מאגר סיפורי מורשת

שמי מלכה קולטון, אני משתתפת השנה בתכנית הקשר הרב דורי יחד עם עדיאל דעבול. במסגרת התכנית אנו מתעדים את סיפור חיי ומנציחים אותו במאגר המורשת של התכנית.

על הוריי 

אבי, מקס משה לנגנטל, נולד בגרמניה בעיר ברלין בשנת 1913. הוריו, אברהם יצחק ובשה, היגרו מהעיירה צ'צ'נב שבגליציה, פולניה, לגרמניה. אמי, סימה לנגנטל לבית שרייבר, נולדה גם היא בגליציה, פולניה, בשנת 1913 והגיעה לברלין כנערה בת 15. הוריה שלחו אותה לאחותה טאובה-טוני, שגם היגרה עם בעלה לברלין. אבי היה האחיין של אחותה טאובה מצד בעלה, יוסף זאב לנגנטל, שהיה אחיו של אברהם יצחק. כך הכירה אמי את אבי בפגישות משפחה. הם הפכו לחברים ואוהבים.

לאחר עליית היטלר לשלטון בשנת 1933, החליט אבי לעלות לפלשתינה, ארץ-ישראל (א"י). הוריו סרבו לשמוע על עליה לא"י, ולכן נשארו הוריו ואחיו הצעיר ממנו בגרמניה. המנדט הבריטי, ששלט בא"י, נתן אשרות כניסה שנקראו סרטיפיקטים, מעטים בלבד ובתנאים מיוחדים, בשל תקנות הספר הלבן שחוקקה בריטניה. תקנות אלו מנעו עליה יהודית חופשית לא"י כדי לספק את התנגדות הערבים ליישוב הארץ על ידי היהודים. אבי הצטרף לתנועת "החלוץ", שהשיגה עבור צעירים וצעירות יהודיים את אשרות הכניסה הנכספים בתנאי שיעברו הכשרה חקלאית ויהיו חקלאים בא"י. לאחר שעבר הכשרה חקלאית, הגיע אבי לא"י בספטמבר 1933. אמי הצטרפה לתנועת "החלוץ" בעקבות אבי, והגיעה לפלשתינה א"י בשנת 1934. היא הצטרפה לאבי שגר בתל אביב. הם נישאו בתל אביב בשנת 1935. אבי התפרנס מעבודות שונות בתחום הבניין, ואמי עבדה כמלצרית בבתי הקפה, כזבנית ולבסוף כעוזרת בית.

העלייה מגרמניה נמשכה בשנים  1933 עד 1939, בה פרצה מלחמת העולם השנייה. היא נקראה העלייה החמישית. היא נקראה גם "עליית הייקים" לא"י (עליית היהודים מגרמניה).

הוריי

ילדות 1953-1939 

נולדתי אחות תאומה לאחותי חנה, שהייתה הבכורה, בתאריך 02.02.1939. הוריי גרו אז בשכונת פלורנטין. כעבור שנה הם עברו לגור ברחוב הקישון שבשכונה. בחלק מהרחוב הקרוב לרחוב דרך סלמה וליפו, גרנו שם בדירת גג, בחדר אחד קטן כשהמטבח והשירותים היו מחוץ לחדר המגורים. שיחקנו עם החברים שלנו  מהבניין בגג הפתוח במשחקי תופסת, בקלאס, בקפיצה על חבל, חמש אבנים ועוד. וכך גם כשירדנו לשחק ברחוב.

היות והוריי עבדו, הם שלחו אותנו בגיל שנתיים למעון עד שעה 16:00. המעון היה ברחוב מזרחי ב'. אח"כ גם שלחו אותנו לגנים עד לשעה זו. בכיתות א'- ב' למדנו בבית הספר בלפור במשמרת שנייה בגלל חוסר בחדרי כיתות. מסיבה זאת אמי הפסיקה לעבוד. אחרי מלחמת השחרור העבירו את כיתתנו לבית הספר אחד העם שוב בגלל חוסר בכיתות לימוד. שם למדנו בכיתות ג' – ה'. בית הספר שכן בין רחוב בצלאל יפה ושדרות רוטשילד.

