מאגר סיפורי מורשת

שלום, שמי ורה מצנר ברנר, נולדתי ב-17 באוגוסט 1950. ההורים שלי, יוסף ואלינור מצנר, הספיקו לברוח מגרמניה זמן קצר לפני המלחמה והתחילו את חייהם בארגנטינה בלי כלום. אבא שלי פתח קונדיטוריה מאוד קטנה והיא התפתחה מאוד.

הוא מאוד פחד שאני חס וחלילה לא אתחתן עם מישהו לא יהודי, אז הוא עודד אותי להתחבר לכל משפחה יהודיה דתית, כדי שאני אהיה אדע את הזהות שלי. לכן אני באמת נשמתי וחוויתי את השפה העברית ואת המסורת שלנו.

אבא שלי נולד בעיר מנהיים. אח שלו הרבה לנסוע לערים שונות ברחבי אירופה במסגרת עבודתו כאיש מכירות. באחד הימים, כשאחיו נסע לצרפת עם משפחתו, נודע לו שם בצרפת מה באמת קורה בגרמניה, השמועות על העברת היהודים למחנות הריכוז נפוצו והוא מיד יצר קשר עם אבא שלי כדי להזהיר אותו ואמר לו: "אם אתה לא עוזב את גרמניה מיד אני לא אדבר איתך יותר".

לצערנו, הוא לא הספיק לדבר איתו שוב, כי אח של אבא שלי ומשפחתו נהרגו בהפצצות על הרכבות.

אבי הצליח לברוח מאירופה ועבר לארגנטינה, הוא ברח מגרמניה ממש ברגע האחרון. בבואנוס איירס הוא התחיל לעבוד בחנות קונדיטוריה וקייטרינג מאוד קטן. הוא קרא לחנות שלו "ניצה". הוא עבד מאוד קשה ולאט לאט העסק שלו גדל מאוד. היה לו שם מאוד מוצלח בכל העיר.

לאחר הקמת מדינת ישראל, כשהיה צורך לארגן את חנוכת הבית של שגרירות ישראל בבואנוס איירס, הוא נבחר להיות אחראי על הקייטרינג לאירוע. זו הסיבה שבחרתי בתמונה של האירוע הזה עם גולדה מאיר.

חנוכת הבית בשגרירות ישראל בבואנוס איירוס במעמדה של גולדה מאיר – אבי ארגן את האירוח

אבא שלי עומד מאחורי גולדה מאיר

הייתה לי ילדות יפה גדלתי בבואנוס איירס, גרנו באזור של הייקים שהגיעו מגרמניה.

בית הספר היסודי היה אמריקאי והתיכון גרמני, כי בבית דיברנו גרמנית. 99% מהתלמידים היו ילדים של ייקים ומכיוון שלאבא היה קייטרינג, היינו ידועים בקהילה. ההורים שלי תמיד אמרו שהם אסירי תודה על ארגנטינה שפתחה להם את הדלת ואיפשרה להם להתחיל מחדש ולהתפתח.

כמו שסיפרתי, הייתי תמיד מאוד קשורה לתנועות נוער והקהילה של בית הכנסת. גדלתי עם היופי והערכים של היהדות. התחתנתי עם בחור יהודי ששמו בני. בארגנטינה באותה התקופה היה חשוב לאנשים ובעיקר לאבא שלי לחסוך כסף מאחר וחתונה זה עסק יקר ורצינו להזמין הרבה אורחים מחוץ לארץ ובנוסף אחי ואני רצינו להתחתן בהפרש של כמה חודשים, אז אבא שלי החליט שנעשה חתונה משותפת: אני עם בעלי ואחי ואשתו.

 חתונה כפולה – החתונה שלי והחתונה של אחי – ריגוש כפול

עבדתי בשגרירות ישראל בארגנטינה וכעובדת שגרירות, יצא לי ולבעלי לנסוע בשנת 1977 לישראל. במשך חודש טיילנו  בארץ מהצפון, ממטולה עד הדרום, שארם אל שיח. אחרי חודש, כשישבנו במטוס בדרך הביתה לארגנטינה, הרגשתי בכי נוראיי וידעתי שישראל זה הבית שלי ואני לא רוצה לעזוב.

