מאגר סיפורי מורשת

שמי סולי פורת נולדתי בתאריך  18/6/1937, בעיר פאס שבמרוקו. אבא שלי נולד באלג'יר ואימא שלי נולדה בעיר פאס שבמרוקו.

ילדותי על קצה המזלג

"גדלתי בפאס במרוקו, ושם היה קשה מבחינת השתלבות עם הערבים והמוסלמים. היחסים בין הקבוצות לא היו פשוטים, ולפעמים הרגשתי את המתח והמרחק. לא תמיד היה קל להסתדר, והייתי צריכה להיות זהירה בהתנהלות היום-יומית שלי.

בבית הספר היו רגעים מאתגרים. לא תמיד התקבלנו באהבה, והיו פעמים שבהן הרגשתי קצת זרה. הילדים הערבים לא תמיד רצו לשחק איתנו, והייתי צריכה להתמודד עם זה ולמצוא את מקומי.

הקהילה היהודית שלנו בפאס הייתה מאוד מגובשת. היינו תומכים אחד בשני ומנסים למצוא רגעי שמחה בתוך המציאות המורכבת. אבא שלי היה סוחר, וזה לא היה קל עבורו. ההתמודדות עם הקשיים בעבודה הייתה דורשת הרבה כוחות, אבל הוא תמיד היה אומר שצריך להחזיק מעמד.

החיים בפאס לימדו אותי הרבה על סבלנות ועל החשיבות של להיות חלק מקהילה תומכת. היו רגעים קשים, אבל תמיד השתדלנו להסתכל על הצדדים החיוביים ולמצוא את הכוחות להמשיך קדימה."

תקופת בית הספר והלימודים

"בבית הספר בפאס למדתי סריגה ותפירה, וזה הפך לחלק בלתי נפרד מחיי. אני זוכרת איך היינו יושבות כולנו, הבנות, סביב שולחנות ארוכים, והמורה הייתה מלמדת אותנו בסבלנות כל תך וכל תפר. הייתי מתאמנת שעות ארוכות כדי לשלוט בכל פרט ופרט. הסריגה והתפירה לא היו רק מקצועות, אלא גם דרך להביע את עצמי ולעשות משהו יצירתי בידיים שלי.

גם במרוקו וגם בצרפת, המשכתי לעסוק בסריגה ובתפירה. במרוקו זה היה חלק מהחיים היומיומיים שלנו, ובצרפת זה עזר לי להשתלב ולהכיר אנשים חדשים. כשעלינו לארץ, המשכתי בסריגה ובתפירה. זה היה כל כך חשוב לי לשמור על הקשר למיומנויות שלמדתי".

העלייה לארץ וההסתגלות

"בשביל ההורים שלי, העלייה לארץ הייתה קשה מאוד בזמנים ההם. הם רצו לעלות, אבל היו הרבה מגבלות ומכשולים שמנעו מהם להגשים את החלום הזה בקלות. אני עברתי תחילה לגור בצרפת יחד עם בעלי הראשון. החיים בצרפת היו שונים מאוד ממה שהכרנו, אבל למדנו להסתגל ולעבוד קשה כדי לבנות לעצמנו חיים טובים. אחרי זמן מה, חזרנו למרוקו, ואני שמחתי לראות שהמצב שם השתפר והיחסים עם הערבים היו יותר טובים. הייתה אווירה של יותר סובלנות והבנה, וזה הקל עלינו את החיים. כשהרגשתי שהמצב השתפר, זה היה זמן טוב לחשוב על העלייה לארץ ישראל. לאחר מכן, כשהחלטנו לעלות לארץ, זה היה הרבה יותר קל ממה שציפיתי.

עלינו לישראל, והקליטה בארץ הייתה חלקה יותר ממה שיכולתי לדמיין. ההורים שלי התמודדו עם קשיים רבים במרוקו בגלל המגבלות שהיו, ואני הרגשתי אסירת תודה על כך שהצלחתי לעלות לארץ בקלות יחסית ולבנות כאן חיים חדשים עם המשפחה שלי. למרות כל הקשיים והמעברים, תמיד שמרתי על רוח אופטימית ואמונה שדברים יסתדרו לטובה. אני גאה בדרך שעברתי ובכל התחנות שהובילו אותי למקום שבו אני נמצאת היום."

שפה

את השפה העברית למדתי  משיחות עם אנשים והם עזרו לי ללמוד עברית, זה עזר לי מאוד. התמקדתי בלמידה ובאמת נתתי המון זמן ומאמץ כדי להתקדם. התחלתי עם שיחות פשוטות וזה התקדם לקריאת טקסטים וספרים. עדיין אני מתמודדת עם הכתיבה בעברית."

קצת עליי בימים האלה

"אני כל יום קמה בארבע או חמש לפנות בוקר ויוצאת להליכה, עם ההליכון שלי, אני הולכת ששה קילומטר – שלוש הלוך ושלוש חזור. בחדר כושר אני עושה הליכון גם, אופניים ותרגילים לגב"

הזוית האישית

יהלי: האמת שלא שמעתי את סבתא מדברת הרבה על העבר שלה לפני הפרויקט הזה ובגלל זה הוא מסקרן ומלא פלא.

השנה בחרנו להשתתף במסגרת המעורבות החברתית בבית ספרנו בתוכנית הקשר הרב דורי. במסגרת פרויקט נראטיב 4, אותו הובילה המורה טליה נתנזון. במפגשי התוכנית נפגשנו עם הסבים והסבתות, שמענו את סיפוריהם ותעדנו את הסיפורים בגוף ראשון. במפגש הסיום החגיגי שיתקיים בתאריך 4.6.24 בבית הספר, נשב בקבוצות וכל אחד מאיתנו יציג את הסיפור שהוא כתב יחד עם  הסבים והסבתות. המפגש החגיגי יתקיים בנוכחות ורד אסולין – מנהלת בית הספר, טליה נתנזון – רכזת נראטיב 4, תמר וולף – מחנכת הכיתה ועפרה ארליך – מנחת תוכנית הקשר הרב דורי.