מאגר סיפורי מורשת

שמי יעל אסתר בית הלחמי, אני משתתפת השנה בתכנית הקשר הרב דורי עם הנין שלי, גיל. יחד אנו מתעדים סיפור מורשת ומנציחים אותו במאגר המורשת של התכנית.

מאז שאני זוכרת את עצמי ההיסטוריה המשפחתית הייתה חלק בלתי נפרד ממני. בילדותי שמעתי הרבה סיפורים וכשבגרתי התחלתי לחקור ולהתעניין, כזו אני סקרנית וצמאה לכל פיסת מידע על משפחתי. כילדה בבית הספר כל הזמן ספרו לנו על החלוצים שלא שמרו תורה ומצוות שבאו ויישבו את הארץ, תהיתי לעצמי – איך זה יתכן שבני הציונות הדתית לא נתנו יד ביישוב הארץ? לימים גיליתי את התשובה בעצמי, הרי בני משפחתי הקימו בעצמם מושבה, את המושבה מטולה, והם שמרו על המסורת.

הקמת המושבה מטולה הוא הסיפור המשפחתי הראשון שנגע בי. סבא רבא שלי, יצחק שלמה, וסבתא רבתא מניה לבית בקמן, היו ממקימי המושבה. כשמדברים על הקמת ישובים בארץ על ידי בני העליות השונות נוצר הרושם המוטעה שמי שיישב את הארץ היו חלוצים שעזבו את משפחותיהם הדתיות באירופה ובאו ארצה להקים יישובים שמבוססים על "דת העבודה" וכלל לא על תורת ה' והמסורת היהודית. תפיסה זו היא מוטעית. מושבות רבות הוקמו על ידי חסידים שומרי דת ומצוות כגון זיכרון יעקב, ראשון לציון, גם מטולה הוקמה על ידי משפחות דתיות שנלחמו כדי לשמור על אורח חיים דתי כגון שנת שמיטה, נטע רבעי, עורלה וכדומה. פקידי הברון (הירש) רצו שהמושבה תשגשג לכן לא הסכימו שהתושבים ישמרו על השמיטה ושאר המצוות התלויות בארץ וזה גרם לריב גדול ביניהם. רב המושבה הרב וינגוט בדק את התאריכים שבהם נטעו הכרמים כדי להקפיד על מתן מעשרות ועל שנת השמיטה כהלכתה.

מטולה הוקמה בתאריך 17.5.1896 ה' בסיון ה'תרנ"ו והשם שרצו לתת לה היה 'סגולה', אבל השם מטולה הוא שנשאר. מטולה פירושו מגדל שמירה שננטש על ידי הדרוזים. החזן של המושבה היה האיכר איזק שלמה בקמן, הסבא רבא שלי, שהיה מהמתיישבים הראשונים. שיעורי התנ"ך במטולה ניתנו בביתו על ידי בתו יוכבד שנישאה לסופר אברהם לודויפול. מותו של אייזק שלמה בקמן סופר על ידי בתו הצעירה סגולה. הוא הביא חולה לראש פינה, בחזור הסוסים שלו הסתבכו ברתמה שלהם, כשירד מהעגלה להתיר את הסבך, הטרמפיסט שלו משך ברתמה והסוסים דרסו את סבא רבא שלי יצחק שלמה למוות. פקידי הברון הציעו לקנות את אדמתה של מניה, אלמנתו של בקמן, אבל היא סירבה בכל תוקף ועיבדה את נחלתה בעזרת בניה אבנר שמת מאוחר יותר מנשיכת תן, וסבי לעתיד ישראל, שהיה בן 15 באותה עת. היא אפילו קיבלה פרס על היבול הטוב של הטבק שלה, כשהועברו בני מטולה לביירות חזרה מניה בלילה לבדה כדי לשחרר את הפרות והתרנגולות שלה שהיו סגורות באורווה וברפת. ישראל, בנם של אייזיק ומניה, הוא סבי. כשבגר נשא לאישה את שושנה רחל בת משה גרשון מצפת. נולדו להם שני ילדים: משה ואסתר. ישראל נסע לקנדה בעידודם של פקידי הברון כדי למצוא שם עבודה, בסופו של דבר הוא הצטרף לאשתו שושנה שעבדה כמיילדת באלכסנדריה שבמצרים.

