מאגר סיפורי מורשת

שמי שולי גמליאל, לאחר נישואי מויאל. נולדתי בתאריך 28.11.1962 בישראל, בעיר רחובות. נשואה + 3 ילדים שני בנים ובת.

סבתא שולי מספרת: שמות הוריי ורדה וסאלם גמליאל. אבי נולד בשנת 1920 בעיר "ברט" שבתימן ואמי נולדה בשנת 1922.

סיפור היכרותם של הוריי החל כאשר אבי עבד בצורפות יחד עם אביה של אמי וכך הכיר את אמי. הוריי נישאו כאשר אבי היה בן 15 ואמי הייתה בת 13. שמונה ימים לפני החתונה כל ערב היה משתה, שנקרא מניין, שבו שחטו כבשים, אכלו, שרו ורקדו, במשך כל שמונת ימי המניין, החתן והכלה נמצאים כל אחד בביתו. ביום החתונה הכינו ארוחה לנשים בלבד ולפנות ערב היו גברים מלווים את החתן בשירה וריקודים עד לבית הכלה, ושם נערך טקס החתונה.

במשך שבעה ימים לאחר החתונה, כל ערב חוגגים בבית החתן עם ברכות וביום השביעי רק הנשים מתאספות עם הכלה, רוקדות, שרות ואוכלות.

הוריי עלו ארצה מתימן בשנת 1949 מהעיר "עדן" שבתימן. עליה זו נקראה "מרבד הקסמים". כל נושא ההתארגנות עד ההגעה למטוס לוותה בקשיים גדולים מאוד.

אחד הקשיים, אביו של אבי היה איש מבוגר מאוד ואבי נאלץ לשאת אותו על גבו כל הדרך עד ההגעה למטוס. קושי נוסף היה דודו של אבי שהיה עיוור וגם אותו אבי נאלץ לשאת על גבו, אך הוא נפטר בדרך.

באותו זמן היו לאבי שלושה ילדים ותינוק. אבי בנה שני ארגזים, כדי שיוכל לשים בכל ארגז שני ילדים, שקשר כל ארגז לצד הגמל.

הלכו במשך ארבעה ימים עד שהגיעו למקום שנקרא "דמר". לנו שם לילה ומשם המשיכו ארבעה ימים נוספים לעיירה שנקראת "איב" לעוד לילה. משם המשיכו לכפר שנקרא "רהט", ונשארו כחודש ימים, מכיוון שזו הייתה תקופת החגים.

לאחר מכן המשיכו למקום שנקרא "סיאני". משם אספו אותם במשאיות לכיוון "עדן". ב"עדן" היה שדה תעופה. הוריי חיכו במשך 7 ימים עד שקראו בשמם לעלות למטוס. לפני שעלו למטוס ביקשו מהם השלטונות לא להעלות שום דבר למטוס, כמו כסף וזהב, טענתם של השלטונות היתה שהמטוס ייפול בגלל משקל רב.

לאחר כשמונה שעות טיסה הגיעו לארץ ישראל, כשירדו מהמטוס נשכבו ונשקו את אדמת הקודש.

בהגעה ארצה לקחו אותם למחנה העולים "עין שמר", שם ישנו בתוך אולם גדול על מזרונים ושם קיבלו את המזון לפי קצבה, כל משפחה לפי מספר הנפשות שלה.

בזמן ששהו ב"עין שמר" בנם התינוק יוסף חלה מאוד, והגיעו אחיות ולקחו אותו לבית החולים. יוסף שהה בבית חולים זמן מה. להוריי היה קשה לבקר את יוסף מכיוון שלא הייתה תחבורה. יום אחד גברו הגעגועים ליוסף, ואבי החליט לבקר אותו, הלך דרך ארוכה מאוד ברגל עד לבית החולים. הוא חיפש את יוסף ולא מצא. הם טענו שאין ילד כזה ואם היה כנראה שנפטר. אבי חזר הביתה ואמי לא ויתרה, אמרה לו שיחזור ויבדוק את כל התינוקות שיש צלקת בחזה שלו וזה הסימן.

אבי חזר שוב דרך ארוכה, והחל לבדוק מספר תינוקות, ואז הגיע לתינוק מסוים שהחל לנוע ולהשמיע קולות שמחה, אבי בדק את החזה של התינוק וגילה את הצלקת. הוא לא האמין שזהו בנו משום שהוא היה שמן יותר ובהיר, ולא צנום. הוא לקח את יוסף והביא אותו הביתה.

בהמשך, עברו לראש העין, למחנה עולים, נשארו שם תקופה לא קצרה והתפרנסו מעבודות שונות בחקלאות.

לאחר כחצי שנה עברו לנגב לישוב שנקרא "רנן". החיים שם לא היו טובים.  זו הייתה תקופה שחיו ערבים לצד יהודים וזה לא התאים להם. הם ביקשו לעבור למרכז הארץ ולהתיישב במושב, שיוכלו לעבד את האדמה ולהתפרנס מעמל כפיהם.

לאחר כמה ימים הגיעו בחצות הלילה למקום מגורי הקבע, מושב ינון ששמו נלקח מתהילים "לפני שמש ינון שמו".

וכאן נולדו להם עוד ארבעה ילדים, כאשר אני בת הזקונים – שולי, נולדתי בארץ למדתי בבית ספר במושב עד כיתה ו.  לאחר מכן למדתי בפנימיה, ולא אהבתי להיות שם, הייתה חסרה לי המשפחה והבית. למדתי שם עד כיתה ט כאקסטרני. כיתות י עד יב למדתי בשפיר, במגמת תפירה וכלכלת בית.

את השירות הצבאי שלי עשיתי בבסיס חצור בחיל הקשר. את בעלי הכרתי כאשר הייתי בחופשת שחרור. לאחר כשנה התחתנו. בעקבות שירותו הצבאי נאלצנו לגור במקומות שונים. באשדוד, נולד בני הבכור. בטבריה, נולד בני האמצעי. ובאילת, נולדה בתי הקטנה.

בעקבות מחלת אמי עברנו להתגורר במשק הוריי ושם בנינו את ביתנו.

יצאתי לפנסיה עקב מחלה וכעת עובדת כרכזת מועדון וותיקים בישוב ומתנדבת במועדון "המייסדים". התחביבים שלי הם עיצוב, ציור ואומנות.

החפץ שעובר מדור לדור הוא תכשיט מכסף.

המסר שלי לדור הצעיר, לגלות סבלנות וסובלנות, לכבד את האחר ולשמור על קשרים טובים עם המשפחה המורחבת.

מתכון משפחתי שעובר מדור לדור: מרק תימני  מטגנים בצל עד להזהבה, מוסיפים את חלקי העוףבשר לטיגון חלקי, מוסיפים עגבניה מגורדת, מלח, מרק עוף, חוואיג', מרק ומים עד לגובה הבשר.

הזוית האישית

מאיה: תכנית הקשר הרב דורי הייתה כיפית ומעניינת והיה לי ולסבתא יותר זמן איכות. סבתא: שנמשיך לעשות יותר עבודות ביחד ושתהיי בריאה ומאושרת.