מאגר סיפורי מורשת

שלום, אני כרמלה משעל, שם נעורי היה כרמלה עיוואן. נולדתי בבגדד, עיר הבירה של עיראק, בשנת 1946 בחודש ניסן, ממש בליל הסדר. ילדותי בעיראק הייתה נהדרת; שיחקנו משחקים בגג ביתנו, שם הייתה לנו מזוודה מלאה בתפוזים. היינו כל הילדים יושבים ואוכלים עד שכאבה לנו הבטן.

נולדתי להורים נעמי ועזרא, שגם הם נולדו בעיראק. בעיראק גרנו בבית גדול יחד עם כל המשפחה המורחבת. היינו חמישה אחים ואחיות: אני, יהודה אחי הבכור, אחיותיי מיקי וקלודט ואחי הצעיר דוד. בשנת 1951, כשהייתי בת חמש, הורי אמרו לי ולאחיי שכל המשפחה עולה לארץ ישראל.

העלייה לארץ ישראל

ישראל הייתה בתחילת התפתחותה, עדיין לא היו תשתיות. כאשר נחתנו, הביאו אותנו למעברת קיסריה, שם נתנו לנו אוהל לגור בו. היינו באוהל חמישה אחים ושני הורים. אחרי כמה זמן באוהל עברנו לגור בצריפי פח בעתלית. בארץ נולדו לי עוד חמישה אחים: שוש, אבי, אמנון, דליה ואורי. אחרי כמה זמן בצריפי הפח, אבא שלי קנה את הבית הראשון שלנו בארץ, בפתח תקווה בשכונת התקווה. כשעברנו לבית החדש התחלנו ללכת גם לבית הספר. בבית הספר דיברנו רק בעברית, אבל בבית דיברנו רק בעיראקית. בתחילת החיים שלנו בישראל נורא התביישנו בהיותינו עיראקים וניסינו להצניע את העיראקיות כמה שאפשר.

אנחנו, כילדים, הסתגלנו מהר מאוד למצב החדש, אך להורים שלי היה קצת יותר קשה. אחרי כמה זמן שאבא שלי היה בין עבודות, קיבלו אותו לעבודה חדשה, כצבעי מקררים בחברת אמקור. אמא שלי עבדה בכמה עבודות: ניקתה בתים, שמרה על ילדים ועבדה בטבחות. היה קשה לפרנס משפחה של שנים עשר אנשים. בילדותי הייתי הולכת גם הרבה לנוער העובד, נורא אהבתי ללכת לשם, היו לי הרבה חברים ונהנתי מהפעולות ומהמפגשים.

מאכלים מסורתיים במשפחתי

בבית, אימא שלי הייתה מכינה לנו מאכלים שעברו במשפחה שלנו, מאכלים מסורתיים. בשבועות, אמא שלי הייתה מכינה לנו מאכל שנקרא ח'מר, קרם שעשוי משמנת ודבש, שהיה המאכל האהוב עליי. הטעם שלו עד היום נצרב בזכרוני. אמא שלי הייתה מכינה גם מאכלים כמו קובות, פלפלים ממולאים ועוד. מאכל נוסף שאהבתי במיוחד היה אינגריני, חצילים ממולאים עם דג ועגבניות. את כל המאכלים שאמא שלי הכינה אני מכינה היום, היא העבירה לי ספר מתכונים עם מתכונים מפעם.

ילדותי בשכונת מכבי

ילדותי בשכונת מכבי הייתה אחת התקופות המשמעותיות בחיי. זה היה הרגע הראשון מאז עלייתי לארץ שבו הכרתי חברים חדשים. אני זוכרת את עצמי יוצאת לחצר ופוגשת את כל החברים שלי, ואנחנו משחקים תופסת, קלאס ועושים "בלגנים" לשכנים. בשבועות, היינו שופכים מים אחד על השני ומרטיבים את כל הרחוב והבתים. הייתה לי דודה שקראו לה ח'בו, והילדים שלה היו החברים הכי טובים שלנו. הייתה לי חברה שקראו לה עמליה, והיינו תמיד מבלות יחד כשלישיה. היינו תופרות ורוקמות יחד, לוקחות את דוד אחי מהגן שהיה ממש בשכונת התקווה. לבית שלנו בשכונת מכבי הייתה חצר גדולה עם עצי פרי, כולל עץ רימון שעליו היינו מטפסים ונהנים מפירותיו.

חיי המשפחה

כשהייתי נערה, הייתה לי חבורה של עיראקים כמוני. אני זוכרת שהיינו יוצאים לבלות ביחד כולנו, יוצאים לדיזינגוף, לטיילת ולים. בחבורה שלי היה את סבא שלך, סבא אלפרד, שהיה רקדן באופרה הישראלית. חבר שלי שאול הכיר בינינו, ולאט לאט התחלנו לדבר ובשלב מאוחר יותר התחלנו לצאת. אחרי חודש הוא הכיר לי את ההורים שלו. רוב הבילויים שלנו היו בטבע, נסענו ליערות ולנחלים, אך המקום שאני זוכרת במיוחד הוא דיזנגוף, בקפה ראוול, שבו היינו יושבים כמעט כל ערב.

