מאגר סיפורי מורשת

סבתא נחמה טל מספרת לנכדה יונתן:

"גדלתי בשכונת נוה שאנן בירושלים. זו הייתה שכונה קטנה מאוד ורחוקה ממרכז העיר, וכל הילדים הכירו אחד את השני. כל יום בשעה ארבע בדיוק היינו נפגשים בחוץ ומשחקים עד ארוחת הערב. בבוקר היה מגיע אוטובוס מיוחד שהיה מביא אותנו לבית הספר ומחזיר אותנו בצהרים. כל המשפחות היו עולים חדשים, כמעט כולם מבולגריה.

האוכל היה בסיסי מאוד. בכל יום אכלנו מאכל מסוים. ביום שלישי קיבלנו סלט עם דג מלוח שממש שנאתי. הכריחו אותי לאכול אותו, והייתי יושבת כל אחר הצוהריים מול הצלחת ולא נתנו לי לצאת לשחק עם הילדים עד שגמרתי. לפעמים ישבתי עד הערב.

בכל חג היה מנהג מיוחד לאותו חג. בחנוכה היה שק שבו היו מתנות עטופות יפה לכל ילד. במתנות היו גם כל מיני בגדים וחפצים שבעצם היינו צריכים במהלך השנה כמו בגדים, ספרים, עפרונות וכל מה שהיינו צריכים לבית הספר, אבל גם תמיד צעצוע שממש רצינו. בפורים אמא שלנו לקחה אותנו לבית קפה ויכולנו לבחור איזה משקה ואיזו עוגה שאנחנו רוצים. בט"ו בשבט קיבלנו תמיד פירות יבשים וביום ההולדת אמא שלנו הייתה לוקחת כיסא גדול, מקשטת אותו ומושיבה את מי שחגג על הכיסא. סגרה את הדלת ונכנסנו כל בני המשפחה בטור, כל אחד עם מתנה.

החג שרציתי לספר עליו הוא חג החנוכה, וזה בעיקר כי המנהג של קבלת המתנות בשק (אבל בלי תחתונים וגרביים) שכתבתי עליו למעלה הוא מנהג שעבר מדור לדור וקיים במשפחתנו עד היום.

הכל התחיל בכפר קטן בהולנד. המשפחה של אימא שלי הייתה המשפחה היהודית היחידה בכפר. כל הילדים קיבלו מתנות לכריסמס. היה צריך לעשות משהו כדי שילדי המשפחה לא יקנאו. וכך התחילה המסורת של שק ובתוכו מתנות וגם כל מה שהילדים זקוקים לו. וכך זה נמשך. היום כל שנה בחנוכה כל משפחה מגיעה אלי עם השק שלה. בנוסף, כל ילד מקבל גם מתנה מהדודים שלו. כך יש לנו שלושה שקים, ואני מוסיפה לכל שק מתנה: לקטנים צעצוע ולגדולים כסף.

חשוב לציין שאף אחד מהנכדים לא מוכן בשום אופן לוותר על טקס השק, אפילו החיילים.

הזוית האישית

יונתן הנכד המתעד: היה מאוד מעניין לפגוש אנשים מגלויות שונות ולשמוע סיפורים על מנהגים מלפני עשרות שנים. המפגש הרב דורי היה מרתק. הטיול למנהרות הכותל היה מעניין ומהנה מאוד. המדריכה הייתה מקצועית, מעניינת ונחמדה. למדתי הרבה על הילדות של סבתא.