מאגר סיפורי מורשת

קוראים לי אדם שלום כהן ואני משתתף בתכנית הקשר הרב דורי. לסבתא שלי קוראים ורנה בן ציון. היא נולדה באנגליה במחוז יורקשייר, בעיירה קטנה בשם פניסטון, בתאריך 14.6.1945.

סבתא מספרת: "בבית ובבית הספר דיברנו אנגלית. ההורים שלי קראו לי ורנה מכיוון שאבא שלי ממש אהב את השם הזה, שהוא גם שם של עיר בבולגריה. גרתי בבית אנגלי כפרי, דו קומתי עשוי לבנים, עם חצר ענקית מלאה בשושנים, עצי פרי, מדשאות ונדנדה. מעבר לגינה היה שטח פתוח ותמיד ירוק, עם אחו פרות וסוסים. הוריי, אברהם וג'ויס (שמחה), ואחי מיכאל, שהיה צעיר ממני בשנתיים, היינו המשפחה היחידה בעיירה. היו לנו גם בעלי חיים: חתול ג'ינג'י, צבים, צפרדעים, וסוסת פוני בשם סאלי. לכל אחד מאיתנו היה חדר פרטי. חדרי השינה והאמבטיה היו בקומה השנייה, והיינו עושים אמבטיה פעם או פעמיים בשבוע. אבא שלי היה רופא, ולכן היינו הראשונים עם טלפון ורכב בבית. את הקניות השוטפות עשינו בעיירה ובשפילד, העיר הקרובה.

לא היה בית כנסת בעיירה, והיינו המשפחה היהודית היחידה. הקהילה היהודית הקרובה הייתה בשפילד, במרחק של 35 ק"מ. בקיץ היינו מעדיפים לשחק ולהיות בחוץ, ובחורף היינו משחקים משחקי לוח בבית. בתור ילדה אהבתי לקרוא, והמאכל האהוב עלי היה נזיד בקר שאמא שלי הייתה מכינה כל יום שני.

גם ביסודי וגם בתיכון למדתי בבתי הספר בעיירה, סנט ג'ון. הייתי הולכת ברגל לבית הספר, הליכה של כ-40 דקות בכל כיוון. בתיכון למדנו מקצועות כמו חשבון, אנגלית, היסטוריה, פיזיקה וכימיה. לא אהבתי מקצועות ריאליים, ובחרתי ללמוד שפות ומקצועות הומניים. היו הרבה עונשים אצלנו, כמו לכתוב משפט מסוים 100 פעמים, להישאר בבית הספר לזמן נוסף, ולפעמים גם מכות עם סרגל. הייתה לנו תלבושת אחידה שכללה חצאית ועניבה, והיו טיולים שנתיים וסיורים לימודיים.

לפני מלחמת ששת הימים, בסוף 1966, הגעתי לישראל מתוך סקרנות להכיר את המדינה היהודית. מעולם לא חייתי עם יהודים ורציתי לראות איך זה מרגיש. מאוד אהבתי פה. זה היה כאן מאוד צבעוני, רועש וחם יחסית לאנגליה. במהלך הביקור, דרך חבר משותף, הכרתי את איציק והתאהבנו. אחרי המלחמה, איציק הגיע לאנגליה לפגוש את הוריי, ולאחר מכן עליתי לארץ בשנת 1986 על מנת להתאחד איתו. התחתנו בירושלים ומאז אנחנו גרים בירושלים."

גלגולו של חפץ

הטבעת היפה הזו כבר חמישה דורות במשפחת עבודי (עכשיו בן ציון). את הטבעת הזמין הסבא של סבא שלי מצד אימא שלי, הרב סלמאן חוגי עבודי. הרב סלמאן היה רבה הראשי האחרון של בגדד עד שעלה ארצה עם משפחתו בתחילת שנות ה-50 והתיישבו בירושלים. הרב הזמין מצורף את הטבעת הזו לשמח את אשתו ואם תשעת ילדיו, רבקה. אחרי מותה של ננה רבקה, הטבעת עברה לבתה נועם, היחידה שמעולם לא התחתנה. נועם, שתבל"א היא אחות של סבתא רבתא שלי ודודה של סבא שלי, גרה עד היום באותו בית של הרב סלמאן ורבקה עבודי בכיכר הדוידקה בירושלים.

לפני כ-10 שנים, נועם בחרה לתת לסבתא שלי את הטבעת הזו. סבא שלי הוא האחיין היחיד שיש לנועם מאחותה שמחה, ואולי בגלל זה בחרה לתת את הטבעת לסבתא שלי. העיקר שהטבעת תשאר במשפחה ושיזכרו את הסיפור שלה.

הזוית האישית

אדם הנכד המתעד: היה לי כיף לדבר עם סבתא ולגלות דברים חדשים על המשפחה המורחבת שלי.