ואחר כך הלכתי בעיקר עם אימא שלי או לבד. הרבה פעמים הייתי הולכת בימי החול להתפלל בכותל וגם לקבר רחל הייתי נוהגת לנסוע.

את הקניות שלנו ערכנו בחנות המכולת שליד הבית. את הפירות, הירקות והדגים קנינו בשוק מחנה יהודה. את רוב הבגדים שלבשנו, אימי תפרה. הם היו יפים, מקוריים ומיוחדים יותר משל כולם. שמלה שאהבתי במיוחד הייתה השמלה שתפרה אימי ליום חתונתה של אחת מאחיותיי הגדולות. את הבדים קנתה אימי בשכונת גאולה. אבל אחרי מלחמת ששת הימים, כשנכבשה העיר העתיקה, הייתה נוהגת ללכת לקנות בעיר העתיקה, כי המחירים שם היו הרבה יותר זולים. לא פחדנו אז מהערבים, הם פחדו מאיתנו.

בילדותי אהבתי מאוד לנגן. בכיתות א'-ב' השתתפתי בחוג חלילית, ובגיל יותר מאוחר השתתפתי בשעורי נגינה במנדולינה. אהבתי גם מאוד לצייר, והיה לי תחביב של אוסף מפיות. בימים ההם לא היו סופרים חרדים אז קראנו ספרים של סופרים לא חרדים, רק אחרי שמישהו בוגר קרא אותם ואישר שהם מתאימים מבחינה רוחנית. בזמני הפנוי עזרתי לאימי והרביתי לבלות עם האחיינים שלי – שמרתי עליהם וטיפלתי בהם. היות והייתי הילדה השמינית להוריי, הייתי מוקפת בהרבה אחיינים ואחייניות. לא היה לי משעמם, אהבתי ושמחתי לעזור לטפל בהם, הרגשתי בוגרת. הייתי גם נפגשת ומשחקת הרבה עם חברות שגרו בשכנותי. נפגשנו אחת בביתה של השנייה.

כילדה חלמתי להיות מורה, אחות וגם אימא למשפחה גדולה. ברוך ה' זכיתי ללדת הרבה ילדים, לחנך ולגדל אותם וכן זכיתי להיות מורה. החלום להיות אחות נדחק הצידה.

מנהגים, חגים ומסורת

מנהגים מיוחדים חקוקים בזיכרוני ותמונתם ניצבת מולי תמיד. למשל, בכל ערב שבת נהג אבי בשובו מבית הכנסת לברך את כל הילדים והילדות אחד אחד. בראש השנה, כל בנות המשפחה, הדודות ובנות הדודות, צעדנו לביתה של סבתא לאחל לה שנה טובה, לקבל את ברכתה, וכמובן גם את שקית הממתקים ושקית סימני ראש השנה שהכינה עבור כל אחת ואחת. חוויה מרוממת היו ההכנות לקראת היום הקדוש, יום הכיפורים, ובמיוחד את הכפרות, ההליכה לשוחט ואחר כך הכשרת כל העופות בבית והכנתם לסעודות החג. אני זוכרת מאוד את חג הפורים ואת חג הפסח שאותם אהבתי במיוחד. את כל ההכנות בבית לקראת החג, ביניהן אפיית העוגות למשלוחי המנות. ובחג עצמו להביא את המשלוחים לכל מכרנו, ולקבל מהם משלוחים שתמיד היה בהם משהו שמתאים לקחת בשבילי. מיד אחרי חג פורים התחילו ההכנות לחג הפסח, שכללו ניקיון יסודי של כל הבית יחד עם סיוד הקירות. ולבסוף את ליל הסדר המיוחד שהיה גולת הכותרת, בו התאספנו כל המשפחה יחד עם אחיותיי ואחיי הנשואים ובני משפחותיהם, ולאחר מכן את חול המועד בחברת בני הבית והמשפחה.