אחרי שנה וחצי, סבא הציע לי נישואים כשהייתי בת 24. התחתנו באולם אועזי שברמת גן. בגיל עשרים ושש נולדה ביתי הבכורה ויקטוריה, על שם אמא של סבא, אבל כולם קראו לה ויקי. כעבור שנה וחצי נוספות נולד אבא שלך, שפיר. סבא רצה שנקרא לו שפיק על שם אבא שלו, אבל אני התעקשתי שנקרא לו שפיר. בסופי שבוע כל המשפחה נפגשה בבית של ההורים שלי. אני וכל אחיי והילדים שלהם היינו עושים ארוחות שבת, קידוש וחגים. היינו משפחה מרובת אנשים ולא היה הרבה מקום בבית של ההורים שלי, אך אמא שלי חזרה ואמרה "שאוהבים הקירות זזים". אחרי הארוחות מלאות המאכלים העיראקיים, המבוגרים היו יושבים לשולחן לדבר וכל הילדים היו משתוללים בבית.

בחג הפסח, היינו מתאספים כל המשפחה וקוראים את ההגדה. אף פעם לא היינו קוראים את כל ההגדה, אך אמא שלי התעקשה ואחרי הסעודה היא הייתה קוראת לכל הילדים ומקריאה להם את ההגדה עד הסוף. גם בארוחות השישי, אחרי האוכל, היא הייתה שרה לכולם את זמירות השבת עם קולה הערב. אצל ההורים של סבא אלפרד כמעט ולא היינו נפגשים, כי לסבא היה אח עם צרכים מיוחדים והיה קצת קשה להסתדר איתו. לימים הוא נפטר, ולסבא נשאר רק אח אחד, סמי. אחרי כמה שנים, ההורים שלי נפטרו ואת ארוחות השישי היינו עושים אצל ההורים של סבא.

מימין: סבתא נעמי ביום חתונתה, משמאל: סבתא נעמי מצלמת אותי (כרמלה) ואת בעלי אלפרד רוקדים

שירותי הצבאי

כשהייתי נערה, לא שירתי בצבא, ועד היום אני מאוכזבת על כך. אחותי מיקי הייתה מרדנית, היא הייתה בורחת מהבית והתגייסה לצבא ללא שאלה או דיבור עם אף אחד. אני, הצעירה מבין שתינו, רציתי לרצות את הורי. דתיות לא היו מתגייסות לצבא, ולכן הם אמרו לי להכריז שאני דתייה ולא ללכת לצבא. אכן לא הלכתי לצבא ונשארתי בבית לטפל בהורים. כיום אני מתחרטת על כך רבות. בזמן שכולם היו בצבא ובמסגרות שלהם, אני עבדתי בבוקר בבית מלאכה לייצור נרתיקי משקפיים. כעבור כמה שנים התקבלתי להיות פקידה בחברת מבני תעשייה, שם עבדתי במשך כשלושים שנה. בערב, עד השעות הקטנות של הלילה, למדתי, אך הפסקתי ללמוד בכיתה י'. בגלל שלא למדתי, לא הצלחתי להתקבל לעבודות רציניות, וכיום אני עובדת כגננת.

מימין: סבתא נעמי יושבת ומקריאה סיפור לנכדיה, משמאל: סבתא נעמי וסבא עזרא הורי בראש השולחן בקידוש

הזוית האישית

תמר מתעדת הסיפור: החוויה שלי מתכנית הקשר הרב דורי הייתה נהדרת. נהניתי מאוד ללמוד על משפחתי המורחבת יותר מהצד של סבתא שלי, להכיר עוד יותר את עברה וללמוד דברים שלא ידעתי עליה, כמו שהמאכלים האהובים עליה הם מאכלים שאמה הייתה מכינה במיוחד עבורה, שהיא הייתה הולכת לנוער העובד, ששם משפחתה הקודם היה עיוואן, ולשמוע על הסיפור של איך היא הכירה את סבא שלי ז"ל. זה היה חוויה יוצאת דופן מבחינתי, ואני בטוחה שגם היא נהנתה לשקוע בזיכרונות על עברה. אני מאחלת לה שתמשיך להעלות זכרונות ולספר לנו סיפורים מעניינים ומצחיקים.

סבתא כרמלה: שמחתי מאוד שתמר, נכדתי, הציעה לי להשתתף בתכנית בבית הספר, שנקראת תכנית הקשר הרב דורי. שמחתי מאוד לשתף אותה בסיפורים על עברי וילדותי בעיראק, על העלייה לארץ ותקופת ההסתגלות. אני מקווה שהיא למדה ונהנתה מהסיפורים שלי. אני חושבת שתכנית הקשר הרב דורי היא רעיון מקסים שיכול ללמד את הדור הנוכחי על החיים של פעם. אני מאחלת לתמר שתמשיך להיות סקרנית ולהתעניין בסיפורים של המשפחה.