מאגר סיפורי מורשת

שמי מרדכי שרצר ולנכד שלי קוראים יותם. נולדתי ברומניה בעיר פוקשני (העיר שבה התקיים הקונגרס הציוני הראשון באירופה, לפני הקונגרס הציוני בבאזל) בתאריך 12/9/1949. נולדתי למשפחה של ניצולי שואה, הורי היו ארבע שנים במחנות ריכוז בטרנסניסטריה.

נושא השואה היה מאוד נוכח בביתנו וכמעט כל ערב עלו זיכרונות מהמחנות בין הורי, סבתא שלי והדודים שלי שגרו איתנו באותו המתחם. מגיל שלוש היה לי מלמד שלימד אותי לקרוא בעברית ולהתפלל. למדתי בבית ספר הנקרא "ישראלי"  שבו למדנו בסוף היום שעה אחת יידיש.

בשנת 1957 נרשמנו לעלייה לישראל אבל נאלצנו לחכות עד 1963 לקבל אישור לעלייה לארץ. אי לכך, חגגתי את בר המצווה שלי ברומניה ומי שהכין אותי לבר מצווה לימד אותי כמה מילים בסיסיות בעברית וגם לכתוב בעברית. כשעליתי לארץ הייתי בן 14. לקח לי חצי שנה עד שלמדתי  עברית. גרנו בשכונת עולים מארצות שונות והיו שם ילדים שהיו יותר וותיקים ממני. יום אחד עברתי ליד שני ילדים יותר מבוגרים ממני שידעו עברית. שמעתי אותם צוחקים והייתי בטוח שהם צחקו עלי אז הרבצתי להם. ואז בא חבר שלי שידע עברית ופרץ מצחוק כי הוא הבין שהרבצתי להם סתם ושהם לא צחקו עלי בכלל. בארץ סיימתי תיכון ולאחר מכן למדתי באוניברסיטה מתמטיקה במסגרת העתודה האקדמאית.

בתחילת 1973 התגייסתי לצבא ושירתתי בפנימייה צבאית, תוך כדי כך סיימתי קורס קצינים ובפנימייה שימשתי במגוון תפקידים צבאיים וחינוכיים. במשך ארבע שנים הייתי בשירות חובה וקבע ולאחר מכן נשארתי בפנימייה כיועץ חינוכי כאזרח עובד צה"ל במשך שבע שנים עד לסגירתה של הפנימייה.

בשנת 1973 הייתי חייל עתודאי בפנימייה צבאית. באוקטובר פרצה מלחמת יום הכיפורים וכל הקצינים הקרביים נלקחו/גויסו למלחמה ואני נשארתי כמעט לבד עם פלוגה של חניכים בתיכון (פלוגה = שכבת גיל). כל לילה הייתי יוצא עם פלוגה של חניכי י"א לשדה התעופה לפרוק את המטוסים של הציוד שהגיעו מארה"ב. כשהקרבות הפסיקו, עדיין אי אפשר היה לצאת הביתה מהפנימייה. כל לילה אחרי שהיינו משכיבים לישון את החניכים, שיחקנו ברידג' (משחק קלפים). בשלב מסוים התחילו לאפשר לאנשים מסוימים מהפנימייה לצאת לחופשה, ומכיוון שבברידג' יש רק 4 משתתפים אז אם אחד מהמשתתפים הרגילים (השחקנים שתמיד משחקים איתנו ברידג')  היה צריך לצאת לחופשה הוא היה צריך למצוא לעצמו מחליף או לא לצאת לחופשה. במלחמת ששת הימים הייתי קרוב לסיום כיתה יא. בתקופת ההכנה למלחמה (כ – 3 שבועות) אני וכל מי שלא היה מגוייס חפר שוחות בצורת זיגזג כדי למנוע פגיעה. ובנוסף לזה התחלפנו עם הדוורים בחלוקת הדואר. הייתי מגיע לסניף המרכזי של הדואר ולוקח את המכתבים שהחיילים שלחו לביתם ולמשפחתם. ובסיום המלחמה  יצאו כל כיתות יא' לחודש שירות לאומי כדי לעזור לחלקלאים בחוות. שם קטפנו תפוחי אדמה.

תוך כדי השירות הצבאי שלי הכרתי את אשתי, שהייתה קצינה עתודאית והתחתנו בשנת 1976. במקביל לשירות הצבאי שלי סיימתי לימודי תעודת הוראה ותואר שני בייעוץ חינוכי. בשנת 1977 נולד בני הבכור יהונתן (אבא שלי), בשנת 1980 נולדה בתי איה (אמה של יובל), ובשנת 1983 נולדו לי תאומים בשם אלירן ונתנאל.

בשנת 1978 התחלתי ללמד במוסדות להשכלה גבוהה (בהתחלה באוניברסיטת תל אביב אחר כך במכללת וינגייט ולאחר מכן במכללת בית ברל, שבה נשארתי 32 שנה מ-1990 עד 2018). תוך כדי עבודתי כמרצה התמחיתי כמטפל משפחתי וזוגי בבית ספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטת תל אביב ומסוף שנות ה-80 התחלתי את לימודי לדוקטורט בבר אילן וסיימתי את לימודי הדוקטורט בארצות הברית ב-1995 (דוקטורט בפסיכולוגיה). ב-1987 פתחתי קליניקה פרטית שבה אני עובד עד היום במקביל לעבודתי באקדמיה שפרשתי ממנה ב-2018.

הזוית האישית

יותם:אני מאוד נהנתי לעבוד עם סבא שלי. וגם ללמוד את סיפורו וגם ללמוד ערכים שהוא צבר במהלך חייו. אני שמח שיצא לי לשמוע יותר על השורשים שלי ולדעת יותר על מה הם חוו בחייהם מאיפה שורשיי. הסיפור שסבא שלי סיפר לי לגבי מלחמת ששת הימים לקחה אותי למלחמת חרבות ברזל שבה חיילים צעירים נלחמים ומתים בשביל המדינה שלנו. סבא: "אני מאוד נהנתי לעבוד עם נכדי, ולספר לו על סיפור חיי. וגם מאוד היה חשוב לי שהדור של היום ידע על סיפור חיינו. ואני מאחל לנכד שלי להמשיך להצליח ולהמשיך לתפקד ברמה גבוהה. היה לי חשוב מאוד שהנכד שלי ידע לגבי העבר שלי ומה אני והשורשים שלו חוו בעבר".