מאגר סיפורי מורשת

שמי מרים (מירי) קדמיאל. נולדתי בבית חולים "הקרייה" בתל אביב יפו.

שני הורי הגיעו מפולין, שניהם שורדי שואה. אני השניה מבין שתי בנות, יש לי אחות שגדולה ממני בשנתיים. אבי נולד בורשה, פולין, והוא עלה לארץ בשנת 1948. אימי נולדה בעיירה ליד לובלין, "אוסטרוב לובלסקי", ועלתה לארץ בשנת 1949. המשפחה של אימי הייתה דתית. במשפחה היו שבעה ילדים, ומתוכם רק אימי ושלוש מאחיותיה שרדו את השואה, בכך שהן ברחו לערבות סיביר. אבי התחיל את המלחמה בתור חייל בצבא הפולני, וגם הוא באיזשהו שלב ברח לסיביר וכך הוא שרד את המלחמה.שני הורי הכירו בארץ, התחתנו, ובשנת 1952 נולדה חנה, אחותי. שנתיים לאחר מכן, בשנת 1954 נולדתי אני.

ילדות ובית הספר

מילדותי ביפו אני לא זוכרת הרבה. אני זוכרת שהייתי משחקת בעיקר עם אחותי, ושבן דודי, שהיה גדול מאיתנו, היה לוקח אותנו לבית הספר. ואז, לפני שהתחלתי כיתה ג', עברנו לגבעתיים. למדתי שנה בבית הספר "שמעוני", ובתחילת כיתה ד', לקחה אותנו המורה, והלכנו לבית הספר החדש שהוקם, "מצדה", שכיום נקרא "אלון". היו לי בשכונה כמה חברות טובות, שאני בקשר איתן עד היום. שם גם התחלתי את דרכי בתנועת הנוער הצופים. הייתי חניכה, ואז גם מדריכה. כשהייתי מדריכה יצא שהדרכתי את גיסתי, אחותו של בעלי, וגם את אחד מראשי העיר של גבעתיים. למדתי בתיכון "שמעון בן צבי". בשנתיים האחרונות בתיכון למדתי במגמה מתמטית-פיזיקלית. היינו קבוצה קטנה של תלמידים ולמדנו במעבדה של בית הספר כי לא היו כיתות.

שירות צבאי

לקראת הגיוס התלבטתי מה לבחור. בהתחלה רציתי ללמוד בעתודה האקדמית. עדיפות ראשונה הייתה אצלי הנדסה אזרחית, ועדיפות שנייה הייתה ארכיטקטורה ובינוי ערים. חלמתי לבנות גשרים, כבישים, דברים כאלה.

במקביל קיבלתי זימון לממר"ם, יחידת מחשבים ותוכנה גדולה. המשמעות של ללכת לממר"ם הייתה ללכת לקורס של חצי שנה כדי ללמוד תכנות מחשבים, ואז לחתום לשרת לשש שנים. זו הייתה החלטה משמעותית, אבל בסופו של דבר החלטתי ללכת לממר"ם. בהתחלה, היו אולמות מחשבים. אלה היו אולמות שהייתה בהם רצפה צפה, ותקרה צפה, והמחשבים היו קופסאות ענקיות. אני זוכרת שהייתי נכנסת לאולמות האלו עם מעיל מרוב שהיה שם קר.

עכשיו, כשאני מסתכלת לאחור, אני רואה כמה העולם התקדם. היום, העוצמה שיש בכל טלפון גדולה בהרבה מהעוצמה שהייתה במחשבים הענקיים האלה.

אני הייתי בקורס קצינות, כי מאוד רציתי להיות קצינה, ואני זוכרת שכבר שהייתי סגן מינו אותי להיות ראש מדור, ופיתחנו מערכת לגיוס חירום של המילואים. עם השנים התקדמתי בדרגות, ולמרות ההתחייבות לשש שנים, שנראתה לי מאוד ארוכה, בסופו של דבר שירתתי 27 שנים. בחמש שנות השירות האחרונות הייתי מפקדת ממר"ם בדרגת אלוף-משנה.

הייתי האישה הראשונה בתפקיד הזה. לפני היו שם רק בחורים. לשמחתי היום יש שם גם כן מפקדת, והיו עוד כמה אחרי.

חיי משפחה

אני הכרתי את נוני (נחום) כשהיינו בצופים. היינו יחד באותה השכבה ושנינו היינו מדריכים. בגיל 17 הפכנו להיות חברים, ומאז אנחנו ביחד. היינו חברים 5 שנים, ובגיל 22 התחתנו. נולדו לנו שלושה בנים. הבכור, עומר, כשהוא נולד היינו בני 24. לאחר שלוש וחצי שנים נולד לנו הבן השני, גיא, ובדיוק לאחר 7 שנים נולד לנו בננו השלישי, אור. היינו משפחה שמחה. אהבנו לטייל יחד, ולפגוש משפחות אחרות. עומר ואור התחתנו. לעומר יש שלושה ילדים, ולאור בינתיים יש אחד.

רב סרן גיא קדמיאל ז"ל

בשנת 2010 קרתה לנו טרגדיה. איבדנו את גיא. הוא היה טייס מסוקים בחיל האוויר. הוא נפטר ממחלת הסרטן, תוך כדי שהוא משרת בחיל האוויר. זה היה משבר מאוד קשה, ואנחנו חיים עם האובדן והצער מאז ועד יומנו האחרון.

רב סרן גיא קדמיאל ז"ל – מאתר יזכור

חפץ

החפץ שאני רוצה להתחיל להעביר במשפחתנו הוא קסדת הטייס של גיא. את הקסדה קיבלנו לאחר שהוא נפטר, והיא מנציחה את זכרו ואת מה שהוא אהב לעשות. דבר אחר שאנחנו עושים להנצחתו של גיא הוא שאנחנו מדי שנה מעניקים מלגות על שמו באוניברסיטה העברית בירושלים, במכון למתמטיקה. אנחנו מסייעים לסטודנטים עם בעיות כלכליות ולסטודנט מצטיין אחד לתואר שני.

מסר

המסר העיקרי שלי לדורות הבאים הוא לא לפחד לרצות, ושבאמת השמיים הם הגבול.

אם באמת מתמידים בערכים שלנו, ומשקיעים במה שאנחנו רוצים ואוהבים, אפשר להצליח ולהגשים את החלומות שלנו. אז לא לחשוש, ולדעת שמדובר לפעמים בעבודה קשה, במאמצים, אבל זה משתלם בסופו של דבר, והכל אפשרי. אני יודעת שבנות לפעמים חוששות, גם בימינו, ובטח שבזמני, ואם את רוצה אז את יכולה לעשות הכל. לשלב קריירה, משפחה ואת כל העיסוקים שאת רוצה.

אז אני מציעה לא לוותר ולעשות את מה שחולמים, ולזכור שאפשר!

הזוית האישית

יעל: מאוד נהנתי לשמוע על סבתא. למדתי הרבה עליה ובכללי. היה מאוד כיף ומלמד. הרגעים המשותפים שלנו ביחד בלי כל המשפחה, היו מיוחדים ואיפשרו לי להכיר את סבתא יותר מקרוב.

סבתא מרים: הרגשתי מוחמאת שנכדתי הבכורה בחרה בי. היה חשוב לי להעביר מסרים וערכים לחיים. זכינו לזמן איכות מיוחד במינו. יעל נערה עסוקה מאוד והעובדה שהתפנתה לשבת ולשמוע את הסיפורים שלי ריגשה אותי מאוד.