מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

הילדות בתוניס והחיים בישראל – רינה בנאי

אני (לאה) וסבתא בבילוי משותף
סבתא בבר מצווה של הנכד רועי
לאחר השואה בניתי משפחה לתפארת במדינה שלי

שמי לאה, אני משתתפת השנה בתכנית הקשר הרב דורי עם סבתי, רינה. יחד אנו מתעדות סיפור מחייה של סבתי ומנציחות אותו במאגר המורשת.

סיפור הלידה והילדות בתוניס

שמי רינה בנאי, בת רבקה וניסים שמעוני, כולנו נולדנו בתוניסיה. אני נולדתי בשנת 1943, הורי היו צעירים מאוד. אמי עבדה כעוזרת למיילדת. היא למדה זאת מאמה ומסבתא. גם בארץ, כאשר חיינו במעברה, הזדמן לה כמה פעמים לסייע בלידה. אך כאשר הציעו לה לעבוד כמיילדת בבית החולים, היא לא יכלה לקבל את העבודה בגלל מחלת הרגליים שלה. כשנולדתי, התפוצצו ורידים ברגליים של אמי והיא לא יכלה ללכת. רגליה התמלאו בפצעים גדולים, והיא הייתה מאושפזת בבית החולים הצרפתי.

אחותי הגדולה סוזאן טיפלה באחים הקטנים ובהורים שלנו. גם אבי, לפני שנפטר, היה מאושפז במשך שנה בבית חולים. כך נשארתי עם אחותי הגדולה סוזאן ועם אחי עמוס. סוזאן חילקה את זמנה בין טיפול בהורינו החולים בבית החולים לבין טיפול בנו, האחים הקטנים שנשארו בבית.

חיי הקהילה והמנהגים בתוניס

בתוניס הקהילה הייתה יהודית צרפתית. גדלתי בבית קרקע עם חצר עם עוד שתי משפחות מרובות ילדים. השפה שדיברנו הייתה ערבית וקצת צרפתית. בתוניס היה בית הכנסת הגדול שכל הקהילה היהודית הייתה הולכת אליו ועושה קבלת שבת. היינו אוכלים קוסקוס, חריימה, חמין חיטה. בין יהודי תוניס כמעט לא היו מתבוללים, ואם מישהו חילל את השבת, הסתיר זאת ולא עשה זאת בפרהסיה.

אני זוכרת שהופצו שמועות על גיסי – נער בן 17 שעישן סיגריה בשבת. הנער קיבל עונש אכזרי: אחיו הבכור תפס את ידו הימנית, הכניס אותה למלקחיים ועשה לו כוויה בפטיש הלחמה.

בבית הספר המורים דיברו צרפתית, ובמעברה הייתה לי חברה בשם מרלן ושיחקנו ביחד קלאס וחבל.

העלייה לארץ ישראל

אבי נפטר בתוניסיה בגלל מחלה, אמי שמרה עלי ועל האחים שלי מפני הגרמנים שזרקו פצצות והמון אנשים מתו. אנשים פחדו לצאת מהבית ולכן לא יצאנו מהבית. נשיא תוניסיה היה אדם טוב ואמר שכל מי שרוצה לעזוב יכול לעלות לישראל, ששם יהיה לכם יותר טוב. דוד שלי סידר לנו לעלות לארץ ישראל. עזבנו את החנות שלנו ואת כל החיים שלנו בתוניסיה. עליתי בגיל חמש בשנת 1949 יחד עם אמי ושני אחי. עלינו באוניית "העצמאות". שטנו דרך מרסי, ההפלגה הייתה קשה, היה צפוף מאוד, אנשים הקיאו בדרך. ההפלגה ארכה ימים רבים. יום אחד לפנות בוקר שמעתי לחישות, ואחר כך קולות רמים: חיפה! חיפה! אחת הזקנות השתיקה את הקהל: שקט! שהערבים לא ישמעו. ראינו אורות על החוף. כשעלה אור השמש החלו להעביר את הילדים מהאונייה לחוף מיד ליד.

רחמים טוויטו, בן עירנו, התאהב באחותי סוזאן. הוא היה כבן 30 והיא בת 16 וחצי. אחותי לא רצתה בו, אך הוא ביקש שתאמר שהיא אשתו כדי שלא יקחו אותו למלחמה. אחותי נעתרה לבקשתו. המקום הראשון שהגענו אליו היה פרדס חנה ולאחר שבועיים העבירו אותנו לבית העולים למעברה סלמה ב'. השתכנו שם ולאחר שנה וחצי העבירו אותנו לסלמה ג' ופינו אותנו לשיכונים. אני וסבא זאב ז"ל נפגשנו במשחק קלפים אצל אחי. התחתנו בעשירי באוקטובר 1967 באולם החשמונאים. הצטלמנו ליד הים, אכלנו חלה ארוכה והייתה עוגה של שבע קומות.

הקמנו בית ברחוב הירדן ברמת גן ונולדו לי ארבעה ילדים: שולי, איציק, לילך וריקי. הילדים שלי סיימו לימודים בהצטיינות. אני הייתי עקרת בית ובעלי עשה חלונות וויטרינות בנווה יהושע. שולי התחתנה ראשונה וילדה את תמיר, אחר כך נישא איציק, שיחד עם אשתו ילדו ארבעה ילדים, לילך ילדה את רום וריקי ילדה שלושה ילדים. כיום אני סבתא לתשעה נכדים.

החיים אחרי השואה היו קשים ושרדתי את זה כמו גדולה. אמי העבירה לי שרשרת מזהב עם כף חמסה גדולה ואני העברתי את השרשרת לביתי הקטנה ריקי.

הזוית האישית

הנכדה המתעדת לאה: נהניתי מאוד לשמוע ולהקשיב לסבתא שלי. זכיתי בזמן איכות עם סבתי וגיליתי המון על העבר שלה, על חייה בתוניס ועל חייה הקשים שכוללים את מלחמת העולם השנייה, העלייה מתוניס, ההתיישבות בארץ ועוד. אני מאחלת לה אריכות ימים, שמחה ושנמשיך לעשות דברים כיפיים יחדיו.

סבתא רינה: נהניתי לשבת עם נכדתי, לבלות איתה זמן איכות וללמוד ממנה רבות בקשר למייל ופייסבוק. תודה שנתתם לנו הזדמנות להכיר אחת את השנייה יותר.

מילון

פרהסיה
פרסום , גלוי ברבים

ציטוטים

”תעשו טוב, תקבלו טוב“

הקשר הרב דורי