מאגר סיפורי מורשת

שמי הוא יעל לוטוק נולדתי בתאריך 9.10.1951  בישראל בבית חולים בעיר חדרה.

הוריי

הורי נולדו בגרמניה. אמי עלתה עלתה לארץ בשנת 1933 כשהייתה בת 18 ואבי עלה לארץ כמה שנים לפניה בשנת 1928, כשהיה בן 17 בתום מלחמת העולם השניה. הם הגיעו בנפרד במסגרת נוער שהגיע לארץ. אמי עלתה לארץ לפני משפחתה. בעקבות זה שמשפחתה של אימי נפגעה קשות בליל הבדולח, גם הוריה ואחיה עלו לארץ. אחותה של אמי סבלה קשות בליל הבדולח וכשהם הגיעו לארץ היא אושפזה במוסד פסיכיאטרי. באותה תקופה התביישו לשקף  את המציאות ולכן אנחנו כילדים לא ידענו על קיומה בכלל, גם על מותה לא נודע לנו. רק אחרי שנים רבות נודע לנו כשאחד מבני המשפחה סיפר לנו את האמת. אמי הגיע לארץ ועבדה במשק חקלאי ברמת השרון ואבי עבד בפרדסים של פרי הדר ליד רחובות וגר בתל אביב הישנה. הם התחתנו בשנת 1945 בתום מלחמת העולם השנייה בכפר הרא"ה ונולדו להם 5 ילדים כשאני הרביעית.

ילדותי

אני גדלתי בכפר הרא"ה יחד עם אחי והורי בתוספת שתי סבתות אלמנות, למדתי בבית ספר יסודי ביישוב ובתיכון בר אילן בנתניה. כפר הרואה הייה מקום חקלאי. להורי היה רפת גדולה, לול תרנגולות מטילות ביצים ופרדס. כל אחד מילדי הבית היה אמון על עזרה בעבודות השונות, אני לא אהבתי את המשק החי לעומת זאת בקטיף הדרים היה תפקידי. בתקופת ילדותי היו מכסות למשלוח ההדרים ואז היו מוציאים אותנו מכיתות הלימוד כדי לצאת לקטיף כדי לשלוח בזמן לשוק את התוצרת, זה היה כיף במקום ללמוד. חלק מהפעילות בשעות אחר הצהריים ובחופשים הייתה במסגרת תנועת הנוער המקומית. שם נפגשנו להרצאות, שיחות, סיפורים ואפילו פעילות לילית. הילדות זכורה לי כמאושרת מאוד.

בגרעין הנח"ל

בתום לימודי בתיכון התגייסתי לגרעין נח"ל מושבי שהיה מיועד להתיישבות ברמת הגולן, תקופת סיום הטירונות הייתה בחורף ולכן אי היה אפשר להגיע ליישוב אליו היינו אמורים להגיע. בגלל זה הפנו את כל בנות הגרעין להיות מורות חיילות בנגב. מאוד לא התחברתי להוראה ועשיתי כל דבר אחר כדי להימנע מזה, כשהגיע הקיץ עליתי ליישוב רמת מגשימים ושם התחלנו בעבודות סיקול אבנים הבנים והבנות ביחד, העבודה הייתה מאוד קשה תחת שמש קופחת, אבל המטרה הצדיקה את המאמץ.

אחרי הטירונות נפגשתי עם בעלי לעתיד דוד. דוד ואני היינו ביחד בהאחזות הנחל ארגמן בבקעת הירדן והחברות נמשכה גם כשגרנו ברמת מגשימים. במהלך השירות בגולן חווינו הרבה מטחי ירי. מקרה נורא קשה שזכור לי קרה בתשעה באב, בעודנו צמים נסע מרכז המשק בג'יפ עם ארבעה חברי גרעין הנח"ל לסיור בשדה החמניות וכאשר עד הערב לא הגיעו בחזרה יצאו לחפש אחריהם עם סוסים וברגל ולקראת בוקר עם עלות השחר התגלה המחזה הנוראי שכל החמישה עלו על מוקש ונהרגו. עד היום כל מי שעובר בדרום רמת הגולן מוכוון לאנדרטה ולגן שנמצא מול רמת מגשימים לזכרם. בהמשך לאסון, דוד בעלי נלחם במלחמת הכיפורים שם הוא ראה מראות נוראים וטראומטים כמו קרבות עקובים מדם, מיטב חברים נפגעים ונהרגים.

המראות והמקרים האלה שהשאירו אותנו מצולקים וזאת כי במשך כל המלחמה לא שמענו דבר זה מזו ובחלק אף דוד היה נעדר (בין שתי ארמיות מצריות). הוא מעולם לא חזר לעצמו כמו שהיה לפני המלחמה ההיא.

במלחמה האחרונה ב 7 לאוקטובר חזרו כל המראות הקשיים שחווה אז ולא הצליח להתנחם עד שנפטר לאחרונה.