סבתי שושנה רחל, שהייתה כבר בעלת משפחה, החליטה לנסוע ללמוד את מקצוע המיילדות בוינה שבאוסטריה אף על פי שלא ידעה מילה בגרמנית. אימא שלה, סבתא רבתא שלי, נסיה ממשפחת וקסלר, סייעה לה להגשים את החלום. היא פדתה את כספי הפנסיה שלה כאלמנה של עובד מעובדי הברון, סבא רבא שלי משה גרשון, כדי לממן את הנסיעה והלימודים וגם נלוותה אליה לשם כדי לטפל בילדיה משה ואסתר. בסיום לימודיה, שושנה רחל רצתה לחזור ארצה. בדרך עצרה במצרים כדי לבקר את ידידיה משפחת ידלוביץ' מראשון לציון ששהו באלכסנדריה. הם יעצו לה להישאר ולשמש כמיילדת בקהילה היהודית הגדולה שהיתה שם ואכן כך עשתה. במצרים התרחבה המשפחה ונולדו נסיה (אמי), רבקה וציוני. הזיקה והגעגוע לארץ ניכרים בקריאת שמו של דודי "ציוני" – ממש משפחה ציונית.  23 שהו במצרים. הוריי הכירו ונשאו במצרים – נסיה ודוד מתתיה. משפחתו של אבי הייתה במקור מהאי היווני קורפו. נולדתי באלכסנדריה וקראו לי אסתר יעל. אסתר על שם דודתי אסתר שנפטרה בגיל 16. דודתי באה לבקר בארץ ופרדה פגעה בה בלבלב ובעקבות נפילה זו חלתה ונפטרה.

משפחת בקמן באלכסנדריה, 1913 – ההורים שושנה רחל וישראל והילדים מימין: אסתר, נסיה, רבקה, מרים ומשה

במפגש "סיפורו של חפץ" במסגרת תכנית הקשר הרב דורי, הבאתי שני דגלים שנתפרו בשנת 1917 על ידי סבתי שושנה רחל. אני לא יודעת אם זה נתפר לפני הצהרת בלפור או לאחריה אבל אין ספק שסיפור זה מראה את התקווה הגדולה בלב האנשים שהוגלו למצרים מהמושבות בארץ ישראל: תקווה שתהיה לנו מדינה יהודית ושצריך להכין לה דגל. הגולים (מי ששלחו אותו לגלות) גרו במחנות שהכינו להם התושבים מהקהילה היהודית ואחדים בבתים של אנשים מהקהילה כמו סבתא שלי. הם התווכחו איך יראה הדגל האם יראה כמו טלית עם שני פסים בכל צד או פס אחד מכל צד ובאמצע מגן דוד. לכן תפרו כל מיני דגלים בניהם פסי תכלת או פסים כחולים וקיוו שהדגלים התנופפו בארץ ישראל השייכת לעם ישראל.

מציגה את הדגלים במפגש הקשר הרב דורי – "סיפורו של חפץ". מימין יעל אסתר ונינה גיל לורנצי

חזרנו ארצה בשנת 1933 כשהייתי בת שנתיים. כדי לעלות ארצה, אמי נסיה מכרה את הפסנתר שלה בשביל לממן לנו כרטיס באונייה לנמל חיפה. הזיכרון הכי משמעותי שלי הוא הירידה מהאונייה בנמל. כשירדנו בכבש האונייה, נפל לאמי תיק היד שלה אל המים. כשירדנו שאלתי את אמי: "יש לך את כל החבילות שלך?" היא ענתה בביטחון: "כן, כן אל תדאגי". ואני זכרתי את התיק שנפל למים. לאחר שנים שהזכרתי את זה לאמי היא שיתפה אותי שמלח משה עבורה את התיק מהמים. אני חייתי כל השנים האלה עם זיכרון "האובדן". בהמשך כשדודתי רבקה עלתה ארצה ממצרים היא לא טרחה לקבל סרטיפיקט (אישור כניסה ארצה), עצרו אותה בנמל ואמרו לה שעליה לחזור בחזרה למצרים. לא הועילו תחנוניה ובכייה, עד שאחד האנשים שם רמז לה שתראה את ידי הפקיד פתוחות מאחורי גבו מוכנות לקבלת שטר שוחד. ברגע שהרגיש את הנייר, העביר את ידיו קדימה ואמר: "נו טוב, תישארי".