הבילוי שלנו עם הורינו היה רחיצה בים בזמן חופשות הקיץ ובמוצאי שבתות מגיל צעיר התלווינו אליהם לבתי הקולנוע שכו אהבו: לקולנוע עדן, אופיר, אלנבי, מוגרבי מגדלור ורינה, שכיום כבר לא קיימים. טיילנו גם הרבה ברגל ברחובות הרצל ואלנבי עד ימה של תל אביב. שכונת פלורנטין בשנות הארבעים הייתה מאוכלסת בתושבים מהרבה עדות וארצות, רובם היו עולים חדשים. השכונה הייתה משופעת בבתי כנסת ושטיבלך (חדרי תפילה) של החסידים. האווירה שבה הייתה מיוחדת וקסומה, עד היום אני מתגעגעת אליה.

אחותי חנה ואני מטיילות עם אבינו בטיילת של חוף תל אביב, 1947

שני אירועים שהשפיעו על ילדותי: מלחמת העולם השנייה ומלחמת השחרור

אבי מאוד דאג להוריו כשפרצה מלחמת העולם השנייה בשנת 1939. אחרי ליל הבדולח ב-8 לנובמבר 1938, התחננה אמו במכתביה לסדר להם אשרות כניסה לארץ. אך אי אפשר היה להשיגם. אבי חי כל שנות המלחמה בחרדה איומה לגורלם והדביק בחרדה זו גם אותנו הבנות. בסיום המלחמה אבי קיבל מכתב מהצלב האדום, בו סופר לו כי הוריו ואחיו נתפסו על ידי הנאצים באנטוורפן שבבלגיה שאליה נמלטו בשנת 1940. משם נשלחו ברכבת למשרפות אושוויץ ב-1942. מותם של הוריו ואחיו היו כפצע הפתוח בליבו.

מלחמת השחרור התחילה כמלחמתם של הערבים נגד תושביה היהודים של א"י מיד לאחר ההצבעה על אישור החלוקה של א"י לשני העמים בעצרת האו"ם בכ"ט בנובמבר, 1947. לא אשכח את ערב ההצבעה כל ימי חיי. ישבנו סביב הרדיו והאזנו להצבעה וכשהתוצאה הייתה בעד חלוקת הארץ לשתי מדינות, הקמת מדינה יהודית לצד מדינה ערבית, פרצו שאגות אדירות של שמחה בבתים. המוני אנשים יצאו לרחובות ורקדו הורה במעגלים עם שירה רמה עד הבוקר, וכך עוד ימים אחדים לאחר מכן. המציאות הייתה שהערבים התנגדו להקמת מדינה יהודית בא"י. הם התחילו לירות בדרכים באוטובוסים ובמכוניות. חסמו את הדרך לירושלים, ירו על השיירות שעלו אליה להביא מזון ושתייה לתושביה מהר הקסטל. ממסגד חסן בק ביפו ירו על דרום תל-אביב. אי אפשר היה ללכת ברחוב הרצל. הרבה אזרחים ולוחמים נהרגו בפעולות אלה. הלימודים נפסקו ואנו הבנות הלכנו ללון בביתם של דודתי טאובה ובעלה שעלו ארצה מברלין בשנת 1934 עם ילדיהם אסתר (יטי), חנה ודוד. הם גרו ברחוב שינקין בתל אביב, שהייתה נקיה מיריות ופגזים.

ארגון האצ"ל (ארגון צבאי לאומי) בערב פסח תש"ח – 24.04.1948 יצא לכבוש את יפו. הוא דרש מכל תושבי שכונת פלורנטין לעזוב את בתיהם ולעבור למרכז העיר. משפחתנו עברה לגור בביתם של דודתי ודודי ברחוב שינקין. חגגנו בערב את ליל הסדר של שנת תש"ח במתח רב ובאווירה הגורלית וההיסטורית שנוצרה. משפחות רבות שלא היה להן לאן ללכת, גרו בחדרי המדרגות של הבניינים ברחובות מרכז תל אביב כפליטים עד כיבוש יפו בידי ההגנה שבאה לעזרת ארגון האצ"ל.

