מאגר סיפורי מורשת

סבתא שלי מצד אבא ( אלכסנדר דוחובני), פולינה דוחובני נולדה למשפחת מודריק שנה לאחר סיומה של מלחמת עולם השניה בתאריך 6.4.1946 בעיירה קטנה בדרום מערב אוקראינה- ילנצי בה היא התגוררה עד גיל 18. פלינה היא בת הקטנה בין שני הילדים שנולדו להוריה- דוד וזינאידה מודריק.

סיפור חייה של פולינה דומה לסיפורם של בני דורה שנולדו בברית מועצות מיד לאחר מלחמת עולם השניה אך גם שונה. בתור יהודייה, היא נחשפה לסיפורים רבים המתעדים אסון הנורא שפקד את העם שלנו בשואה. גם היום, כעבור שנים רבות פולינה מעדיפה לא לחזור בקול רם על כל הסיפורי הזוועה ששמעה מקרובי משפחה. לעיתים קרובות היא מספרת בקול חנוק על קרובי משפחה שנספו בשואה וסיפור הקשה של אחיה הגדול לאוניד שנשאר נכה לאחר התעללות של הנאצים.

אמא ואבא של פולינה – דוד וזינאידה מודריק הקימו את משפחתם בתחילת שנות ה 40 והביאו לעולם את בנם הבכור לאוניד כאשר גרמנים פלשו לברית המועצות. שניהם נלחמו זה לצד זו בנאצים בגבורה רבה בתור פרטיזנים. לאחר בריחתם מגטו שהוקם ליד ילנצי,הם הקימו גדוד פרטיזנים יהודיים והמשיכו להבריח יהודים מגטאות וכפרים. במחנה הפרטיזנים שהקימו וניהלו נלחמו עשרות רבות של יהודים.

לאחר  4 שנות לחימה זכו זינאידה ודוד באין ספור מדליות צבאיות כאות עיטור לגבורתם. אחיה הגדול של פולינה לאוניד נולד בתחילת מלחמת עולם השניה. במהלך המלחמה חיי בסתר אצל משפחת חסידי אומות העולם וחזר לחק משפחתו לקראת סוף המלחמה.

כרוב ילדי הדור, פולינה גדלה בצל הרס שנשאר לאחר מלחמת עולם השניה והייתה עדה לסיפורים רבים הקשורים לשואה. בבית ספרה היו לא מעט מורים שחזרו מחזית עם נכות מאוד משמעותית אך התעקשו לחיות חיים מלאים למרות קשיים הפיזיים. רבים מילדי הכיתה נשארו יתומים מהורה אחד או משני הורים. השלכותיה הקשים של מלחמה הרסנית המשיכו ללוות את פולינה ובני דורה במשך שנים רבות. למרות הכול, היה ברור לפולינה שעליה ללמוד ולהסתכל לעבר העתיד. כפי שאמרו הוריה וכל מי ששרד את המלחמה: "הכול יהיה טוב, העיקר שלא תהיה מלחמה".

לצד הקשיים ומחסור במצרכים בסיסיים, כמו בכל ילדות, גם פולינה נזכרת באין ספור רגעים של שמחה וצחוק שהיו מלווים את משחקי החצר, חוג סריגה, שחמט, מקהלה ומשחק מחבואים. במהלך שנות הלימודים בבית הספר רכשה חברים שעם חלקם היא נמצאת בקשר גם היום.

פולינה סיימה בית הספר בתור תלמידה מצטיינת. בתור נערה בעלת זיקה חזקה לחינוך ילדים,היא תיכננה להיות מורה אך בגיל 18 התקבלה לאוניברסיטה והחלה בלימודי כלכלה וראיית חשבון ובכך המשיכה את המסורת של אביה- דוד מודריק. במהלך 5 שנות לימודים התגוררה לבדה הרחק ממשפחתה בעיר לבוב (מעבר אוקראינה, גבול עם פולין).