אמי נסיה איתי ועם אחי אילן בן השנה, חיפה 1936

יש לי זיכרון מביקור במצרים עם סבתי שושנה רחל כשהייתי כבת חמש. התפלאתי לראות הרבה ילדים מצריים מתרחצים במים החומים שבצידי הדרכים וגם לראות רכבת נעה בכל הדרכים (רק"ל). שמעתי מאימא שלי שגם היא ואחיותיה נסעו באותה רכבת חשמלית לבית הספר והצליחו להגיע בה בהפסקות הביתה. זה היה פלא בעיני, מכיוון שאני נסעתי לבית ספר מנווה שאנן להדר הכרמל באוטובוס שהיה כל כך מלא, שאפילו לא עצר לאסף אותנו מהתחנה ונאלצנו ללכת לתחנה רחוקה מביתנו כדי להגיע לבית ספר בלי לאחר. בסופו של דבר קמתי כל כך מוקדם והגעתי לבית הספר לפני שנפתח, יום אחד עברתי את הכביש הראשי וכמעט נדרסתי כדי לא לאחר. בחזרה לביקור עם סבתי במצרים: הים באלכסנדריה היה יפה מאוד ומסביב לחוף הייתה טיילת בת כמה קומות ובה תאי הלבשה לכל המשפחות.

זכור לי איך כל אדם שפגש את סבתי שושנה רחל במצרים, הרים את הכובע לפניה ושאל בכבוד רב: "מה שלומך ואם הכל בסדר בפלשתינה?" (ארץ ישראל של פעם). גם בארץ ישראל מאוד העריכו אותה, ובטקס חנוכת תחנת הרכבת המזרחית בחיפה הזמינו אותה והעלו אותה ואותי על מרכבה כדי לעבור את המרחק מתחנת הרכבת הישנה לחדשה. התפלאתי מאוד – איך כולם מכירים אותה ומכבדים אותה? כששאלתי אותה על כך, הסבירה שהייתה מיילדת של יהודים וגויים כאחד והצילה רבים בלידות מסוכנות. רבים נתנו לילוד את שמה של אמה, נסיה כמחווה של כבוד. לדודה שלי, מצד אבי שגרה במצרים היתה מרפסת שכולה כלוב של תוכים קטנים בכל מיני צבעים.

בארצנו

כשעלינו ארצה, המשפחה הגיעה לבת גלים בחיפה שם גרו בבית שנבנה מהחסכונות של סבתי שושנה רחל בבית הזה התגוררו כולם. המצב הכלכלי שלנו היה קשה ולבסוף עברנו לנווה שאנן בחיפה. על יד בית הספר שלי בנווה שאנן שבחיפה היה צריף ובגינתו היו הרבה פרחים שבעל הצריף טיפח, תמיד נמשכתי לפרחים וגם היום הם חשובים לי וחלק מביתי. ולכן כל יום בדרכי מבית הספר עמדתי על יד גדר הצריף וראיתי את הפרחים הגדלים בגינה ואת האיש שטיפח אותם. יום אחד הוא פנה אלי ושאל: "בת מי את ?" חשבתי, "מה, הוא מכיר את כל האנשים?". בסוף אמרתי לו: "אני הבת של נסיה", ואז הוא שאל: "נסיה בת שושנה?" עניתי בחיוב, והוא שיתף אותי ש"אני נתתי לסבתא שלך מכות על הטוסיק". מאוד הזדעזעתי מהדיבור שלו על סבתי האהובה. רצתי הביתה בכעס רב וסיפרתי לסבתא שלי על מה שקרה לי. להפתעתי היא צחקה ואמרה: "אה, זה אדון גרף. כשהייתי ילדה והלכתי לבית הספר נכנסתי לחצרו של אדון גרף וקטפתי פרחים לעשות זר למורתי. פעם הוא תפס אותי ונתן לי מכות כדי שלא אגנוב את הפרחים שלו". סבתי המשיכה לאהב פרחים וקמה השכם בבוקר להשקות אותם במי שטיפת הכלים כי המים עלו הרבה כסף וצריך היה לחסוך במים.