למרות המלחמה הקשה בכל החזיתות בארץ, בה לקחו חלק ההגנה והפלמ"ח, הכריז דוד בו גוריון בתאריך שנקבע לכך על הקמתה של מדינת ישראל. ההכרזה נעשתה בבית דיזינגוף שבשדרות רוטשילד בתל-אביב ביום שישי ה' באייר תש"ח 14 למאי 1948. במעמד זה קרא למדינה בשם ישראל והקריא את מגילת העצמאות. ביום הזה הבריטים עזבו את הארץ. למחרת בשבת בבוקר הפציצו המצרים את תל אביב ומדינות ערב פלשו לישראל. כך התחילה מלחמת השחרור שהמשיכה את מלחמתם של ערביי הארץ. ב-16 למאי חזרנו לביתנו בשכונת פלורנטין משום שיפו נכבשה, כמסופר.

המלחמה נמשכה עד יולי 1949, אז נחתמו הסכמי שביתות הנשק עם ירדן, סוריה, מצרים ולבנון. ירושלים העתיקה נפלה לידי ירדן אך כל הגליל נשאר בידי ישראל. 6000 חללים נפלו במלחמת השחרור ובזכותם קמה מדינת-ישראל.

בראשית שנות הארבעים אבי מתגייס למשטרה הבריטית. לשוטרים היהודים קראו "הנוטרים" או "גפירים". לאחר שהשתחרר באמצע שנות הארבעים אבי יחד עם שותפו, וולף זאב וסנר, הם בנו מכונה ליצירת סיפונים מעופרת וייסדו מפעל ליצירת אביזרי אינסטלציה. אבי היה לתעשיין והתבסס כלכלית. בשנת 1950 עברנו לגור בחולון, שם אבי בנה בית. בחולון למדנו בכיתות ו'-ח' בבית הספר שנקר. נקלטנו יפה בבית הספר שחלק מתלמידיו היו עולים חדשים.

 זיכרונות מבית הספר התיכון 1957-1954 

בכיתה החמישית למדתי יחד עם אחותי בבית ספר תיכון חדש שביקשו להקים מורי ביה"ס העממי שנקר. חלק גדול ממוריה לימדו בו. מחוסר אמצעים כלכליים לא המשיך בית הספר להתקיים. המשכנו את לימודינו התיכוניים בבית ספר התיכון "קוגל", שהיה ביה"ס התיכון היחיד בתקופה זאת בחולון.

שני אירועים חשובים קראו לי בתקופת לימודים זאת. בשישית התחברתי עם אחת התלמידות בכיתה בשם בלה וגנר. אחותי ואני היינו תלמידות שקדניות ויושבת בית. לא הלכנו לתנועת נוער והסתפקנו בחברות שבינינו. כשהזמנתי את בלה לביתנו, היא הפכה להיות החברה של שתינו. היא הייתה עולה חדשה וגרה בתל גיבורים. כל שבת בבוקר הלכנו לבקרה בביתה ובערב בלה באה לביתנו ויחד הלכנו לראות סרט בבתי הקולנוע ארמון או מגדל שהיו קיימים בתקופה זאת. כך נהגנו עד לכתנו לצבא. לאחר שנים של ידידות הבנתי כי יד הגורל התערבה בו. בלה נישאה לחברו הטוב של בעלי וגרה בפתח תקווה כמוני.

