מאגר סיפורי מורשת

סיפור הילדות בבולגריה

שמי דניאל אסטרוג. נולדתי בסופיה שבבולגריה בשנת 1945 ביום 23 בדצמבר. בן לשני הורים – מטילדה ומנחם אסטרוג ז"ל. ואח צעיר ללידיה אסטרוג ז"ל. הוריי ואחותי ילידי בולגריה גם הם. אני נולדתי מספר חודשים לאחר שהסתיימה מלחמת העולם השניה (השואה). הוריי וסבתי נהגו לקרוא לי בשם חיבה דנו.

הרכבות חזרו ריקות

במלחמת העולם השניה מלך בולגריה והארכיבישוף הנוצרי עשו הפגנה וכשהגיעו הרכבות לסופיה לאסוף את היהודים, הם סירבו לשלוח את היהודים והחזירו את כל הרכבות מבולגריה ריקות לגרמניה.

המלך הודיע שהוא מייצר מחנות עבודה בולגרים למען פיתוח בולגריה וכי היהודים יעבדו שם, המטרה – סלילת כבישים, בניית גשרים ופיתוח בולגריה. אבא שלי עבד שם והנשים והילדים נשארו בבית. כך הם הצילו כ- 50,000 יהודים שחיו בבולגריה באותה עת.

התנהגות זאת מתחזקת עוד יותר בימינו עם המלחמה המתרחשת והקרב של העם היהודי ומדינת ישראל עם האנטישמיות העולמית, אני רוצה שידע העולם שהבולגרים דאגו להציל את היהודים ולא רק שלא הסכימו להרג של אנשים אלא ממש מנעו אותו במעשיהם, הם הוכיחו שהיתה דרך להתייצב מול הגרמנים.

כל משפחתי שרדה את השואה. מבחינתי זהו פרק חשוב של נחת בהיסטוריה של העם היהודי.

פרופ' מיכאל בר זהר כתב על הסיפור הנדיר והיוצא דופן בספרו "הרכבות יצאו ריקות" – ההצלה הנועזת של יהודי בולגריה מהשמדה, נובמבר 1948.

עד גיל 3 גדלתי בסופיה שבבולגריה. לא הלכתי לגן ילדים, גדלתי בבית עם אמא וסבתא והדודים. אמא שלי היתה לוקחת אותי לגינת שעשועים של המלך "צאר בוריס" (המלך בוריס) בסופיה.

כל משפחתי החליטה לעלות לארץ ישראל. בבולגריה הייתה נהוגה השיטה הקומוניסטית אשר החרימה את כל הרכוש של בעלי הממון. להורים שלי היתה חנות לממכר דברי זכוכית ובית והמשטר הקומוניסטי לקח להם את כל הרכוש, דבר זה חיזק אצל הוריי את הרצון לעלות לארץ ישראל, כל הרכוש שהשיגו בעמל כפיים נלקח כלא היה.

עלינו לארץ בשנת 1949 – הוריי, אני ואחותי יחד עם סבתא והדודים שלי. לקחנו את כל הדברים הבסיסיים שהיו לנו ועלינו על אוניה לארץ ישראל. האוניה היתה עמוסה באנשים ולא היה בה מקום לזוז, כולם רצו לעלות לארץ ישראל.

השייט באוניה לקח בערך שלושה שבועות והגענו לארץ ישראל, לנמל חיפה.

החיים בארץ ישראל

מנמל חיפה העבירו אותנו למחנה עולים בעתלית. המחנה היה בנוי צריפים. שם נשארנו שבועיים בערך ואז כאשר שמענו שהשייח מונס עזב את הכפר, את ביתו ואדמתו ועבר לירדן. משפחתי פלשה לחלק מהבית של השיח שכיום נקרא רמת אביב / אפקה (בתל אביב) ועל שטח הבית נבנתה לימים אוניברסיטת תל אביב. עשר שנים גרנו בבית של השייח מונס.