בשנת 1939 הערבים התפרעו ורצחו בישובים היהודיים וממשלת המנדט הבריטי לא עזרה לישובים היהודיים אלא התנכלה להם. דודי, דוד גולקו, חזר באוטובוס מעבודתו הקשה בנמל חיפה. בדרך לנווה שאנן עלה קצין בריטי לאוטובוס והחרים מהנהג את האקדח שהיה לו להגנה. כשהגיעו לסיבוב לפני הכניסה לנווה שאנן ירו הערבים, שהסתתרו מאחורי גדר אבנים, על האוטובוס ודודי בן ה-25 נהרג. בתו השניה נולדה שלושה ימים אחרי מותו ונקראה דוידיה על שמו. אלמנתו רבקה ובתו דודיה היו חולות מאוד ונשקפה סכנה לחייהן. אמי טיפלה בהן כמיטב יכולתה וכששמעה שרוצים להעביר את התינוקת למחלקת ילדים החולים במחלות מדבקות, היא נלחמה ולא ויתרה עד שנתנו לה את התינוקת. היא טיפלה בה כל זמן שאמה רבקה אושפזה. האם רבקה ובתה דודיה הבריאו. כל המשפחה חיו יחד ועזרו אחד לשני בכל הקשיים.  זכור לי היטב הקשר ההדוק שהיה ביננו כמשפחה. דודתי רבקה ובנות דודתי – נסיה ודוידיה, חגגו איתנו את חג הפסח בירושלים ואת חופשת הקיץ בילינו ביחד בחיפה. הרגשנו כאילו כולנו אחיות.

זכורות לי ההפצצות במלחמת העולם השנייה. לא היה לנו מקלט בבית והיינו צריכים לעבור בשדה פתוח כדי להישמר מהפצצות. אימא שלי הייתה יושבת בחדר השינה שלנו ואומרת לנו שהפיצוצים שאנו שומעים הם רק תמרונים. לילה אחד היא ישבה והחזיקה ביד אחת את אחי אילן וביד השנייה אותי והתפללה 'שמע ישראל', ההפצצה היתה כל כך חזקה שעפו לנו דברים בבית ועל המיטה של אימא שלי נשברה כל זכוכית הדלת. אז כבר ידענו שזה לא צחוק, לכן החליטה אימא שלי לעבור לתל אביב, שם לא היו הפצצות. כשעמדנו בתור לקופת חולים בתל אביב, הייתה הפצצה גדולה על תל אביב ונפער בור גדול על הכביש שמוביל לבית הספר בו היינו אמורים ללמוד. באותו הרגע גמלה ההחלטה בלב אמי – עוברים לירושלים!