האירוע השני קרה בשביעית. בגלל הבחירה במגמות נפרדתי פעם ראשונה מחנה. לא עוד למידה באותה כיתה. היא בחרה במגמה הביולוגית כי רצתה ללמוד רוקחות. אני בחרתי את המגמה החברתית כי רציתי להיות מורה. במגמה החברתית, נוסף לכל המקצועות למדנו גם כלכלה. על התפתחותה בחברה האנושית במשך הדורות ועוד כללים יסודיים שלה. הלימודים בכיתות השביעית והשמינית היו קשים ולחוצים בגלל בחינות הבגרות. למדנו ימים ולילות. את הבחינה בכלכלה נבחנתי בעל פה, כי לימודה היה נדיר. בגמר הבחינות נשמנו לרווחה. במסיבת הסיום הצנועה נפרדנו מחברנו ללימודים. אחותי חנה התכוננה לגיוסה לצבא שהיה בספטמבר 1957.אני קיבלתי פטור מהצבא לשנתיים כי נרשמתי ללימודים בסמינר למורים. חודשיים ימים היה לחנה ולי זמן לבלות יחדיו עד גיוסה. כשחנה התגייסה נפרדנו ממש. כל אחת הלכה לדרכה ולחייה.

 סמינר גבעת השלושה 1959-1957 

ללימודי ההוראה נרשמתי לסמינר "גבעת השלושה" בפתח תקווה. מדוע נערה מחולון תיסע ללמוד דווקא, בפתח תקווה הרחוקה, בשני אוטובוסים בתוספת של הליכה של יותר מקילומטר עד פתח הסמינר? זה קרה בגלל המלצתו של ד"ר אלישיב, מנהל ביה"ס התיכון "קוגל". טענתו הייתה כי היות ששני מוסדות אלה היו שייכים לזרם החינוך של העובדים, ערכי החינוך יהיו מעולים. ואכן ארבע בנות נרשמו ממחזורי לסמינר זה.

בניין סמינר " גבעת השלושה" השתרע על שטח גדול בסוף רחוב קפלן הגובל בשכונת נווה עוז. הוא כלל בית ספר תיכון, בניין הסמינר ואכסניה בה גרו התלמידים שבאו ללמוד בו ממקומות רחוקים. בניין הסמינר קיים גם היום אך הוא משמש כבית ספר למדריכי נוער. באותה תקופה רח' קפלן היה כמעט ריק, מבתים, גם אוטובוס לא נסע בו מדרך ז'בוטינסקי לפתח תקווה. משני צדדיו של הכביש השתרעו שדות. שם פרחו פרחי הבר של עונות הסתיו החורף והאביב, ובקיץ פרחו שם הדרדרים הקוצניים. אל אותם שדות הובילה אותנו המורה לבוטניקה, חנה נמליך, וכך למדתי את שמותיהם וחלוקתם למשפחות של העצים והפרחים בארצנו.

למדנו בסמינר פסיכולוגיה, פדגוגיה, דידקטיקה וגם ספרות, תנ"ך אנגלית. בעיקר אהבתי את שיעוריו של הסופר דוד שחר שלימד את תולדות החסידות ויסודותיה במסגרת לימודי התרבות היהודית. למדתי במגמה למורים לכיתות הגבוהות ג'-ח'. למדו בכיתתי גם תלמידים בוגרי צבא. כל שבוע יצאנו ליום הסתכלות בבית הספר בנווה עוז הקרוב אלינו כדי ללמוד את עבודת ההוראה בצורתה המעשית. בשנת הלימודים האחרונה הייתה לכיתתנו חודש ימים השתלמות בהוראה במושב ערוגות שבשפלה. כל ארבע בנות קיבלו דירה וממש גרנו שם. רק לשבתות נסענו הביתה. כל אחת לימדה שעות מספר. בסוף שנת הלימודים השנייה היו לנו בחינות במקצועות שלמדנו לשם קבלת תעודת ההוראה. עברתי את הבחינות וקיבלתי את תעודת ההוראה הנכספת. סוף סוף הגיעה שעתי להתגייס לצבא ולתרום את חלקי בצבא כמורה.