אני ואחותי הלכנו לגן ילדים ולבית ספר "אלחריזי" שקיים עד היום בתל ברוך בתל אביב. הייתי הולך ברגל – חוצה ברגל את וואדי "איילון" שבשלב מאוחר יותר נבנו עליו נתיבי איילון. ההליכה לבי"ס לקחה לי בערך חצי שעה לכל כיוון. בחזרה הביתה הייתי עובר בשדה תירסים וקוטף. הייתי עושה מדורה קטנה ליד הבית וצולה את התירסים לאכילה. הייתי אוהב לטפס על עץ התותים, לקטוף ולאכול. סבתא שלי תמיד פחדה שאפול מהעץ.

לשכן לידינו היתה חווה ובה פרות ושדות זרועים ובתור ילד עזרתי לו בעבודות החווה. בתמורה הוא היה נותן לי שקית אוכל הביתה. היינו חולבים את הפרות לתוך מיכלים מאלומיניום ואני הייתי מוביל את החלב לתנובה בעגלה שהייתה רתומה לחמור. משפחתי הייתה ענייה ולא היה לנו אוכל, לכן הייתי חייב להביא את שקית האוכל הביתה.

כל המשחקים שלי היו מדברים טבעיים שאני יצרתי לעצמי או שאמא שלי תפרה לי, למשל: גוגואים מגרעיני מישמיש, כדור שתפרו לי מסמרטוטים ישנים לכדורגל. הייתי משחק בגלגל ברזל שמובילים עם מקל עד שנפצעתי ברגל. הדברים הפשוטים היו מעסיקים אותי – טיפוס על עצים, עבודות חווה ומשחקים שבניתי לעצמי.

בשנת 1952 התחלנו לקבל חשמל מהמדינה, עד אז חיממנו באמצעות נפט. מקרר לא היה לנו. היינו קונים קרח מרוכל קרח וכך היינו שומרים על האוכל שהיה לנו כדי שלא יתקלקל. בשנה זו גם התחלנו לקבל תלושי אוכל מהמדינה איתם ניגשנו למכולת קיבלנו לחם ומצרכים בסיסיים.

בשנת 1959 עזבנו את שייח מונס ועברנו ליד אליהו. הייתה הגרלה של שיכון עובדים וזכינו בדירה ברחוב עמישב, הוריי גרו בבית הזה עד יומם האחרון.

למדתי בבית ספר מקצועי מסגרות מכנית "שבח", מה שהוביל אותי בצבא להיות טכנאי טנקים. בשירות הצבאי שירתתי בחיל השריון. לאחר מכן נשאתי למלכה ויינברגר ז"ל, דור שני לניצולי שואה מפולין. יחד הקמנו משפחה ונולדו לנו ארבעה ילדים ואחד עשרה נכדים.

הזוית האישית

סבא דני: התרגשתי מאוד מהעבודה המשותפת, הרגשתי שזו הזדמנות נהדרת שלי לספר לנכדה שלי על החיים בבולגריה ואת סיפור העלייה והילדות שלי בארץ. זה נתן גם לי את ההזדמנות להיזכר בילדותי ובחיים עם בני משפחתי שכבר לא בחיים. הזדמנות נדירה להראות לנכדתי, כי להבדיל מהמצב היום והמלחמה הקשה שלנו על מודעות העולם והאנטישמיות המתחוללת ומתגברת, מלך בולגריה עמד לצד היהודים כבני אדם באשר הם ולא הסכים כי ילכו לטבח. אני חושב שרוב האנשים לא מכירים את הסיפור של מלך בולגריה והארכיבישוף וההצלה של היהודים מידי הנאצים בגרמניה. דבר זה משאיר בי תקווה כי קיים אור בעולם.

תמר הנכדה: שמעתי בעבר את הסיפור של סבא דני, אבל שמחתי עוד יותר הפעם לתעד אותו. ההיסטוריה של הדורות הקודמים היא שבנה את מי שאנחנו היום, היא שהביאה אותנו למדינת ישראל ובעצם לקיום שלי ושל משפחתי היום. אהבתי בסיפורים של סבא דני את השובבות המאפיינת אותו עד היום, כאיש אינטליגנטי ומסקרן בעל חושים חדשים וסוחר מפולפל שיודע איך להסתדר עם אנשים בסיטואציות רבות. הילדות והעלייה היא שבנתה את מי שהוא היום והוא המשיך להיות נאמן לאופי שלו מבלי שהחיים וההצלחות יעשו לו שינויי.