מאגר סיפורי מורשת

סבתא שלי מאיה נולדה בשנת 1953 בדאוגבפילס (עיר בלטביה).

היא הייתה האחות הכי קטנה במשפחה, והיו לה עוד שתי אחיות ואח בכור. לאמה קראו גניה ולאביה קראו וסילי. לאחיה קראו ולדימיר, ולאחיותיה קראו תמרה וזואי .

אימא שלה ברחה מלטביה עם אחיה הבכור לרוסיה, שם היא פגשה את בעלה, אביה של סבתא שלי. אביה נלחם במלחמה ועשה הרבה דברים אמיצים בחייו. סיפור שהיא הייתה מספרת לי מאז שאני ילד קטן על אביה שהוא נפצע קשות במהלך קרב במלחמה והיה צריך לשאת את מעיו בידיים עד שהגיע למקום של עזרה רפואית. בנוסף לכך, סבתי גם מגיל קטן מספרת לי כי אימא שלה היתה הבן אדם הכי טוב שהיא פגשה ואהבה אותה ומעריצה אותה יותר מכל.

לסבתא שלי קראו מאיה כי אביה אהב את השם ולכן הוא קרא לה כך. היא התחילה לדבר כשהייתה בת שנה וחצי. סבתא שלי לא הלכה לגן, היא הייתה בבית. אבא שלה בנה לה מזחלת, והיא אהבה ללכת לגלוש עליה עם אחיות שלה ועם חברות שלה. המזחלת הזאת שהייתה לה הייתה היחידה בשכונה, לכן רוב הזמן אחיות שלה לקחו לה אותה והלכו עם חברות שלהן לגלוש עליה. אחר כך קנו לה אופניים קטנים עם שלושה גלגלים, אבל ילדים גדולים חטפו לה אותם ושברו אותם.

בגיל שבע סבתא שלי הלכה לבית ספר, שם היא למדה בכיתה א' וחצי מכיתה ב'. הייתה לה בבית ספר חברה טובה מאוד, קראו לה ג'ני. שנה וחצי אחרי תחילת הלימודים הם עברו דירה והיא החלה ללמוד בבית ספר אחר. לבית ספר שהיא למדה בו רוב ימי הלימודים קראו בית ספר מספר שלוש. היחס למורים היה מאוד מכבד ובמקרה של עונש פשוט היו מוציאים מהכיתה. ביחד עם סבתא שלי היו רק עוד חמישה יהודים בכיתה, היא חוותה  זילזול ואנטישמיות מצד הילדים האחרים. היא לא שתקה, היא תמיד הייתה במאבק.

לפני שהיא עברה דירה, היא גרה בבית שלה שמונה שנים. אחרי שהיא עברה, היא גרה בבית החדש 32 שנה לפני שעלתה לארץ ישראל.

התקופה כשסבתא שלי הייתה ילדה, לא הייתה סכנה ללכת ברחובות לבד בלילה. היא וחברות שלה חזרו לבתים שלהן מאוחר ואף אחד לא היה צריך לדאוג להן שיחזרו מוקדם לפני שיחשיך. כשסבתא שלי הייתה ילדה, היא אהבה לעשות בייביסיטר לילדים קטנים. כשהיא הייתה בת שבע, לאח שלה נולדה בת. והרשו לסבתא שלי לשמור עליה כשאף אחד לא היה בבית. היא מאוד אהבה לשמור על ילדים קטנים.

לסבתא שלי יש כמה חברי ילדות שהיא איתם בקשר, ריטה, לודה ופולה. הן היו איתה בבית ספר אחרי שעברה דירה והן גם גרו בשכונה שלה. כשסבתא שלי הייתה קטנה היא העריצה את זויה אנטולייבנה קוסמודמיאנְנסקיה, שהייתה חיילת סובייטית שנתפסה על ידי הצבא הגרמני והוצאה להורג במהלך הקרב על מוסקבה. לאחר מותה נעשתה לגיבורה לאומית נערצת בברית המועצות. היא העריצה את גבורתה ואת האומץ לבה.

כשסבתא שלי הייתה קטנה, היא והמשפחה שלה נהגו לנסוע לריגה לטייל שם, וללכת שם לים. לפעמים היא וההורים שלה גם נסעו לאגם כלשהו לשחות שם. סבתא שלי אהבה לשחק עם בובות כשהייתה קטנה, ועם החברות שלה בשכונה היא אהבה לשחק קלאס, או תופסת.

כשסבתא שלי הייתה בת אחד עשרה ההורים שלה קנו טלוויזיה והייתה להם טלוויזיה בבית. באותה תקופה היו ממש קצת תכניות טלוויזיה, ותוכניות לילדים לא היו בכלל, רק חדשות וסרטים למבוגרים. סבתא שלי קראה את הספר: אוהל  הדוד תום. היא אומרת שמאוד אהבה את הספר והיא הייתה רוצה שגם אני אקרא אותו. היא גם אהבה לקרוא ספרים על מלחמה ועל גורל של בן האדם. כשסבתא שלי הייתה ילדה, היא רצתה להיותהמורה משום שהיא אהבה את המקצוע הזה.

לסבתא שלי אין הרבה סיפורים משנות העשרים, היא הלכה הרבה למועדונים מקומיים והיא מאוד אהבה ניגון בגיטרה ותמיד רקדה לצלילים של הלהקות המקומיות שהופיעו במועדונים.

כשהיא הייתה בת 22, היא הכירה את בעלה. היא הלכה למועדון ריקודים והוא הזמין אותה לרקוד. אחר כך, הוא ליווה אותה הביתה וביקש את המספר שלה. כעבור שנה הם התחתנו. לפי מה שהיא  סיפרה לי , היא התאהבה בבעלה מכיוון שהוא ניגן בגיטרה והיא ניסתה גם לשכנע אותי להתחיל לנגן. לאחר שנתיים של זוגיות, נולד להם בן אשר מת במהלך הלידה, ואחר שנה נולדה להם גם בת .

כיום, הבת שנולדה להם היא אימא שלי. לסבתא שלי יש שני נכדים – אני ואחותי. ובעזרת השם יהיו לה הרבה נינים!

הזוית האישית

אלון: אני מאוד שמחתי לשמוע את הסיפור של סבתא שלי ונהנתי מכל רגע שהיא סיפרה לי על החיים שלה.

השנה בחרנו להשתתף במסגרת המעורבות החברתית בבית ספרנו בתוכנית הקשר הרב דורי. במסגרת פרויקט נראטיב 4, אותו הובילה המורה טליה נתנזון. במפגשי התוכנית נפגשנו עם הסבים והסבתות, שמענו את סיפוריהם ותעדנו את הסיפורים בגוף ראשון. במפגש הסיום החגיגי שיתקיים בתאריך 4.6.24 בבית הספר, נשב בקבוצות וכל אחד מאיתנו יציג את הסיפור שהוא כתב יחד עם  הסבים והסבתות. המפגש החגיגי יתקיים בנוכחות ורד אסולין – מנהלת בית הספר, טליה נתנזון – רכזת נראטיב 4, תמר וולף – מחנכת הכיתה ועפרה ארליך – מנחת תוכנית הקשר הרב דורי.