לאחר סיום לימודים, פולינה התחילה לעבוד במקצוע ובמהלך שנות הקריירה שלה הפכה למנהלת מחלקת תיכנון פיננסי של ארגון גדול והמשיכה בתפקידה עד לעלייתה לארץ ישראל בשנת 1997.

לאחר סיום האוניברסיטה, בגיל 23 פלינה הכירה את בעלה לעתיד- וולרי דוחובני שעבד בתור מהנדס בנייה. כמיטב המסורת אצל יהודי ברית המועצות, היה חשוב לפלינה להקים משפחה עם יהודי.

גם בשנים בהם מדיניות החברה הייתה מנוהלת על ידי ניתוק מוחלט מדת ומסורת, היה חשוב ליהודים לשמור על זהותם הלאומית.

יחד עם וולרי, הם הקימו משפחה בשנת 1970 והביאו לעולם שני ילדים: אינה דוחובני שנולדה בשנת 1971 ואלכסנדר דוחובני שנולד בשנת 1976.

בשנת 1988, בגיל 42 פולינה התאלמה ומאז המשיכה לגדל את שני ילדיה לבדה תוך כדי התמודדות עם משברים כלכליים ופוליטיים שפקדו את ברית המועצות מתחילת שנות ה-90. לצד אתגרים מאוד פשוטים שעברה המדינה, שינויים פוליטיים ופתיחות שהגיעה בעקבותם איפשרה ליהודי ברית המועצות מהלך היסטרי עליו חלמו דורות רבים של יהודים- עלייה לארץ ישראל.

בשנת 1993 ביתה הבכורה של פולינה, אינה דוחובני, מקבלת החלטה לעלות לארץ ישראל באופן עצמאי. בשנת 1996, לאחר שנתיים של לימודים באוניברסיטה בנה של פולינה אלכסנדר דוחובני מקבל החלטה לעלות לארץ ישראל.

בשנת 1997, בגיל 51, פולינה עולה לארץ ישראל עם אמה זינאידה מודריק לאחר עלייתם של ילדייה ואחיה הגדול.

מאז, היא הקדישה את חייה  לילדים ונכדים תוך כדי השקעת מאמצים רבים בלימודי שפה העברית והסתגלות במדינת ישראל. לפי דבריה של פולינה, למרות הקשיים, מדינת ישראל הפכה לבית שלה. היא מרגישה חלק בלתי נפרד מחברה ישראלית.

בזמן עלייתה של פולינה ואמה זינאידה מודריק למדינת ישראל היה להן מאוד חשוב לשמור ולהעביר לדור הבא מדליות צבאיות  שקיבלו זינאידה ודוד מודריק במזן מלחמת עולם השנייה ואחריה. מבחינתה של פולינה, מדובר בחלק חשוב מזיכרון קולקטיבי של משפחתה ותזכורת למעשי גבורה של לוחמים יהודיים שהיו חלק בלתי נפרד מצבא שניצח נאצים בזמן מלחמת עולם השניה.

מסר לדור הצעיר: פולינה מבקשת מדור הצעיר לשמור על טוהר המידות, להיות אנשים כנים, ישרים וטובים.

הזוית האישית

דניאל: במהלך כתיבת העבודה היו מעורבים גם הורים שלי, במיוחד לאור העובדה שסבתא מדברת עברית בסיסית ועל מנת להעביר את כל המידע הייתה צריכה לדבר ברוסית. נפגשנו בהרכב משפחתי, שאלנו שאלות, ראינו תמונות ושמענו סיפורים על חייה של סבתא. היה ניכר שסבתא מתרגשת, לפעמים מחייכת וצוחקת ולעיתים עינייה התמלאו בדמעות והיה לי קצת קשה עם זה. המסר של סבתא נשאר קבוע- היא מבקשת ממני להמשיך לפעול מתוך הערכים של אהבת המדינה וכנות. אני מאחל לסבתא שלי להיות בריאה, לשמוח ולהנות מבני משפחתה.