מנהג נוסף שהיה אצלנו שבכל מוצאי שבת הכנו חלה מטוגנת משאריות החלה שנשארו משבת. כך נהגנו כדי לא לעבור על "בל תשחית".

בית הספר בילדות

למדתי בבית הספר "בית יעקב מרכז" בירושלים. למדנו את כל מקצועות הקודש חוץ ממשנה, וכן מקצועות חול כמו בכל בתי הספר. היו לנו גם שעורי חקלאות בחצר בית הספר. כתלמידה הייתי ממושמעת ושקדנית. אהבתי ללמוד את מקצועות הקדש, חשבון, מלאכה וציור, פחות אהבתי את מקצועות השפה. בכיתה היה לוח עם גירים, לא מחשבים, מקרנים ולוחות מחיקים כמו היום. היו הרבה שעורי בית ומבחנים. עבודות ותכניות לא נתנו לנו. הציונים שלי נעו בין 80 ל-100, אבל אז ניתנו הציונים במילים כך שהציונים שלי נעו בין טוב לטוב מאוד. גם בתעודה הופיעו הציונים במילים, ובסוף נכתבו הערות בהנהגה. אווירת הפורים וחגיגות הפורים בבית הספר היו שמחות מאוד. כל כיתה בחרה נושא מסוים אליו התחפשו כל הבנות. לדוגמה, שנה אחת התחפשנו לנהגי אוטובוסים, בשנה אחרת לבובות וכו'. זכורה לי המחנכת של כיתה ד', היא הייתה בחורה מבוגרת וכולנו אהבנו אותה, כי תמיד עניינה אותנו ולימדה באופן ברור. זכורה לי חוויה שהתקשיתי להתמודד עמה, שממחישה עד כמה הייתי "ילדה טובה ירושלים". הייתי בערך בת אחת עשרה, המורה של אחותי הקטנה, שצעירה ממני בכמה שנים, קראה לי כדי להעביר מכתב להורים על התנהגותה הלא ראויה. מאוד התביישתי, היה קשה לי להבין את המעשים של אחותי ובעיקר היה לי קשה שכולם ידעו שזאת אחותי. כמובן שאחותי גדלה לתפארת גם עם מעשה המשובה הילדותיים שלה.

בתיכון

למדתי בתיכון "מכון בית יעקב למורות" (סמינר המורות היה המשך ישיר לתיכון, לכן הם נכללו בבית חינוך אחד). גם בתיכון אהבתי את המקצועות הראליים, חשבון וגאומטריה, ובנוסף את מקצוע הדקדוק. הרבה פחות אהבתי ללמוד היסטוריה. היו הרבה שעורי בית ומבחנים. המבחנים של משרד החינוך נקראו מבחני חוץ. באחד ממבחני החוץ, היה זה בהיסטוריה, הופיעה שאלה שלא התאימה לרוח החינוך שלנו. באמצע המבחן הודיעו לנו שלא נענה על השאלה הזאת, אבל שלא נדאג, נקבל עליה את הנקודות. כך עשינו וכך היה.

לפני הרבה שנים, כשהאנגלים שלטו בארץ, הכריזו מאה רבנים חרם האוסר את לימוד השפה האנגלית בקבוצות. מי שרצה ללמוד את השפה, ניתן היה לו רק ביחידות. הסיבה לחרם הייתה החשש הגדול שידיעת השפה תביא לקירוב עם האנגלים וחלילה לנישואי תערובת. בתקופתי, היו שסברו שכדי להתיר את החרם צריך מאה רבנים שיעשו זאת, אבל לא היו. אחד הרבנים שפסקו על החרם היה הרב יוסף חיים זוננפלד, סבא רבא שלי, סבא של סבתא מצד אימי. משום כך היה ברור לאחיותיי ולי שאנו לא לומדות אנגלית. בשיעורי אנגלית בבית הספר לא השתתפתי ויחד עם קבוצת בנות, שגם סברו כמונו, יצאנו לשיעור אידיש. למבחן באנגלית של משרד החינוך למדתי עם מורה פרטית.

