מאגר סיפורי מורשת

שמי מקסים, השנה במסגרת תוכנית הקשר הרב דורי, העלתי את סיפורה של סבתי אולגה לאשאנקו. סיפורה מתאר את המסע האישי והמשפחתי של סבתי, שנולדה בקייב בשנת 1960, ועשתה עלייה לישראל בשנת 1999, עקב גילויי אנטישמיות קשיים.

סבתא אולגה מספרת

נולדתי בשנת 1960 בקייב שבאוקראינה. ילדותי הייתה מלאה בחוויות, אחת הזכורות ביותר הייתה משחק המחבואים עם העיניים עצומות. תמיד היינו מחכים לרגע שמישהו היה מוחא כף כדי לנסות ולתפוס אותו.

אימא שלי, שהייתה יהודייה, חוותה אנטישמיות ולכן לא יכלה להתקבל לאוניברסיטה. בסופו של דבר היא מצאה את עצמה לומדת בבית ספר פדגוגי בגלל האנטישמיות הזו. עם כל הקשיים, היא הצליחה לסיים את הלימודים ולקבל דיפלומה.

הייתי טובה בסקי, עד כדי כך שהתחריתי בתחרויות ואפילו לקחתי מקום ראשון בבית הספר התיכון בשנת 1978. באותה שנה גם הופעתי בקונצרט "וקראתי שירים". עם זאת, למרות הצלחותיי בספורט ובלימודים, האהבה האמיתית שלי הייתה לקריאה.

בצעירותי מוכשרת בסקי

המשפחה שלי חגגה תמיד את חג הפסח ושמרה על התרבות היהודית. סבתי אהבה לספר לי סיפורים על חייה ועל התרבות היהודית, ורציתי להבין למה יש אנטישמיות כלפי היהודים. בעקבות זאת סיימתי את לימודיי והחלטתי ללמוד עברית ולעלות לישראל.

בשנת 1998 התחלתי ללמוד בגימנסיה יהודית, והצלחתי ללמוד ארבע שפות: רוסית, אוקראינית, אנגלית ועברית. למרות שהורי רצו לעבור למדינה אחרת בשנת 1991, סירבתי לעזוב את אוקראינה. רק בשנת 1999, אחרי הרבה קשיים, עלינו סוף סוף לישראל.

בהרצליה גרנו ולמדתי בבית ספר, אבל אימא שלי נשארה לבד לאחר שסבתי נפטרה זמן קצר לאחר העלייה. מצאתי עבודה כגננת בארץ, לאט לאט למדתי עברית ולימדתי את הילדים לקרוא סיפורים. אהבתי לקרוא ולהראות להם את התמונות שבספרים.

בתי סיימה תיכון בחיפה והלכה לצבא, עכשיו היא ראש ענף בקריה. בני עובד עכשיו בבית חולים כאח.

למדתי לסרוג מאימא שלי, והיא לימדה אותי את האמנות הזו בגיל צעיר. בזמן מגפת הקורונה אהבתי במיוחד להיות בבית ולבלות עם הנכדים שלי. זו הייתה תקופה מיוחדת, מלאה בכיף וצחוק, למרות שהייתי חולה בקורונה לתקופה קצרה.

אימא שלי הייתה חולה במלחמת העולם השנייה, היא ברחה מפולין ולא היה לה שום מסמך להוכיח את זה, אך המשפחה שלנו הצליחה לעלות לישראל למרות כל הקשיים. החיים כאן בארץ הם הרבה יותר טובים, ואני מרגישה מבורכת על כל החוויות שעברתי.

כיום, אני ממשיכה לסרוג ולקרוא, לא מוותרת על התחביבים שלי, ומנסה להעביר את האהבה שלי לקריאה ולתרבות היהודית לנכדים שלי.

הזוית האישית

מקסים: למדתי הרבה מאוד על סבתא שלי שלא פגשתי זמן רב.

השנה בחרנו להשתתף במסגרת המעורבות החברתית בבית ספרנו בתוכנית הקשר הרב דורי. במסגרת פרויקט נראטיב 4, אותו הובילה המורה טליה נתנזון. במפגשי התוכנית נפגשנו עם הסבים והסבתות, שמענו את סיפוריהם ותעדנו את הסיפורים בגוף ראשון. במפגש הסיום החגיגי שיתקיים בתאריך 4.6.24 בבית הספר, נשב בקבוצות וכל אחד מאיתנו יציג את הסיפור שהוא כתב יחד עם  הסבים והסבתות. המפגש החגיגי יתקיים בנוכחות ורד אסולין – מנהלת בית הספר, טליה נתנזון – רכזת נראטיב 4, תמר וולף – מחנכת הכיתה ועפרה ארליך – מנחת תוכנית הקשר הרב דורי.