מאגר סיפורי מורשת

כשהייתי בן 7 חודשים, משפחתי שכללה את סבא שלי אמי ואבי ועוד דודות ודודים ובני דודים, הוצאנו מהבית ברדאוץ והוכרחנו לצעוד בשיירה אל מעבר לגבול עם אוקראינה ואל מעבר לנהר הדנייסטר עד לגטו בעיר מוגילב פודולסק.

עם לידתי סבא שלי הזמין עגלת תינוק, דמויית מכונית, מאוסטריה. בעגלה הזאת שכבתי כשהוריי וכל משפחתי צעדו לעבר הלא נודע. ככל שהתקרבנו לנהר, האדמה נהייתה בוצית יותר, מה שהקשה על גלגלי העגלה להסתובב, ולדעת החיילים הנאצים הדבר עיכב את מהירות ההתקדמות של השיירה. ואז אחד החיילים צעק על אימא שלי "מה את חושבת לך, את בטיילת?!"…ודחף את העגלה לתוך הנהר שמייד גלגליה שקעו והתחילה לטבוע.

אמי תפסה אותי ברגל שמאל הוציאה אותי מתוך העגלה ותוך שניות העגלה וכל מה שהיה בתוכה צללו וטבעו בנהר הדנייסטר. בין הדברים שאבדו היו תכשיטים ודברי ערך של אימי שהחביאה מתחת למזרון שהיה בעגלה.

המזכרת היחידה מהאירוע שבו חייל רומני נאצי התכוון להטביע אותי הוא הנעל שהייתה על רגל שמאל. (הנעל השנייה טבעה).

צילום של הנעל 

זה סיפורה של נעל אחת ששרדה,

לספר שהשיעור והלקח שהיא למדה, ממה שקרה לזוג נעליים של תינוק יהודי בשואה,

היא התובנה שנעליים ננעלות ונועדות להתבלות…בזוגות!

אך כשרק נעל אחת היא ששרדה

ונותרה לבדה כחדשה אבל עצובה,

כי בדרך איבדה את בת הזוג שבנהר הדנייסטר הוטבעה.

התינוק שנצל ובגר,

וזכה לספר הדבר,

לעורכת המאמר

שהיא לא במקרה

נכתדו האהובה תמר.

מסיפור הנעל התינוק שעכשיו הוא סבא

במה שרבי הילל הזקן קבע ואמר

"ואהבת לרעך כמוך"

זו כל התורה על רגל אחת

בשביל מי שמספיק להם להבין את העיקר

וכל הרוצים לדעת עוד שילכו וילמדו את הנותר

ויזכו ויגלו שתורת ישראל היא אוצר

שגדל עם הלומדים בו, כלומר אוצר שלעולם הוא לא נגמר.

ילדותי

חלק מהדברים שאני זוכר מילדותי הם מגיל 4-5. אחרי השואה חזרנו לבית שבו נולדתי ברדאוץ בוקובינה.

פרט מעניין, נולדתי בבית, בחדר ובאותה מיטה שבה נולד אבא שלי.

אבי היה הילד השניים עשר והצעיר במשפחתו. ובין השאר זו אחת הסיבות שהכינוי של אבא שלי היה מיקו MICU שזה הקטנצ'יק ברומנית, כינוי שהדביקה לו האומנת.

בתקופה הזאת, בערך בשנת 1945 רק בחלק מהבתים היה חשמל, ברוב הבתים לא היו מים זורמים, אבל מפני שסבא רבא שלי, וסבא שלי היו מראשוני העיר והיו אמידים, אז לנו הייתה באר בחצר ומשאבת מים ידנית באמצע המטבח. פעם בכמה ימים אנשים היו מתרחצים ועושים כביסה באמבטיות מפח. שירותים למבוגרים היו בחוץ, וילדים קטנים, תינוקות, היו עושים בסיר.

אנשים היו מתרחצים ועושים כביסה באמבטיות (פיילה) מחממים מים בסיר גדול על גבי מדורה או פרימוס או תנור, אם היה בבית, ולנו היה. התנור שלנו היה יותר גדול מחדר קטן! היה לוקח כמה שעות למלא בו עצים. ואז היו מבשלים על החלק העליון של התנור, וארובה עברה דרך החדרים וחיממה אותם בחורף.