זכורה לי מורה בתיכון שכולן אהבו מאוד. היא הייתה מורה ממלאת מקום קבועה שכינו אותה "מורת פקק", כי היא זו שסתמה חורים של מורות חסרות. היא הצליחה לרתק אותנו כל פעם מחדש.

בתיכון יכולתי לתרום הרבה מכישרון האומנות והציור שלי. את כל הכרזות והשלטים, ובמיוחד של שוק פורים, כתבתי וקישטתי. היה לי הרבה סיפוק מכך ונהניתי לראות את מעשי ידי מפארים את קירות בית הספר. הטיולים השנתיים היו ממש "שווים". טיילנו במסלולי הליכה אתגריים בהרים ובנחלים בכל מיני מקומות בארץ. אני מתגעגעת במיוחד לבית הספר התיכון ולכל החברות הרבות שהיו לי שם.

הקמת בית ומשפחה

את בעלי הכרתי בשנת תשמ"א בשידוך. הייתי אז בת עשרים. נהוג אצלנו שרק לאחר קבלת ברכת הרבי לשידוך, מקבלים הבחור והבחורה את המעמד של חתן וכלה, ורק אז מודיעים את הבשורה המשמחת לכל המשפחה ומכרי המשפחה. כאשר הגיעה ברכת הרבי לשידוך שלנו בטלפון ממזכירות הרבי, לא הייתי בבית. כל בני המשפחה ידעו שאני כלה רק אני לא, מכיוון שחזרתי רק אחרי כמה שעות הביתה, וכידוע בימים ההם לא היו פלאפונים. החתונה נערכה בירושלים. בבית הייתה תכונה רבה לקראת החתונה. אני זוכרת במיוחד את מלאכת תפירת השמלות בשבילי, לכל שבעת ימי ה"שבע ברכות", שנעשתה בקדחתנות רבה. אימי תפרה לי חלק מן השמלות, וחלק תפרה תופרת שהגיעה במיוחד אלינו הביתה.

החתונה התקיימה בתאריך מיוחד ביום י"ט בכסלו – חג הגאולה. ניצלנו את ההזדמנות שהרב יעקב לנדא הגיע ביום זה לירושלים כדי להתוועד באחת ההתוועדויות הגדולות שנערכו בעיר לכבוד היום הגדול, וביקשנו ממנו שיהיה מסדר הקידושין בחופה שלנו. הוא הסכים ושמחנו מאוד, רק שלבסוף הוא הגיע באיחור של שעתיים והחופה נערכה בשעה תשע במקום בשעה שבע. כל השעתיים הללו ישבתי, מתוחה ומלאת התרגשות שקשה להכיל, על כיסא הכלה. והכי מצחיק שכל האורחים המוזמנים, גם אלה שתכננו להגיע רק לסעודה או לריקודים, נכחו בשעת החופה. כל השבוע של ה"שבע ברכות" נשארנו בירושלים ולא נסענו לביתנו בלוד. בת דודתי נתנה לנו את הדירה שלה לכל אותו שבוע וזו הייתה חוויה טובה ויפה.

ברוך ה' נולדו לנו אחד עשר ילדים. בתקופת גידול וחינוך הילדים, עבדתי כמורה, שכידוע זו עבודה קשה ושואבת מאוד, אבל לא ויתרתי על חינוך הילדים הפרטיים שלי. חינכתי אותם בדרך שקבלתי מהוריי: לקיים מצוות כמובן, לסדר וניקיון, לכיבוד הורים וחשיבות ערך המשפחה. לימדתי אותם מגיל צעיר מאוד להשתתף בארגון הבית מתוך תחושת שייכות. גם הקפדתי מאוד שכולם יכינו שיעורי בית וכשהיו זקוקים לעזרה, עשיתי זאת בשמחה. החינוך היה על ידי דוגמא אישית שלי. אמך, לאה, גילתה כישרון מוזיקלי עוד בהיותה ילדה קטנה, כבר בהיותה בכיתה ב' נבחרה לשיר כסולנית בהופעות ה"פסטי" של בית הספר.