ואכן לשם עברנו בשנת 1941 ,שכרנו חדר עם מטבח במאה שערים. בשבילי הכל היה חדש ומעניין, הקירות העבים של החדר הקסימו אותי. הייתי מעמידה כיסא ושרפרף על אדן החלון הרחב וישבתי שם להכין שיעורים. מפעם לפעם הייתי משקיפה על שני עצי התות הענקיים שצמחו בחצר שמתחתי. מה שהיה פחות נעים זה בית השימוש בחצר מחוץ לבית ועקיצות הפשפשים שהיו מגיחים לפנות ערב מהסדקים שבקירות. אמי קראה לבית "ארמון הפשפשים". ירושלים הקסימה אותי, כשגרנו בבתי אונגרין את כל הדירות הקיפה חצר גדולה מרוצפת אבן ורודה ובאמצע בור מים. בכל יום שישי שטפו את החצר עד שהאבנים הבריקו. את המים שאבו מן הבור ואכסנו בפינת המטבח בכדי חרס ענקיים. בערב שבת היו כל הבנות נפגשות בחצרות אליהן הגענו דרך מבואות מסתוריים מקומרים שחיברו בין החצרות. הכל, כולל תלבושת חלוקי המשי השחורים בעלי הפסים הצבעוניים של הגברים השטריימלים עם הפרוות בצבעיהן המבהיקים נראה לי כאגדה. אמי התמודדה עם קשיים לא מעטים. בבית לא היו מים זורמים ולכן שלוש פעמים בשבוע עמדנו בתור לקנות פחי מים ממיכלית שהייתה מגיעה לשוק ואנו הבאנו את המים הביתה. גם חשמל לא היה בבית ונאלצנו לקרוא ולאכול לאור מנורת נפט מהבהבת. אמי למדה לגזור את פתילת המנורה כדי שלא תעשן. אך לאישה שהתענוג הגדול שלה היה לקרוא בערב ספר טוב, האור הקלוש היווה בעיה קשה לכן טרחה רבות עד שמצאה דירה קטנה בבית ישראל "החדשה", שם אומנם המטבח והשירותים היו בחצר אבל המים זרמו בברזים ובחורף גם מהגג לתוך הפיילות באמצע החדר. שוב היה לנו אור חשמל.

יעל אסתר בת אחת עשרה, בירושלים 1942

במדי תנועת הנוער "הנוער המזרחי" עם אמי נסיה ואחי אילן

הצייר הרמן שטרוק נתן המלצה עלי למנהל בית הספר מעלה, שנחשב בזמני לבית הספר הכי יוקרתי ונחשב בירושלים. שם לימדו דוקטור נחמה ליבוביץ' ופרופסור וייס, אבל הקרובים החרדים של אמי אמרו לה: "מה פתאום ?! הכי טוב זה בית הספר אוולינה דה רוטשילד, שמי שלומדת שם מקבלת מיד עבודה בממשלה והוא דתי מאוד". פרופסור שטרוק נתן לי המלצה חדשה לבית ספר אוולינה דה רוטשילד (מיס לנדאו). נאלצתי ללמוד אנגלית בקצב מהיר כדי שאוכל להשתלב בין התלמידות שלמדו כל מיני מקצועות כמו היסטוריה מתמטיקה גיאוגרפיה באנגלית! הידע שלי באנגלית הסתכם בכך שידעתי להגיד "לפתוח את הדלת" ו"לסגור את החלון" באנגלית. בשבילי שנה זו הייתה קשה מאוד וגם חברות לא היו לי, עד שבאה עוד ילדה לכיתה שלא ידעה אנגלית ובהפסקות לא שיתפו אותה במשחקים. בתגובה אמרתי לה: "תצפצפי עליהם, אנחנו נהיה חברות" וזה הצליח. כשעמדתי לחזור לחיפה, קנו לי כל החברות מהכיתה צבעים ועט עם חריטה עם שמי כי הם ידעו שאני אוהבת לצייר. ביום הראשון שלי בבית הספר יבנה בחיפה גנבו לי את העט. כשסיפרתי למורה הוא אמר: "מה פתאום השארת את זה על השולחן ?!" כאילו אם זה על השולחן, זה הפקר. בחצר בית הספר הייתה ברזיה, באחת ההפסקות שמנו לב שיש קרפדות שבאו לשתות מים, חלק מהילדים נגעלו ואמרו לכולם לא לגעת כי הן רעילות, אני חשבתי ואמרתי שזה שטויות. נכנסנו חזרה לכיתה ופתאום נשמע קרקור קרפדות, המורה כעסה עלי כי בלי לשים לב הן נכנסו איתי לכיתה וקפצו מהכיסים שלי.