לצורך ניקוי הבגדים, ודברי כביסה בכלל, בתקופה שלא הייתה מכונת כביסה השתמשו בקרש כביסה. צילום של קרש הכביסה מצורף.

קרש כביסה

מסתבר שבכל העולם באותה תקופה הייתה רווחת פחות או יותר אותה טכנולוגיה.

חמישים שנה אחרי שראיתי קרש כביסה בילדותי, ביקרתי בשנת 1995 אצל בני עופר (אבא של תמר) שלמד באותה תקופה בארה"ב וממש אז התכונן לחזור לארץ. ולכן הציע לי לבדוק במחסן הבית שבו התגורר אם יש משהו שאני רוצה שהוא יביא לארץ… ומה שצד את עיני הוא קרש הכביסה שהיה תלוי על הקיר וזהה בדיוק לקרש הכביסה שהיה בבית בו נולדתי.

כשהייתי בן 16-17 למדתי בבית הספר הטכני של חיל האוויר מגוון מקצועות שחשובים לתחזוקת מטוסים. בשלב שבו למדנו מסגרות ועיבוד מתכת, אחת העבודות שהוטלה עלינו הייתה לייצר סדן מקוביית ברזל שקיבלנו. סדן הוא הכלי שעליו עובדים נפחים, והוא מאפשר להם לרקע ולעצב ברזל או מתכות אחרות לצורה שרוצים/צריכים. על ידי בדיקת הסדן באמצעות כלי מדידה כמו סרגל, מד זווית, קליבר,מיקרומטר ושימוש בכלי עבודה כמו מלחציים,שופין/פצירה למדנו למדוד להשתמש בכלים ובחומרים ולהתקדם בעבודה.

הסדן – העבודה שיצרתי

אני שומר למזכרת הרבה מאוד כלים שהיו נפוצים ושימושיים בתקופה של הוריי וגם בצעירותי. יש לי אוסף גדול מאוד של כלי עבודה ומכשירים שבעצם מספרים את ההיסטוריה ואת ההתפתחות של הטכנטלוגיה והעולם. בילדותי כמעט ולא היו כלי רכב בעיירה שלנו. הייתה רכבת למרחקים ארוכים מאוד, וכשמכונית נכנסה לעיירה, זו הייתה אטרקציה, וכולם היו באים לראות את הפלא.

ברוב הבתים לא היה חשמל הבישול וההסקה היה באמצאות עצים ובישול מהיר יותר היה עם פרימוס שפועל על דלק. לא היה בבית טלפון, ולא מים זורמים. כיום, כל הדברים האלה שאז לא היו, קשה לדמיין איך נסתדר בלעדיהם. כיום לכולם יש מחשבים טלפונים חכמים שכוללים מצלמות ומחשבונים, אנחנו טסים מסביב לעולם במטוסים, כאשר בילדותי חלמנו על טיול בעגלה או מיגלשת.

אחד הדברים היפים והמענינים הוא היכולת לזרום ולהסתגל לשיטות שכל הזמן מתחדשות ואם אדם לא מפסיק ללמוד הוא כל הזמן נהנה מהפירות. מאחר וההמצאות והחידושים כל הזמן נמשכים והכלים והשיטות כל הזמן משתנים, אני שומר את הישן שעוזר לדור הצעיר להבין את העבר, את מה שהיה ואיך הגענו למציאות העכשווית וזה יעזור להם להבין את העתיד.

הזוית האישית

תמר: היה לי מאוד כיף להעביר את הזמן הזה ביחד איתך סבא. למדתי המון על המשפחה על העץ המשפחתי שלנו ובכללי הרבה דברים. אני מאוד שמחה שהייתה לי את ההזדמנות הזאת להיות בקשר הרב דורי.

סבא: היה לי כל כך נהדר… לעבוד עם הנכדה תמר שאני מרגיש שזה היה… פשוט… יותר מידי קצר!!!