מאגר סיפורי מורשת

משפחת גוטמן

קוראים לי בשם מירית, על שם סבתא מרים, נולדתי בתל אביב. לסבא איזו קוראים ישראל על שם המדינה, נולד בחיפה.

סבתא מירית

נולדתי בתל אביב בבית חולים הקריה. גרתי ברמת גן בבניין של 3 קומות, 3 חדרים, מטבח, שירותים, אמבטיה ומרפסת לסלון שהייתה סגורה בתריסול (תריס הזזה מאסבסט).

אימא שלי עדינה עבדה בעסקי הרהיטים, אבא שלי יצחק ז"ל היה טכנאי קירור וחשמלאי שעבד בתיאטרון של גיורא גודיק בהצגות קזבלן, איי לייק מייק וכו' בזמן מלחמת השחרור ובגלל היותו צעיר היה עוזר ומתריע להגנה בזמן שהאנגלים היו מתקרבים למחסנים ולמפקדה של ההגנה.

לאחי קוראים דרור והוא מתעסק בתכנון ובבנייה.

ההורים שלי תמיד התלבשו יפה ונראו צעירים מגילם. הם גדלו בתל אביב ברחובות שנקין והמלך ג'ורג ושם בילינו את רוב ילדותינו.

סבתא שלי הייתה יושבת בקפה פינתי המפורסם שברחוב דיזינגוף. לאבא שלי היה אופנוע עם סירה ונסענו לטייל בתל אביב ובפארק הירקון.

בגיל 6 עברנו לדירה מרווחת יותר בחולון. הורי אהבו בעלי חיים ובכל שלב היו לנו כלבים, חתולים, תוכים ודגים.

 תמונות מאלבום ילדותנו

 עם אבא

עם אימא

סבא איזו (ישראל)

נולד בבית חולים רמב"ם שבחיפה. גר בתחילת חייו בכפר אתא (היום קריית אתא) בשכונה של פחונים בחדר וחצי עם הוריו ואחיו הגדול. המקלחת והשירותים היו מחוץ לפחון במרחק של כ-50 מטר, שהיוו בעיה בחורף בימי הגשם.

מתרחצים בגיגית

"הילדות עברה עלי בעיקר בטבע". בגיל 7 עבר לבית אבן בקריית ים לדירה עם 3 חדרים, אמבטיה ושירותים אמיתיים מטבח ומרפסת. פה הוא בילה בדיונות הגבוהות שעטפו את קריית ים.

אמא איצה ז"ל,  עבדה כעוזרת בית ואבא יוסף ז"ל,  עבד כחרט בחברת "מספנות ישראל". לעומת ההורים שלי ההורים של איזו התלבשו ונראו מבוגרים מכפי גילם. שני ההורים הם ניצולי שואה. אמא איצה הייתה בת 18 וניצלה מאושוויץ. לקראת סוף המלחמה הועברה למפעל לייצור פצצות וגם שם שפר עליה מזלה והיא ניצלה. אבא יוסף היה בן 20 שהצטרף לפרטיזנים ההונגרים. איצה ויוסף הכירו בגרמניה, התחתנו שם ואחי הבכור נולד במינכן. בזמן שהותם במינכן אחרי המלחמה יוסף הצטרף לאצל ועסק בחימוש אנשי האצל בארץ. בנובמבר 1948 עלו לארץ ישראל.

 מאלבום זיכרונותנו

זכרונות ילדות שלנו

 סבתא מירית

החברים היו שכנים וילדי הכיתה. שיחקנו במשחקי חברה מחוץ לבתים: 5 אבנים, קלאס, חמור ארוך, מחבואים וכל משחקי החוץ, כי הבתים היו קטנים וגם לא היו משחקי חברה שאפשר לשחק בבית.

אני למדתי בבית ספר שלום עליכם בחולון הייתה לנו תלבושת אחידה, היו לנו טיולים ושיעורי חקלאות, לא היה לנו בבית הספר חדר אוכל, הייתי בתנועת השומר הצעיר ואיתם יצאתי לפעולות ולמסעות. לי לא היה חסר לא ממתקים ולא אוכל בכל תקופת ילדותי.

סבא איזו (ישראל)

גם אצלו החברים היו השכנים וילדי הכיתה. סבא איזו למד בבית הספר זבולון, לא הייתה להם תלבושת בית ספר והיה להם חדר אוכל בתשלום ואיזו אכל בו מספר פעמים. היו לו טיולים מבית הספר בהם נהנה מאוד והוא היה במרכז הטיולים ובכלל.

ההורים שלו עבדו קשה והשתדלו לתת לילדים כל מה שהם זקוקים למשל: נעליים ובגדים קנו פעמיים בשנה, בקיץ סנדלים ובגדים קצרים ובחורף נעליים סגורות ובגדים ארוכים.

בכל יום שישי סבא השתתף במסיבות של חברה סלונית בהם עשו את המסיבות בבתים ומביאים פטיפון ותקליטים והריקוד המועדף על כולם היה הסלואו שבו כיבו את האורות. המוזיקה הייתה מוזיקה לועזית, עכשווית כלומר שנות ה-60 וה-70.

אהבה ומשפחה

כאמור אני גרתי בחולון וסבא איזו בא עם המנהל שלו וקבוצת עובדים לעבוד אצל אבא שלי בחברה ושם הכרנו. אחרי חודש החלטנו להתחתן ועכשיו אנחנו חוגגים 51 שנים.

ביום נישואינו

נולדו לנו 3 בנים: ברק הבכור, רעם האמצעי ומטר הצעיר. לברק שתי בנות, אלה ותמר והוא נשוי למיקה. לרעם שתי בנות מיה ויולי (אבא של הנכדה שלי שבזכותה אני כאן) והוא נשוי למרב. למטר בת אחת גוני והוא נשוי לדפנה. אנחנו בקשר משפחתי יום יומי טוב מאוד, נפגשים הרבה, יוצאים לטיולים, פיקניקים, בילוים והרבה טיסות לחו"ל.

 תמונה משפחתית

הזוית האישית

מירית והנכדה יולי: היה ממש כיף לשתינו ולמדתי הרבה