השירות בצה"ל 1961-1959 

התגייסתי לצה"ל בקיץ 1959, חודש לפני שאחותי חנה השתחררה. כך הספקנו להצטלם שתינו כחיילות. עברתי טירונות מיוחדת של חיילות מורות שסיימו לימודיהן מכל הארץ במחנה "גלילות" שבשרון. הטירונות הייתה קשה, המשמעת הייתה נוקשה והחום היה כבד. ירדתי כתשעה קילו אך זכיתי בכושר גופני מעולה. בסוף הטירונות התאמנו בתרגילי סדר לקראת טקס ההשבעה לצה"ל. לטקס הגיעו הוריי ואחותי.

במיון לבחירת התפקידים, בחרתי להיות מורה חיילת בישובים מרוחקים בבתי ספר אזרחיים, שלא במסגרת הצבא. מורות אחרות בחרו ללמד במסגרת הצבאית. שובצתי ללמד בקיבוץ חולתה בכיתה ג'. הקיבוץ שוכן בעמק החולה ליד המושבה יסוד המעלה. זאת הייתה ההכרות הראשונה שלי את החיים בקיבוץ וגם את ארגון החינוך שבו שלא דומה לחינוך הרגיל. אודה על האמת – נכשלתי בעבודתי שם. כעבור חודשיים ביקשתי ממשרד החינוך העברה למקום אחר. שובצתי שנית ללמד בקריית שמונה בבית הספר תל-חי. נתנו לי ללמד בכיתה א' שחולקה לשניים, היות שלא למדתי ללמד בכיתה א', ישבתי יום שלם בכיתה הקיימת ולמדתי את שיטת לימוד הקריאה. כך בקריית שמונה מצאתי את מקומי הנכון כמורה. התלמידים היו רובם ילדי עולים חדשים ממרוקו. הם היו מאוד נחמדים וקיבלו אותי בסבר פנים יפות. ההורים היו ברובם קשיי יום. הם עבדו בקיבוצים שבסביבה ובחקלאות בשדות אגם החולה שיובש. לרבים מהם לא הין נעליים חמות בחורף וביה"ס תפר להם נעליים מלבד. הכיתה חוממה בתנור פיירסייד שהיה מכשיר החימום באותה תקופה. לפעמים לצדיק המנהל לא היה כסף לקניית הנפט לחימום הכיתות.

כחיילת הייתי יחידה עצמאית ללא מחנה. לא הייתי חייבת ללבוש מדים בעבודתי בביה"ס. אך בחורף מדי הצבא התאימו לאקלימו הקר של המקום. כחיילת קיבלתי כל חודש מהצבא משכורת גדולה במיוחד: כ-100 לירות, כדי לספק את צרכי המחייה: אוכל, שכר דירה, חשמל ונסיעות הביתה כל שלושה שבועות. בתחילת שירותי בקריית שמונה גרתי בדירה זמנית במעלה הר רמים ללא חשמל ומים חמים. לאחר מכן עברתי לגור בתחתית העיר ברחוב הרצל בדירת קבע פצפונת, שכללה שני חדרים קטנים וסלון. בישול האוכל נעשה על פרימוס. גרנו בדירה זו שש בנות, רובן היו דתיות שלימדו בבתי הספר הדתיים בעיר. התחלקנו בהוצאות האוכל והתשלומים השונים. זכיתי לחיות בחברה שהייתה לי כמשפחה. יחד הלכנו לקולנוע היחיד שהיה בקריה ולטיולים בסביבה. היות שלא היו בתקופה זאת טלפונים כתבתי לפחות שלושה מכתבים בשבוע מרוב געגועים.

אהבתי מאוד את קריית שמונה בגלל הנוף היפה סביב לה. בחורף נשקף מחלון הדירה ראשו המושלג של החרמון וגם נצפו פרחי הבר שצמחו בכל פינה בין סלעי ההרים מסביב. הנסיעה הביתה ואליה ארכה כארבע שעות. בדרך מתל אביב לקריית שמונה עברנו את חדרה, עפולה וטבריה. בטבריה, אחרי נסיעה על גדת הכנרת, החל האוטובוס לטפס בין סלעי הבזלת החשופים לגליל העליון. בראש פינה ירדו חיילי גולני למחנה שלהם ומראש פינה נסענו בכביש הראשי ישר לקריית שמונה. בשנה השנייה לשירותי עליתי עם כיתתי לכיתה ב'. השתחררתי מהשירות הצבאי ביוני 1961.