זיכרונות מימי המלחמות

מלחמת ששת הימים פרצה כשהייתי בת שש. למדתי אז בכיתה א', והיינו אז בבית הספר. מכיוון שלא היה מקלט בבית הספר, הושיבו את כל התלמידות צמוד לקירות הכיתה. כך ישבנו מסביב הבטנו אחת על השנייה ושמענו את הפיצוצים. חיכינו להורים שלאט לאט הגיעו ולקחו אותנו הביתה. גם בבית לא היה לנו מקלט. אני זוכרת ששהינו כל ששת ימי המלחמה בביתם של השכנים בקומת הקרקע. אבי שרת כל ימי המלחמה בהג"א (הגנה אזרחית) מה שנקרא היום פיקוד העורף. המלחמה הסתיימה עם ניצחונה המוחץ של ישראל בכיבוש סיני ורצועת עזה, רמת הגולן, יהודה ושומרון והעיר העתיקה בירושלים.

לצד השמחה הגדולה היה עצב גדול על 700 חיילים יקרים שלנו שנהרגו במלחמה. כשגדלתי, שמעתי את מה שהרבי אמר כמה וכמה פעמים לפני פרוץ המלחמה – שיתרחשו ניסים ונפלאות ואין ממה לפחד. הבנתי שהיה זה מפני שאנשים פחדו מאוד מהאיום של הערבים לשחוט את כל היהודים ולהשליך אותם לים. שבוע לפני המלחמה – בל"ג בעומר, הרבי אמר שא"י היא המקום הבטוח ובסוף יהיה ניצחון גדול. הרבי גם הורה לצאת למבצע תפילין במיוחד לחיילים ואמר: "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך". לאחר המלחמה הייתה התעוררות גדולה לתשובה והרבי דרש להשתדל שההתעוררות תנוצל לקיום תורה ומצוות באופן מעשי.

מלחמת יום כיפור פרצה כשהייתי בת 13 ולמדתי בכיתה ח'. הייתה זו הפתעה עבור כל העם פה בארץ, כך שלא הרגשנו כלום לפני המלחמה. מעניין שלפני מלחמת יום כיפור הרבי יצא בקריאה לדאוג שכל ילד יהודי יקבל חינוך יהודי, ולהוסיף בתורה ובתפילה. לפני ראש השנה של אותה שנה, בח"י באלול, הייתה הוראה מהרבי לרכז ילדים בכותל לתורה תפילה וצדקה, ואמר שעל ידי שיסיימו את השנה באופן כזה של תורה ותפילה של ילדי ישראל, יתבטלו כל העניינים הבלתי רצויים, וכל הקטרוגים שיכולים להיות, כי בכוחם להשבית אויב ומתנקם.

לפני יום כיפור, הרבי כתב מכתב כללי ובו הסביר שתפילת חנה בספר שמואל כוללת את כל המלחמות שיהיו לעם ישראל עד ביאת המשיח ויסתיימו בניצחון ישראל. גם במהלך המלחמה הרבי המשיך ועודד ונסך ביטחון. הוא אמר שא"י היא המקום הבטוח ביותר בגלל שעיני ה' אלוקיך בה מראשית השנה ועד סופה. כך בעצם הוא אמר תמיד בכל המלחמות. בשמחת תורה הוא הסביר שבמלחמה זו הקב"ה נותן לנו לטעום מטעם של ימות המשיח, שאז עתידה ירושלים להתפשט עד דמשק. הרבי דיבר במרירות על כך שלא כבשו את דמשק. לאחר המלחמה אמר הרבי שהעוללים והיונקים הם שהשביתו אויב ומתנקם, ובזכותם היה נס עצום. ועוד אמר הרבי, שמלחמת יום הכיפורים באה להעמידנו על המשמר, שלא נחזיר שטחים, ולשבור את האשליה שהייתה אחרי מלחמת ששת הימים, כאילו כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה. דעתו של הרבי על המנהיגים ואנשי הצבא היא, שהם פחדו ממה שיאמרו הגויים, והפחד הזה הוא שניהל אותם.

