מאגר סיפורי מורשת

שמי דפנה. נולדתי להורי,י שושנה ואהרון ליפמן, בזמן ההפוגה השנייה במלחמת השחרור, אוגוסט 1948, בבית החולים שערי צדק ברחוב יפו בירושלים. אבי היה אז מגוייס ונלחם בשטח בית הספר לשוטרים שכיום נמצא בשכונת סנהדריה.

נולדתי תינוקת שמנמנה עם שיער כהה. האחיות ענדו לשערי סרט אדום ועברו עמי במחלקות בהן שכבו פצועי המלחמה כדי להעלות חיוך על שפתותיהם. אמי מאוד אהבה את המיתולוגיה היוונית ולכן קראה לאחותי ולי בשמות הלקוחים מהמיתולוגיה, דפניס ואיריס.

גרנו בדירה מרווחת בבניין אותו בנה סבי ליפא ליפמן בשכונת רחביה בירושלים בשנת 1932. אני גרה בבניין זה עד היום. שכונת רחביה נבנתה כשכונת גנים עם בתי אבן יפים מטופחים אך צנועים השכונה ידועה בבתי הבהאוס של אדריכלים יהודים יוצאי גרמניה. בילדותי, מרבית הילדים בילו את זמנם בחוץ שיחקנו ברחוב שהיה מגרש המשחקים שלנו. קפיצה בחבל, מחבואים, תופסת, משחקי כדור, ג'ולות, חמש אבנים וקלאס. כדי לשחק קלאס היינו זקוקים לאבני גיר איתם היינו מציירים על האספלט. אלו היו יקרים מפז והיינו אוספים ומחביאים אותם. המשחקים ברחוב נמשכו עד רדת החשכה, האימהות לא דאגו כי כמעט ולא הייתה תנועת מכוניות על הכבישים. שיחקנו גם במשחקי קופסא. מאוד אהבתי לשחק ב- "ריכוז". זו הייתה גרסה עברית של משחק המונופול הנפוץ כיום. שיחקנו גם סולמות ונחשים וברביעיות של קלפים שדרכם למדנו שמות של סופרים ושמות פרחי הארץ.

אני בת 7 ברחוב אבן עזרא בירושלים

בחצר של סבא וסבתא שלי ברחוב מסריק שיחקנו אחותי ואני ב"אלמבוליק". סבא היה לוקח כפיס עץ ומשייף אותו משני צדיו. בעזרת מקל נוסף היינו מעיפות את הכפיס מי שהצליחה להעיפו רחוק יותר נחשבה כמנצחת.

עם שכנתי מהקומה העליונה השתובבתי במשחק אסור. היינו קושרות חוט בין גדר התיל בחצר לבן עץ על המדרכה. את החוט היינו מעלות לגג שהיה עם מעקה מאבן. לחוט קשרנו פחית מלאה במים. כשהיה עובר אדם הוא היה נתקל בחוט ואז היינו מושכות אותו והמים היו נשפכים עליו. המשחק הזה נפסק כשההורים גילו את מעשינו.

בשנות ילדותי אספתי "זהבים" ואחר כך מפיות וקופסאות גפרורים. הזהבים היו עטיפות של סוכריות ושוקולדים בשלל צבעים ודוגמאות. הייתי מחליקה אותם עם האצבע ומסדרת אותם באלבום. את המפיות הוריי היו מביאים מאירועים וחגיגות בדמי הכיס שקיבלתי מהוריי, הייתי קונה חבילות מפיות צבעוניות והולכת לקיוסקים וקונה קופסאות גפרורים. היה אז מקובל לפרסם מפעלים וחנויות על הקופסאות ולכן היה מגוון גדול של קופסאות. היו לי חברים שהיו אספנים כמוני והיינו מחליפים בנינו את העודפים. גם עטיפות של מסטיקים היינו אוספים ומחליפים בינינו.

שנות ה- 50 בהם גדלתי היו שנות ה"צנע" השנים לאחר קום המדינה התאפיינו במחסור גדול. היה קיצוב במצרכי מזון והממשלה חילקה לאזרחים תלושי מזון. לכולם היה קשה גם בשכונה מבוססת כמו רחביה. אנו הילדים לא הרגשנו בכך. בחצר ביתנו היו שלושה לולים של תרנגולות. כל בוקר הייתי יורדת לאסוף ביצים טריות. פעם בחודש הייתי הולכת עם אמי לשוחט השכונתי כדי לשחוט את העוף שאותו אמי הייתה מבשלת.

חברותיי מאז ילדותי ועד היום, ערה וצביה

בני המשפחות של סבי וסבתי בראשון לציון היו חקלאים. מהם קיבלנו תפוזים, אשכוליות,  ענבים, אבטיחים ומלונים. סבתי הייתה רוקחת ריבות נפלאות ומכינה ליקרים וריבות  מפירות ועלי שושנים. כל הנשים החמיצו מלפפונים וזיתים. החלבן היה עובר ברחוב רכוב על תלת אופן ומשאיר שני בקבוקי חלב (מזכוכית) בפתח הדלת. אמי הייתה מכינה גלידה מחלב מרוכז שנמכר בשפופרת. אבי היה מביא מהעבודה אבקת קקאו ואבקת ביצים ומהם היה מכין עוגת שוקולד.

אני זוכרת היטב את נשות הכפר בית צפאפה עם שמלותיהן השחורות הארוכות בעלות הרקמות הנפלאות שהיו יושבות בפינות הרחובות ומוכרות ירקות טריים מלאי טעם והעיקר את פירות הצבר- סברס.

דברי המתיקה שהכרנו כמעט ולא קיימים היום. סבתא הייתה הולכת לשוק מחנה יהודה ומביאה לנו לדר וצקר קנדי ובוטנים קלויים מסוכרים. ברחובות מרכז העיר היו דוכנים של מוכרי שיערות סוכר אדום. מגיל 12 כבר היינו הולכים לקפה אלנבי לאכול גלידה, מילקשייק והעיקר הסופגניות הנפלאות בחנוכה. זה היה מקום המפגש של כל בני הנוער בירושלים.

סבא אליעזר היה לוקח אותי לקנות "חמלאה מלאן". אלו היו תרמילי חומוס קלויים שהיו נמכרים עם הגבעולים ולידם תורמוס מבושל. הם נעלמו כבר מזמן מהנוף ואני כל כך מתגעגעת לטעם שלהם. היו גם דוכנים של מוכרי תירס מבושל בתוך דוודים מהבילים וגם להם היה טעם נפלא.

בצבא שירתי במדור הפסיכוטכני בלשכות הגיוס בירושלים.

אני כחיילת בשירות סדיר

כיום, אנחנו שומרים על קשרי המשפחה , נוהגים להפגש לעיתים קרובות, חשוב לנו לשמור על משפחתיות הדוקה. אנחנו אוהבים לטייל ברחבי ישראל.

המסר שלנו לנכדים הוא לפתח ערכים של מצויינות ואהבת המולדת.

משפחתי האהובה

הזוית האישית

שחר הנכדה המתעדת: למדתי המון על חיי הילדות של סבתי ונהניתי לשמוע את הסיפורים שהיא סיפרה בתוכנית.

סבתא דפנה: שמחתי מאוד ששחר נכדתי צירפה אותי לתכנית הקשר הרב דורי, זו היתה הזדמנות נפלאה לספר לנכדתי את קורות חיי ולספר לה על מורשת המשפחה והמדינה.