אני מורה חיילת בקריית שמונה לרגלי החרמון המושלג, 1961

המשפחה שהקמתי 

באותו קיץ בשנת 1961, התחתנו כמה בנות שגרו איתי. גם אחותי חנה נישאה לבחיר ליבה שלמה לייסט ב- 31.08.1961. כשנה אחריה נישאתי גם אני לבחיר ליבי קלמן קולטון בתאריך 24.09.1962. שניהם היו ניצולי שואה. חנה נשארה לגור בחולון ואני עברתי לגור בפתח תקווה, עיר מגוריו של בעלי.

לקלמן ולי נולדו שלושה ילדים: (אברהם) יצחק, בתיה ודוד. יצחק הבכור כיום בן 60, גר כבר שלושים וארבע שנים בארה"ב, במישיגן, נשוי לתמרה, רבנית של היהדות המתקדמת להם בן ובת: ליאור ומאיה. הוא עוסק במכירת יהלומים לשם שיבוצם בתכשיטים. בתיה כיום בת 57, מאיירת ספרים ידועה. היא אורגת גם איורים בשטיחים ועומדת בראש החוג לאיור במכללת שנקר. ליניב ולה יש בן ובת: אמיל ונינה. היא גרה בתל אביב. דוד כיום בן 53, עובד בחברת הייטק כמתכנן חומרים לייצור. לענבל ולו יש בת ובן: זוהר וישי, שניהם גרים בגבעתיים.

תמונה מחתונתי, אני וקלמן בחיר לבי עומדים בקצה השמאלי, חברתי בלה ובחיר לבה מרדכי, וכל החבר'ה של בעלי, 1962

לזכרו – תולדות חייו של בעלי קולטון קלמן ז"ל 

בעלי קולטון קלמן נולד ב-01.05.1934 בליטא בעיירה אושמינה, שהייתה בתקופה זו תחת שלטון פולין. הוריו – משה וסוניה ואחותו הקטנה שושנה גרו בבית פרטי שהכיל מלבד חדרי מגורים גם בית מלאכה וחנות. אביו היה טכנאי של מכונות תפירה ואופניים ושם הרכיב, תיקן ומכר אביזרים אלה. הגרמנים כבשו את ליטא וסביבותיה ב- 01.06.1941, כשפרצה המלחמה בין רוסיה לגרמניה, כשגרמניה הפרה את הסכם אי ההתקפה ביניהם. כבר בהיכנסם לעיירה החלו גזרות רבות. חודש אחרי כיבוש אושמינה ב- 25.07.1941 התקיימה בה פעילות, אקציה נוראה של רצח רוב הגברים בעיירה מגיל 17 עד 65. אביו של קלמן שלא היה באושמינה באותה תקופה ניצל בנס מהאקציה. אחרי חודשיים בספטמבר 1941 הוקם הגטו באושמניה. תושביה היהודים של העיירה, לרוב נשים, נדחקו לגטו בצפיפות רבה. החיים בו היו קשים.

בתחילת שנת 1942 עזב קייל המפקד הגרמני האכזר של הגטו את המקום לכיוון מזרח, לרוסיה הלבנה, ולקח אתו ארבעה בעלי מקצוע ומשפחותיהם שהיו נחוצים לו במקומו החדש. ביניהם היה אביו של קלמן אשתו ושני ילדיו. הם הגיעו עם המפקד קייל לגטו בעיירה מיידל. כעבור שבועות אחדים הצליחו הפרטיזנים, שהיו ביערות שבסביבה, להתקיף את הגטו ולהבריח משפחות רבות ליערות. ביניהם הייתה משפחת קולטון. המשפחות חיו ביער ללא חסות הפרטיזנים. הם היו צריכים לדאוג בעצמם לכל צורכיהם. הם עברו ביער מצבים קשים מאוד אך הצליחו להחזיק מעמד עד לכיבוש של וילנה ע"י הצבא הרוסי ב- 14.07.1944. משפחת קולטון בשלמותה משתחררת מהיער וחוזרת לעיירה אושמינה לביתם. מעטים מאוד חזרו. הרוב הגדול של יהודי העיירה וכך גם כל יהודי ליטא הושמדו. קלמן חוזר ללמוד בביה"ס רוסי בעיירה.