בזמן המלחמה שנמשכה שמונה עשר ימים, ירדנו הרבה פעמים למקלט – בכל פעם שהייתה אזעקה. גם הפעם שירת אבי בהג"א, ואחי שהיה כל משך המלחמה בחזית עסק בזיהוי חללים, שלצערנו היו רבים מאוד. חיכינו כל הזמן לאות חיים ממנו, ומדי פעם הוא התקשר הביתה לשמחתנו. כאשר שב מהחזית התקשה מאוד לספר על מה שחווה וראה.

במלחמת המפרץ הייתי כבר נשואה, בת שלושים ועם ילדים, אז גרתי בכפר חב"ד. לפני המלחמה היה חשש גדול מאוד מפני הלא נודע, וכאמור גם במלחמה זו הרבי הרגיע ואמר שישראל היא המקום הבטוח ביותר בעולם. מי ששאל את הרבי האם לעזוב את הארץ, הרבי הורה לו שלא יעזוב. במלחמה זו שנמשכה ארבעים ימים, לא נלחמה ישראל, אלא רק התגוננה. צבא ארה"ב נלחם בסאדם חוסיין שאיים על ישראל בשליחת טילים עם חומרים כימיים. האזרחים בארץ היו צריכים לשהות בחדרים אטומים ולשים מסכות גז מיוחדות. ארה"ב הציבה בישראל מערכת ליירוט טילים שנקראה פטריוט שלא הצליחה למנוע את פגיעת הטילים. כ-40 טילים נורו לישראל ובחסדי ה' גרמו לנזק רב רק ברכוש. נהרגו שלושה אזרחים, אבל לא מפגיעה ישירה, אלא מסיבות אחרות.

היום, בתקופת מלחמת חרבות ברזל, התחושות מאוד מבולבלות מפני שהמלחמה נמשכת הרבה זמן. והיא גם התחילה באבידות קשות מאוד שלא ידענו מימינו. אבל יש בטחון בקב"ה שהכול יסתיים לטובת עם ישראל. משאלת ליבי שזו תהיה המלחמה האחרונה.

יש לנו בחזית חיילים מבני המשפחה, אני אומרת הרבה תהילים למענם ולמען כל חיילי ישראל, ולמען החטופים והחטופות המסכנים. חשוב מאוד שנתחזק באהבת ישראל, זה מה שיביא לנו ישועה גדולה.

דמות משמעותית

דמותו של הרבי מליובאביטש, כמנהיג עם ישראל, היא המשמעותית ביותר עבורי. זכיתי להיות אצלו ארבע פעמים בחיי: בשבט תשל"ז, בשבט תשל"ט, בתשרי תשמ"ג ובתשרי תשמ"ח. כל ביקור בחצרות הקודש חיזק לי את ההתקשרות עמו, וכמובן חקק בי את כל ההנהגה החסידית שלי עד היום.

החלום שלי היום, שהמשפחה שהקמתי תהיה תמיד מאוחדת ואזכה לנחת מכולם!

הזוית האישית

סבתא צביה: התוכנית של הקשר הרב דורי היא מיזם נפלא. אהבתי לספר לדינה עליי ועל משפחתי. בעקבות התוכנית, הקשר הטוב בינינו התחזק עוד יותר. ישר כוח למורה חגית שניהלה אותו, לרכזת התוכנית הגב' נחמה כהן וכמובן להנהלת בית הספר.

דינה: אהבתי לדבר עם סבתא ולגלות סיפורים חדשים על המשפחה שלי. תהליך הכתיבה היה מעניין וחווייתי.