געגועים לאחי אילן

אני מתגעגעת לאחי אילן שמתגורר בארה"ב, שם למד רפואה עבד כמנתח והקים משפחה. אחי אילן קטן ממני בחמש שנים. כשהיינו ילדים החברים של אימא שלי נתנו לה עצה שתשלח אותנו לקיבוץ, כי שם רמת החינוך טובה. ההורים שלי התגרשו ואבא נשאר במצרים ועבד כרואה חשבון בחברה גדולה. מה שקרה הוא ששנינו התגעגענו מאוד לאימא ואחי לא רצה אפילו ללכת לגן, וישב בפינת הכיתה שלי כדי להיות איתי. מהר מאוד אימא ראתה שזה לא הצליח והחזירה אותנו הביתה. בבית ציפתה לנו סבתא שמאוד אהבנו ושמחנו איתה. כל השנים אנחנו מתגעגעים לסבתא שלנו. ובמפגש תכנית הקשר הרב דורי בנושא אהבה, באופן טבעי שיתפתי שהאהבה שלי היא לסבתא שלי. תמיד הרגשתי שהיא מבינה אותי, גם כשאמרתי שאני מלאה ולא יכולה לאכול, היא הבינה אותי וויתרה לי. היא זו שלימדה אותי לקרוא ולא לנחש מה שכתוב בספר, ומצאה לי תמיד סיפורים בתנ"ך שהיה לי נעים ומעניין לקרא כגון דוד וגוליית ודוד ויהונתן. כשנסענו לבקר במצרים היא עמדה על ידי במקום נסתר לעין והאכילה אותי בארוחת הערב כדי שלא ייקחו מאתנו "מכס".

אוהבים ומגשימים חלומות ביחד

את דוד בן זוגי הכרתי כשהיינו בני ארבע עשרה בתנועת הנוער "נוער המזרחי" . חשבתי שהוא פרחח כזה שצוחק מכל דבר ומפריע בתפילה. אבל כשחזרתי מהסמינר ב- 1948 ראיתי בחור רציני שהתגייס לצבא לפני הגיל, בגיל 17. עוד לפני "גיוס השמיניות". דיברנו במשך חמישה ימים ללא הפסקה וגילינו שיש לנו את אותן מחשבות ואותן שאיפות. דוד שאל אותי אם אני רוצה להיות אשתו, הסכמתי ומיד הלכנו לספר לאמי. בתגובה היא שאלה: "ממה תחיו?" דוד ענה לה: "נלך לקיבוץ". אמי שאלה אותו: "שאלת את אסתר אם היא גם רוצה ללכת לקיבוץ?" והוא אמר: "לא, אם אסתר לא רוצה ללכת לקיבוץ נלמד להיות מורים".

אסתר ודוד מאורסים, חיפה 1948

זו הייתה שנה קשה מאוד, בערב יום הכרזת המדינה נפל גוש עציון. הערבים הרגו את כל התושבים של כפר עציון, אפילו את הפצועים, בישובים האחרים לקחו את כולם בשבי לירדן. ישבנו ובכינו והחלום שלנו להתחתן נראה רחוק. אחר כך גייסו את כל הנערים שלמדו בכיתה השביעית למלחמה, חבר שלנו נהרג בקרבות בנהריה. רק אחרי שנה כשהייתה הפוגה לקחו את כל הנערים לבית ספר אחד שישלימו את הבגרות.

התחתנו בתאריך 13.12.1949. לא מצאנו דירה להשכרה. גרנו במטבח של אמי וכולנו בישלנו בפרוזדור. הצלחנו להגשים את החלום. מאז אנחנו ביחד כמעט 75 שנה באושר ובשמחה וללא כל חרטה על כך שהתחתנו צעירים כל כך. נולדו לנו שלוש בנות: שושנה רבקה, נסיה וחנה.

