מאגר סיפורי מורשת

הסיפור של סבתא סימה

אני רוצה לספר על העלייה שלי לארץ, זו הייתה החלטה לא פשוטה אבל מאוד נכונה.

שמי סימה לוקובסקי, לפני שהתחתנתי שם משפחתי היה סלוצקר. נולדתי בשנת 1953 ביקוטסק שבסיביר.

יַקוּטְסְק היא עיר בסיביר, במזרח הרחוק הרוסי על גדות הנהר לנה. היא נחשבת לעיר הקרה ביותר בעולם.

אבא שלי היה מאיר סלוצקר ואמא שלי הייתה סוניה סלוצקר, היא הייתה אישתו השנייה. אבא שלי התחתן עם בחורה מליטה והוא עבר לגור בליטה, נולדו להם ארבעה ילדים.

בשנת 1939 הקומוניסטים עלו לשלטון בליטה והם שלחו הרבה יהודים עשירים לסיביר. אבי ואישתו היו חלק מאותם יהודים, אבל ילדיהם נשארו בליטה כיוון שהיו סטודנטים באוניברסיטה.

בשנת 1940 התחילה מלחמת העולם השנייה, הנאצים הגיעו לליטה והרגו הרבה יהודים כולל ילדיו של אבי. אישתו הראשונה ששמעה את החדשות על מותם של ילדיה נפטרה מצער. אחרי כמה זמן אבא שלי התחתן עם אמי ואני נולדתי.

החיים בסיביר היו לא פשוטים. היו מינוס 50 מעלות ואני זוכרת שהיה הרבה שלג, אז יכולנו לשמוע את הצעדים בשלג. כשאמא ואבא היו חוזרים מהעבודה יכולתי לשמוע את הצעדים שלהם ורצתי לפגוש אותם. כשהייתי בת שש עזבנו את סיביר ונסענו למרכז רוסיה. הנסיעה הייתה קשה. היא לקחה 16 יום, שמונה ימים באוניה ושמונה ימים ברכבת. הלכתי לבית ספר, סיימתי תיכון, התקבלתי לאוניברסיטה, סיימתי אותה עם תואר שני כמורה לאנגלית והתקבלתי לעבוד בבית ספר תיכון בעיר בריאנסק.

התחתנתי, נולדו לי שני ילדים וכשהייתה אפשרות לעלות לארץ החלטנו שאנחנו צריכים לעשות זאת והתחלנו לאסוף את כל המסמכים שהיינו צריכים להגיש לשגרירות ישראל במוסקבה. עברנו הרבה שעות בתור בשביל להגיש את אותם מסמכים. זו הייתה תקופה לא פשוטה, בסופו של דבר קיבלנו רשות לעזוב את רוסיה. קנינו כרטיסים לטיסות ועלינו למטוס, במטוס אנחנו הגענו להונגריה שם בדקו את כל המזוודות והמסמכים שלנו ואחר כך אספו את כל מי שהיה צריך להגיע לארץ, נכנסנו לאוטובוסים ולקחו אותנו לשדה תעופה אחר בהונגריה, שם היינו צריכים לחכות כמה שעות, הילדים לא היו גדולים, הבן שלנו היה בן שש והבת הייתה בת תשע אבל בסופו של דבר המטוס הגיע וטסנו לישראל.

נחתנו בשדה התעופה בן גוריון, בשדה התעופה קיבלו אותנו מאוד יפה למרות שהיינו צריכים לחכות כמה שעות בשביל לקבל מסמכים, שאלו אותנו כל מיני שאלות למקרה שמרגלים ממדינות אחרות יסתננו לארץ.