כל ההשפעה שקיבלתי מהחינוך היהודי/דתי מאוד השפיעו עלי באהבת ארץ ישראל. לימים, לשמחתי הגדולה, הספקתי לעבוד בשגרירות ישראל כחלק מהקבוצה של ארגון BONDS.

העלייה לישראל

כנערה, מאוד רציתי לבוא ולבקר דרך תכנית מתנדבים בישראל, אבל אבא שלי סירב. הוא לא התכוון לתת לי לעזוב את ארגנטינה. לאחר שנולדו התאומות שלי, החלטתי שאני לא אגיע לסוף חיי בלי אפילו לנסות את מזלי בארץ האהובה. לא סיפרנו לאף אחד על הכוונות שלי ושל בעלי. בשנת 1986, הלכנו לסוכנות, ורק כשהיה לנו תאריך וכרטיסי טיסה הודענו למשפחה שאנחנו עולים לארץ ישראל. אני יכולה להגיד שמצאתי את כל הערכים שהכרתי, העזרה הדדית שלא קיימת  בשום מקום אחר בעולם.

כשעלינו, היינו משפחה של ארבעה אנשים: בעלי ואני והתאומות שלנו שעלו בגיל חמש, ג'סיקה וונסה.

התחלנו את דרכנו בקיבוץ דפנה. אמנם אמרנו שאם לא נצליח בקיבוץ, נחזור לארגנטינה, כי לא נצליח כבר בשלב זה של החיים שלנו ללמוד עברית בצורה רהוטה. אבל לגורל היו תוכניות שונות. אחרי ארבע שנים, דרך מכר, נודע לי שמחפשים כבר הרבה זמן במרכז עובדת דוברת את השפות שלי, נסעתי לראיון עבודה ופגשתי אדם מדהים, שהציע לי לנסות חודש לעבוד איתו, ואם אני אהיה מרוצה, הוא יעזור לי להעביר את המשפחה מהקיבוץ למרכז.

שמענו שהחינוך בכפר סבא ובמיוחד בבית ספר אוסישקין, הוא מצוין, ולכן, כשהבנות היו בנות תשע, עברנו לגור בכפר סבא, בקרבת בית ספר אוסישקין. שם אנו מתגוררים עד היום.

כמה חודשים אחרי שהגענו לכפר סבא התחילה מלחמת המפרץ עם הטילים שעברו מעלינו. ההורים שלי נבהלו ואמרו שהם שולחים לנו כרטיסי טיסה וביקשו מאיתנו לחזור לארגנטינה מייד. בינתיים שכנים שלנו שידעו שאנחנו לבד בכפר סבא דפקו בדלת ואמרו: "אנחנו יודעים שאתם לבד והילדים שלנו לומדים ביחד. תדעו לכם שהבית שלנו זה הבית שלכם והחברים שלנו זה החברים שלכם. אז אני ובעלי הבנו שישראל היא אכן הבית שלנו ואנחנו לא מתכוונים לברוח.

חמש עשרה שנים לאחר מכן אימא שלי עלתה לארץ ואלה היו השנים הכי מאושרות בחיים שלה.

אני מאוד אוהבת כלבים, היה לי כלב ראשון בגיל 15, כשאבא הביא לי פודל במתנה עם סרטים אדומים. עד היום לא שכחתי את ההתרגשות הזאת. אחרי מלחמת המפרץ, לא רצינו שלתאומות יהיו זכרונות של אזעקות ומסכות אב"כ, אז נכנסנו לחנות וקנינו להן כלבה קטנה, מלטז עם טרייר, שחיה אתנו 15 שנה, ואחריה היו עוד ועוד, הכלבים הם תמיד חלק חשוב במשפחה שלנו.

הזוית האישית

סבתא ורה: היה לי מאוד מרגש, עצם ההתעניינות של הנכדה שלי על חיי המשפחה שלי. אני חושבת שהתוכנית הזאת מאוד חשובה ומשמעותית ועוזרת לילדים להבין מאיפה הם באים. אני מאחלת לגלי היקרה שיהיו לה חיים משמעותיים, מאושרים שמחים ובשלום.

גלי: היה לי כיף ללמוד מסבתא דברים חדשים שלא ידעתי עליה. אני מאחלת לסבתא חיים טובים ושתהיה בריאה.