עם קרובינו ביום חתונתנו, חיפה 13.12.1949

זוג צעיר, חיפה 1950

חלום אחד צלח ואנחנו כבר חלמנו חלום נוסף – ללמוד באוניברסיטה. דוד היה בצבא קבע אבל נפתחה כיתת ערב בטכניון, שם דוד למד. באותם ימים עבדתי כגננת ורציתי גם ללמוד ולהעשיר את ידיעותי. אימא שלי החליטה לעזור לנו להגשים את החלום הזה. בהשפעת אמי, הוריו של דוד, רחל ויסר ברוייט סייעו לנו לממן את לימודינו באוניברסיטת בר אילן ברמת גן. כל השבוע למדנו שם ואמי טיפלה בבנות בביתנו שבחיפה. אנחנו חזרנו בימי שישי וביום ראשון שוב נסענו לרמת גן. הסידור הזה היה קשה נפשית לכולנו ולכן החזיק מעמד רק סמסטר אחד, ואז עברנו כולנו לקריית אונו שהייתה במרחק הליכה מהאוניברסיטה. אמי עזרה לנו בטיפול בבנות בכל תקופת לימודינו. בשנה הראשונה ללימודיי, "הצימאון" העז שלי לידע דחף אותי לקחת קורסים בשלל מקצועות – ביולוגיה, פסיכולוגיה, ופילוסופיה בנוסף להתמחות שלי בתנ"ך ובספרות אנגלית.

קבלת תואר P.H.D, אוניברסיטת בוסטון 1970

הושפעתי במיוחד מפרופסור נחמה ליבוביץ', היא לימדה אותנו שרש"י, אבן עזרא ורמב"ן לא סתם מסבירים מילים קשות, אלא מנסים, כל אחד בדרכו, לפתור בעיות שמתעוררות תוך לימוד התורה. הגישה שלה שינתה את כל ההשקפה שלי על התורה ומפרשיה. על זה אני אומרת תודה גדולה לקב"ה שהפגיש ביני לבין נחמה ליבוביץ'. כעבור שנתיים דוד סיים את התואר בכימיה וחזר לעבוד במחצבי ישראל בחיפה ואני המשכתי ללמוד ספרות אנגלית ובאותו הזמן ללמד "כמדריכה" במחלקה לאנגלית. התקדמתי בתארים, מיד לאחר ניצחון ששת הימים, נסענו עם המשפחה לבוסטון ארה"ב לסיים את תואר הדוקטור שלי ודוד עשה תואר פוסט דוקטורט במכון של אוניברסיטת הרווארד. בהמשך לימדתי כמרצה בכירה במחלקה לספרות אנגלית באוניברסיטת בר אילן.

במשך השנים מימשנו חלום נוסף וטיילנו ברוב העולם. עם השנים פיתחתי את תחביב הציור שלי, ציירתי מאות ציורים.

אהבתי לציור: במפגש תכנית הקשר הרב דורי ניני גיל הציג ציור רחוב ירושלמי שציירתי ובו ילדים, ביניהם גיל

אני מאוד אוהבת צמחים ופרחים ובכל מקום בו גרתי תמיד טיפחתי גינה פורחת. תמיד היו סביבי חתולים וגם כיום, כשאין לי חתול בית משלי, חתולים אוהבים לבוא ולשכב, למורת רוחי, בעציצים. בביתנו יש ספריה גדולה ואני נהנית לקרוא וללמוד מספרים שונים ובעיקר אני נהנית מביקורים של בנותיי נכדי וניני.

במפגש הקשר הרב דורי מצמיחים במילים ובשי – עציץ

"והגדת לבנך"- בשרשרת הדורות חשוב לנו, לי סבתא רבתא יעל אסתר ולבתי- סבתא חנה להעביר הלאה: 

אהבת העם והארץ

השתתפתי בהרבה הפגנות למען ארץ ישראל השלמה, וגם הייתי חברה ב – "נשים בירוק", בנותיי גם תומכות בארץ ישראל השלמה והשתתפו בהפגנות שונות. ביתי חנה ומשפחתה היו בין מקימי בית יתיר (מצדות יהודה) בשנת 1979 וגרים שם עד היום.

לימוד תוך כדי קריאה סקרנות והעמקה

בתי שושנה ניחנה בתכונה הזאת ואוהבת ללמוד ולהגדיל את ידיעותיה, נכדתי רוני (אמו של גיל) ביקשה ממני שאלמד אותה תורה ואכן אנחנו נפגשות פעם בשבוע ואני מלמדת אותה את ספרי הנביאים.

חשיבות המשפחה והקשר בין בני המשפחה

אנחנו קיימנו עד הקורונה מפגש משפחתי רב דורי. כשנכדיי היו צעירים קיימתי "קייטנות נכדים" מידי קיץ, בנותיי ממשיכות מסורת זו "בקייטנות" "ושבתות" נכדים.

