מאגר סיפורי מורשת

שמי ישי, אני משתתף השנה בתכנית הקשר הרב דורי ומתעד את סיפורה של סבתי, כוכבה רבין. יחד אנו מתעדים סיפור מחייה של סבתי ומנציחים אותו במאגר המורשת.

כך סיפרה לי סבתי: "נולדתי בישראל, במושב בני ראם. בבית דיברנו בשפה התימנית כי אמי לא ידעה עברית ואבי דיבר רק עברית מקראית מהתורה. קוראים לי כוכבה כי זה שם ישראלי שההורים שלי אהבו.

גדלתי במושב בני ראם, לשם הגיעו הרבה מעולי תימן. היינו עשרה ילדים וכולנו לקחנו חלק פעיל במטלות הבית, בפרנסה ובטיפול בחיות החווה.

גדלנו בבית גדול עם שטח חקלאי ענק. היה לנו מטבח רגיל ומטבח לפסח. להוריי הייתה רפת פרות, לול תרנגולות ענק ושטחים חקלאיים לגידול ירקות. הם התפרנסו מרפת הפרות על ידי מכירת חלב ועגלים. בנוסף, אבי שלום ז"ל היה צבעי מבוקש בסביבה ואמי לאה עבדה כבשלנית בחפץ חיים. את האוכל היינו מכינים מירקות שגידלנו, ביצים מהלול, בשר מהעגלים ומהתרנגולות. לפעמים, בשביל הגיוון, היינו מחליפים גידולים בין השכנים וכך היינו מגוונים עם פירות. בשעות הערב, אבי תמיד היה קורא בתורה עם האחים שלי מהרגע שנולדו. הוריי היו צדיקים גדולים עם יראת שמיים, פשטות וענווה.

זיכרונות ילדות

אחד הזיכרונות האהובים עלי הוא הטיפול בפרות. הייתי עומדת על התבואה, מחזיקה מקל כמו רמקול ושרה לפרות. הייתי מדמיינת שהן הקהל שמריע לי. לא היה לי הרבה זמן למשחקים כי עבדתי הרבה וקשה בחווה. בשעות הפנאי המעטות הייתי קוראת ספרים אל תוך הלילה. המשחקים שלרוב שיחקתי בהם היו משחקי חצר בבית הספר. הממתק האהוב עלי היה שוקולד שסבתא הייתה מביאה לי לפעמים.

אני זוכרת שהמורות הגיעו למושב לביקור בית ולקחתי אותן מהכניסה למושב על סוס ועגלה. הן התלהבו מאוד כאילו מעולם לא ראו סוס. הן לא הבינו איך ילדה בכיתה ג' לבד עם סוס ועגלה, דבר שאצלנו בבית היה טבעי.

עליית ההורים

הוריי הגיעו בעליה מתימן כילדים. סבי עלה עם שלוש נשים שאיתן התחתן בתימן. הם עזבו את הבתים והרכוש בתימן, וכל הנשים לבשו את תכשיטי הזהב שלהן כשהגיעו לארץ. סבי וסבתי היו בטוחים שבארץ הקודש כולם צדיקים גדולים ולא הבינו מדוע אמרו להם לגזור את הפאות לבנים ומדוע לא כולם שמרו שבת וקיימו מצוות. היה להם קשה לקבל את העובדה שיש יהודים שאינם שומרי מצוות. ההתאקלמות בארץ הייתה קשה והתחילה במעברות עד שקיבלו שטחים בדרום והתחילו בחייהם החדשים.

אני נולדתי בארץ, אך עליית הורי השפיעה עלי מאוד. לא היה מי שיעזור לי בלימודים, הם בכלל לא הבינו למה נשים צריכות ללמוד ולא רצו לשלוח אותי לבית הספר, אבל אמרו להם שהם חייבים, אז שלחו אותי בלית ברירה. כשהיינו מביאים תעודות, אמי לא ידעה לקרוא, היא רק הבינה מספרים. כדי שלא תתעצב, הייתי משנה את כל המספרים למאה.

חיי הבוגרים

לא שירתי בצה"ל. בזמנו למדתי בסמינר אור החיים והייתי פטורה משירות צבאי. הייתי מדריכה בפנימייה לבנות. למדתי להיות מורה אך בפועל לא עבדתי בזה. בגיל צעיר התחתנתי וילדתי תשעה ילדים. בתחילת שנות נישואיי הייתי מטפלת בילדים בביתי ובלנית במקווה.

הגשמת חלומות

תמיד חלמתי לגור בירושלים, ואת החלום הזה הגשמתי בגדול. הבית הראשון היה דירה בבניין בקריית משה בירושלים, קומה רביעית ללא מעלית, דירת שלושה חדרים. השכנים מולנו היו ניצולי שואה ושוחחתי איתם רבות. זה היה סגנון שלא הכרתי, והייתי מוקסמת.

חגגנו חגים בצורה מסורתית ופשוטה. כל שבת וחג אכלנו מרק תימני עם חילבה. החגיגות הגדולות ביותר היו חגיגות החינה של כל בנות המשפחה שהתחתנו. הייתי רוצה שגם בימינו ימשיכו את הפשטות הטהורה והנקייה שהייתה אז.

הקמת המשפחה

הכרתי את בעלי יוסף דרך שדכן. שנינו היינו בני 24. הוא בדיוק עלה מארה"ב ורצה להקים בית בארץ. התחתנו באולמי אורה. יש תמונות וגם סרטון וידאו, מה שלא הכרתי כי בתור ילדה לא היו לי תמונות. יש לנו תשעה ילדים ושישה עשר נכדים. אני אוהבת מאוד לטייל בעיר עם נכדי הגדולים ולפנק אותם במתנות.

כיום התחביב שלי הוא צילום. למדתי חוג צילום וקניתי מצלמה מקצועית. בבוקר, הדבר הראשון שאני עושה הוא תפילה ותהילים. פעמיים בשבוע אני עולה לקברי צדיקים ומתפללת על ילדיי ונכדיי. פעם בשבוע אני הולכת לעזור לאימי להתקלח ולסדר את ביתה. לאחרונה למדתי יוגה יהודית והתחלתי להדריך קבוצה קטנה של נשים בקריית משה."

הזוית האישית

ישי הנכד המתעד: התחדשו לי הרבה דברים על סבתא שלי בעקבות התכנית. לדוגמא, חשבתי שסבתא שלי עלתה מתימן וגיליתי שהיא נולדה בארץ והוריה נולדו בתימן.