משדה התעופה הגענו להרצליה, וקרובי משפחה שגרו שם שכרו לנו דירה וככה התחלנו את החיים בישראל. באנו לארץ בלי לדעת אפילו קצת עברית, אני הלכתי ללמוד עברית באולפן במשך חצי שנה ובעלי הלך לאולפן בערבים בגלל שהוא היה צריך להתחיל לעבוד. באותו הזמן התחילה גם מלחמת המפרץ, לא פחדנו אבל דאגנו לילדים שישימו את המסכות אב"כ כי הם לא כל כך רצו. המשכנו גם בלימודים וגם בעבודה, סיימתי אולפן והתקבלתי לקורס שהייתי חייבת לעבור בשביל שיאשרו לי את הדיפלומה מרוסיה, סיימתי בהצלחה אבל הייתה בעיה בקבלת עבודה כי לא רצו לקבל מורים לאנגלית מרוסיה. בגלל שסיימתי את הקורס בהצלחה וקיבלתי המלצה ממנהל הקורס, זה נכנס לתיק האישי שלי במשרד החינוך וקיבלו אותי לעבודה בבית ספר יסודי בתל אביב. הייתי מאוד שמחה למרות שהייתי צריכה לקחת שני אוטובוסים.

בבית הספר מאוד אהבתי ללמד, הצוות היה מאוד נחמד אליי, עזרו לי בכל מה שהתקשיתי ובמיוחד בכל מה שהיה קשור לשפה העברית. לשיעורים שלי המנהלת, המדריכה והמפקחת באו לצפות. בסופו של דבר קיבלתי קביעות. בתל אביב עבדתי במשך חמש שנים וכל יום חזרתי מאוחר הביתה אז ביקשתי מהמפקחת לעבור ללמד בהרצליה כדי שאוכל להיות קרובה יותר לבית כי הילדים שלי ובעלי היו צריכים אותי. למזלי ילדי היו תלמידים טובים וממושמעים, ביתי קפצה כיתה באותה שנה שהגענו לארץ כיוון שהמנהלת אמרה שאין לה מה לעשות בכיתה ד' ואחרי פסח היא התחילה את כיתה ה' וככה קרה שהיא עברה שנתיים בשנה אחת.

אני קיבלתי מקום עבודה בהרצליה שם עבדתי במשך 24 שנים אבל בסך הכל הוותק שלי הוא 29 שנים בארץ ועוד 11 שנים ברוסיה.

הילדים למדו, גדלו, שירתו בצבא, למדו באוניברסיטה, התחתנו ועכשיו יש לי 6 נכדים מקסימים, שלושה מהבת שלי ושלושה מהבן שלי.

לפני כמה שנים יצאתי לפנסיה בגיל 67 ועכשיו אני מבלה את זמני הפנוי עם נכדיי, בהרצאות, בחוגים ובנסיעות. אני מאוד מרוצה שעלינו לארץ למרות שזו הייתה החלטה לא פשוטה. היה לא פשוט בהתחלה אבל פגשנו אנשים טובים שעזרו לנו להתאקלם בארץ ונתנו לנו טיפים איך להסתדר ואנחנו יישמנו אותם. אני שמחה שמשפחתי מרגישים בארץ כמו בבית.

הזוית האישית

נועה: אני רוצה להגיד שמאוד נהניתי לעבוד עם סבתא ושזו פעם ראשונה שאני שומעת את הסיפור שלה במלואו.

השנה בחרנו להשתתף במסגרת המעורבות החברתית בבית ספרנו בתוכנית הקשר הרב דורי. במסגרת פרויקט נראטיב 4, אותו הובילה המורה טליה נתנזון. במפגשי התוכנית נפגשנו עם הסבים והסבתות, שמענו את סיפוריהם ותעדנו את הסיפורים בגוף ראשון. במפגש הסיום החגיגי שיתקיים בתאריך 4.6.24 בבית הספר, נשב בקבוצות וכל אחד מאיתנו יציג את הסיפור שהוא כתב יחד עם  הסבים והסבתות. המפגש החגיגי יתקיים בנוכחות ורד אסולין – מנהלת בית הספר, טליה נתנזון – רכזת נראטיב 4, תמר וולף – מחנכת הכיתה ועפרה ארליך – מנחת תוכנית הקשר הרב דורי.