עבודת כפיים, ללמוד תמיד לתקן ולעשות דברים בעצמך

גם הדורות הבאים ממשיכים בכך למשל בטיפול בגינה, בתיקון דברים בבית, בתיקון בגדים.

התפילה כדיבור עם ה'

מקווה שהתמדתי את הרצון הזה לצאצאיי. בתי נסיה מקפידה ללכת בשבתות ובחגים עם נכדותייה לבית הכנסת ומנחילה להם את אהבת התפילה.

השרשרת שעוברת מדור לדור – שלושה דורות: סבתא רבתא יעל אסתר, סבתא חנה והנכד/נין גיל לורנצי

מפגש משפחתי, ירושלים 2018

עץ המשפחה – יעל אסתר בית הלחמי 

הזוית האישית

סבתא רבתא יעל אסתר בית הלחמי: הקשר שנוצר במפגשי תכנית הקשר הרב דורי מאוד משמעותי, כי הוא מעבר לקשר רגיל בין בני המשפחה הנפגשים בשמחות רגילות – בר מצווה וחתונות ששם רק מתעניינים בבריאות וכדומה כאן יש גם אפשרות לשאול על עבר הווה ואפילו עתיד ומה שבאמת מסקרן את שני הצדדים.

סבתא חנה אופק: אני מאוד מודה על הזכות להשתתף "כמלווה" לאמי בפגישות. שמחתי מאוד להכיר אנשים מעניינים ואת חבריו של גיל. קיבלתי השלמה לסיפורים שהכרתי, חלקם חלקית ולשמוח לצחוק ולהתגעגע ביחד עם אימי וגיל שמחתי לגלות לעומק את יכולתו הטובה והמופלאה של גיל ליצור קשר חם ואוהב עם "זקינו". אימי ואני מודות מאוד ונלהבות מהובלתה של המורה רויטל את המפגשים האלה בחוכמה במסירות ובסבלנות רבה. תודה רבה מיוחדת לעדי שליוותה את כולנו ברצון ובנתינה גם בעניינים הטכנים. תודה לכול הצוות שאפשר את הפרויקט המשיכו בזה לשנים הבאות.

הנכד והנין גיל אברהם לורנצי: המפגשים האלה נתנו לי הבנה בעומק נוסף של חשיבות המשפחה למדתי סיפורים חדשים ואני מקווה להמשיך את המפגשים האלה באופן עצמאי עם שאר בני המשפחה המבוגרים ממני. אני ממליץ על התוכנית לילדים אחרים זה מהנה ומהדק את הקשר המשפחתי.

המורה מובילת התכנית, רויטל כהן קלפוס: לא אשכח את שיחת הטלפון בחנוכה בה סבתא חנה הביעה חשש לגבי ההתמדה בהגעה למפגשים ושאלה "האם תוכל ללוות את אימא שלה?", לפחות בהתחלה, וציינה שהיא מגיעה מיתיר ומן הסתם תבוא למפגש הראשון והאחרון והיא מקווה שיצליחו להתמיד. סבתא רבתא יעל אסתר וסבתא חנה לא החמיצו מפגש ולכל מפגש הגיעו בשמחה.

זכיתי להכירכן, נשים חמות, לבביות שופעות ידע ובקיאות בהיסטוריה המשפחתית. ניכר שגיל בקיא בסיפורים וצמא לשמוע עוד ועוד. סבתא חנה לימדת אותי שיעור עצום בכיבוד הורים במאור פנים וסבתא רבתא יעל אסתר למדתי ממך אהבה מה היא כשבעלך דוד היה חולה גם את היית נראית חולה, למדתי ממך לחקור את ההיסטוריה המשפחתית ולא להסס לשאול ולברר. אני מאחלת לכן בריאות איתנה, נחת מכל יוצאי חלצכם ושמחה. ואחרון חביב, גיל היקר – זכית בסבתות מיוחדות במינן – תהנה בכל זמן שאתה אתן ולמד מניסיון החיים העשיר שלהן.