הנטייה שלי תמיד הייתה למדעים מדויקים, כך באופן טבעי הלימודים תמיד היו בכיוון כלכלה ומנהל עסקים. ומכאן והלאה ועד שיצאתי לגמלאות עבדתי במחלקות פיננסיות בחברות שונות כמו תה"ל (תכנון המים לישראל). המעבר מהקיבוץ לעיר בבורסה, היה מכונן. בימים הראשונים כשהגעתי לתל אביב לעבודה, הנהנתי לשלום לכל עובר אורח כפי שהייתי רגילה בקיבוץ, אך איש לא ענה לי וזה הפליא אותי מאוד. כמו כן התרשמתי עמוקות מהלבוש של ברוקרים (אנשי המסחר בבורסה) התרשמתי מלבושם ההדור, המקטרות שעישנו והשיח שניהלו. במקום שאני באתי ממנו הצניעות והפשטות היו נר לרגלינו וכאן ההיפך ממה שהייתי רגילה. מיותר לציין שמאוד התרגשתי ואהבתי את זה. בזמן שעבדתי בבורסה אני למדתי באוניברסיטה (עבדתי שם כדי לממן את לימודי). ככל התקדמתי בסולם התפקידים כך לימים סיימתי בתפקיד מפקחת מסחר בבורסה. במקביל נישאתי ונולדו שני ילדי הראשונים בזמן שסיימתי תואר ראשון בכלכלה ומנהל עסקים. לאחר שנסעתי ללימודים לא חזרתי לקיבוץ במשך 10 שנים, בעקבותינו באו איתנו לגולן גם הוריו של בעלי וחיו איתנו במשך 10 השנים שהיינו שם ,במהלך השנים שגרנו בגולן נולדה לי ביתי איילת.

אחרי שסיימתי את לימודיי ועזבתי את הבורסה, עבדתי במספר עבודות במסגרתם נשלחתי מספר פעמים לחו"ל. בנסיעתי הראשונה נסעתי לגרמניה בעודי דוברת גרמנית, אבל כשהגעתי לתחנת הרכבת בפנקפט נשמעו שיקשוק גלגלי הרכבות ושריקות אנשי הצוות עם הכובעים, מעילים ומגפים (זה היה בחורף) .המראות הללו גרמו לי לטלטלה עמוקה.

בפעמים הבאות שנסעתי "התרגלתי" לרעשים האלה, אבל הצמרמורת לעולם לא חלפה. האנשים איתם נפגשתי היו אדיבים ומסבירי פנים, התקשיתי להאמין שהם דור שני ושלישי של אותם אנשי רוע. החלק האהוב עלי היה החופשיות, העצמאות והחשיפה לעולם הרחב עם אנשים מגוונים שהעבודה הזאת נתנה לי. אחרי שנים שהייתי בקיבוץ הקטן, בחברה מצומצמת עם אותם אנשים אהבתי לטייל בעולם ,לחוות דברים חדשים ולראות דברים חדשים.

זכורה לי במיוחד פעם אחת שבה נחתתי בגרמניה, נסעתי ברכבת למקום אליו הייתי צריכה להגיע והייתי מוכת הלם מהשפה הגרמנית והלבוש  של הקונדוקטורים, הם הזכירו את מלחמת העולם השנייה. במסגרת נסיעותי הייתי גם באיטליה, בשוויץ ובטורקיה. בנסיעותיי אלו ניצלתי את ידיעותי בשפות עברית ואנגלית. מידי פעם הייתי משווה את חיי בהווה הזה לבית חיי הרחוקים מקיבוץ.

לפני ארבע שנים יצאתי לגמלאות בגיל 68. חששתי מאוד מהסיטואציה של חוסר עבודה בין הבוקר לכל היום ומה שהסתבר זה ההיפך. חזרתי ללימודים, לשמוע הרצאות, להיפגש עם חברים וכו'. ואז הגיע הקורונה. בקורונה המשכתי בלימודים בזום ולא פרונטלי אך במשך הזמן פרשתי כי לימודים בזום לא ניתנים להשוואה להרצאה באופן פרונטלי עם מרצה.

הזוית האישית

עומר: אני אהבתי את העבודה עם סבתי ונהנתי להיות עוד זמן איתה. תוכנית הקשר הרב דורי נתנה לנו תירוץ לבלות עוד זמן ביחד. אני הייתי רוצה לאחל שאני אוכל להמשיך לבלות זמן איתה ככה גם בלי התוכנית.

השנה בחרנו להשתתף במסגרת המעורבות החברתית בבית ספרנו בתוכנית הקשר הרב דורי. במסגרת פרויקט נראטיב 4, אותו הובילה המורה טליה נתנזון. במפגשי התוכנית נפגשנו עם הסבים והסבתות, שמענו את סיפוריהם ותעדנו את הסיפורים בגוף ראשון. במפגש הסיום החגיגי שיתקיים בתאריך 4.6.24 בבית הספר, נשב בקבוצות וכל אחד מאיתנו יציג את הסיפור שהוא כתב יחד עם  הסבים והסבתות. המפגש החגיגי יתקיים בנוכחות ורד אסולין – מנהלת בית הספר, טליה נתנזון – רכזת נראטיב 4, תמר וולף – מחנכת הכיתה ועפרה ארליך – מנחת תוכנית הקשר הרב דורי.