כמה חודשים לאחר גמר המלחמה באפריל 1945, משה קולטון, אביו של קלמן, מחליט לעזוב את אושמינה ולהגיע לארץ ישראל. שליחים מהארץ ארגנו את מאות אלפי הפליטים היהודים שנדדו באירופה למטרה זאת. שלוש שנים ארכה להם הדרך. הם שהו במחנה פליטים באוסטריה. לאחר מכן עברו את האלפים ברגל בדרכם לאיטליה וממחנה הפליטים באיטליה הפליגו באונייה "קדמה "שהייתה הראשונה שהביאה עולים חדשים לישראל בדרך חוקית. הם הגיעו לישראל בספטמבר 1948, ערב ראש השנה תש"ט. קלמן היה בעלותו ארצה בן 14.

לאחר 14 שנים פגשתי אותו בעפולה. קלמן כמסגר בניין, נשלח עם צוות עובדים להרכיב מקונסטרוקציות ברזל גג על בית חרושת לטקסטיל שנבנה בעפולה עילית. אני אחרי השחרור מצה"ל הוצבתי ללמד בעפולה עילית בכיתה א'. קלמן בא לבקר את שותפתי לחדר שהייתה מפתח תקווה כמוהו. היא הכירה ביננו. הוא היה בחור חייכן ובעל עיניים מאירות, מלא מרץ ומצב רוח טוב. במהרה הפכנו לידידים ואוהבים וכעבור שמונה חודשים נישאנו והקמנו את ביתנו בפתח תקווה. נולדו לנו שני בנים ובת. יצחק, בתיה ודוד.

במיתון הגדול בשנת 1966 הוא פוטר מעבודתו במפעל "חרושת ברזל", ונקלט בבית החרושת של אבי לאביזרי אינסטלציה. כעבור חמש שנים הפך לעצמאי ועבד כמשפץ דירות. היו לו ידי זהב ושמו כמשפץ טוב עבר מפה לאוזן ללא פרסומת. קלמן אהב מאוד את משחקי הכדורגל והדביק אהבה זאת גם בבניו. בנעוריו שיחק בנוער של הפועל פתח תקווה וגם בפועל מחנה יהודה.

בשנה שעברה, בתאריך 03.07.2023, לאחר כמעט 61 שנות נישואין, הלך קלמן יקירי ואהובי לעולמו. בן 89 היה במותו.

ת. נ.צ. ב. ה

עומדים מימין לשמאל: בני דודו, יניב, נכדי אמיל (בנם של בתיה ויניב), בתי בתיה, זוהר נכדתי (בתם של דוד וענבל), ענבל בת זוגו של דודו, נינה נכדתי (בתם של יניב ובתיה). יושבים מימין לשמאל: נכדי ישי (בנם של דודו וענבל), נכדי ליאור (בנם של איציק ותמי), קלמן בחיר לבי ואני (מלכה), 2021

הזוית האישית

מלכה: פגשתי את עדיאל, ילד נעים הליכות, מהיר תפיסה, בקי בכתיבה, חברותי ומוכן לעזור לכל המבקש. אני מאחלת לו הצלחה בלימודים ובכל דרך שיבחר בחייו.

עדיאל המתעד: מלכה אישה נפלאה, עם חוכמת חיים וניסיון, תמיד מחייכת ומתייחסת לכולם יפה. כשעשיתי את העבודה המשותפת עם מלכה היה לי כיף להקשיב לה ולשמוע על כל העבר המעניין שלה ועל קורות חייה. התכנית הזו גרמה לנו להתחבר ולדבר הרבה יותר מהרגיל. אני מאחל למלכה בריאות ורק ימים מאושרים.