מאגר סיפורי מורשת

שמי רות סרפיאן רוגב ,נולדתי בשנת 1953 בבית החולים רמב"ם בחיפה .

נישאתי לגרשון סרפיאן נולדו לנו שלושה ילדים שני בנים ובת, עודד, צחי  ויעל  ויש לנו תשעה נכדים  מקסימים:

קורל,הודיה,אורי,יובל,הראל,אלעד,תאיר,מעיין ויונתן.

בשנת 1995 לצערנו גרשון נפטר באופן פתאומי. כיום אני נשואה לאמנון רוגב.

הסיפור מסופר לנכדתי תאיר שמתעניינת מאוד בהיסטוריה של המשפחה.

אהבה למדינה

הוריי נולדו בתוניס ,ילדותם עברה בזמן מלחמת העולם השנייה.

אבי היה בתנועת נוער של בית"ר ומשם התנדב לתנועת מח"ל  שזאת תנועה של מתנדבי חו"ל.

אבי ואחיו התאום, בזמן מלחמת העצמאות, עלו ארצה להשתתף במלחמה. הם נלחמו לאורך גבול מצרים .

אבי התאהב במדינת ישראל וחזר לטוניס שם הוא הכיר את אימי וסיפר לה כמה המדינה יפה וזה מאוד מצא חן בעיניה.

הם החליטו לעלות ארצה לבד ללא המשפחה ובשנת 1952 הם הגיעו לחיפה לשער עליה, שם התרכזו כל העולים. ההתאקלמות לא הייתה קלה, היה קושי בפרנסה. באותו זמן הייתה תקופת הצנע במדינה ולכן חילקו תלושי אוכל לקנות מצרכים לפי מספר האנשים בבית.

סיפור ילדות

אני נולדתי בשנת 1953 נקראתי רות על שם סבתי הנרייט. בהמשך נולדו לי עוד תשעה אחים ואחיות.

המשפחה עברה לבאר שבע עקב מציאת עבודה.

עברנו לשכונת נווה נוי. כל משפחה קיבלה בית עם דונם אדמה על מנת לנטוע עצי פרי וירקות למאכל כדי לעזור בפרנסת המשפחה, חלק גם גידלו תרנגולות לביצים ולכן השכונה נקראה בהתחלה משק עזר. הבתים היו קטנים וצנועים חדר וחצי לכל משפחה בהמשך המשפחות בנו והגדילו את הבית. בשכונה המיוחדת היו יחסים טובים בין השכנים כולם הכירו אחד את השני כולם השתתפו בשמחות של השני זה היה כמו מושב שיתופי .זכינו לגדול בבית חם ואוהב והורי דאגו שנרכוש השכלה ונגדל להיות עצמאים .

הילדות בבאר שבע הייתה יפה עם המון פעילויות וחוגים שקראו לזה בית התלמיד, זה היה הכול בהתנדבות של אנשי השכונה. כל יום השתתפנו בחוגים של ריקודי עם ,סריגה ,תפירה וספורט. פעם בשבוע השתתפנו בפעילות של הצופים או תנועת הנוער העובד והלומד.

למדתי בבית ספר "מענית" בשכונה שאליו הגיעו תלמידים משכונות אחרות מפני שלא היה להם בית ספר בשכונה. כל בוקר היה מתחיל במסדר בוקר שכלל תרגילי ספורט ברכה מהמנהלת ולאחר מכן שירי מולדת. בהפסקת עשר קבלנו בקבוקי חלב קטנים לשתייה. בצהרים הייתה הסעדה (ארוחת צהרים)למי שהיה צריך. למדנו עד כיתה ח' ונבחנו במבחן הסקר שזה מבחן התאמת להמשך הלימודים. בכיתה ח' פרצה מלחמת ששת הימים ואנחנו התלמידים חפרנו שוחות לתושבים כדי שיוכלו להסתתר במלחמה. לא היו אז ממ"דים עברנו מבית לבית ובחצר חפרנו תעלות כדי שהמשפחות יוכלו להיכנס ולהסתתר בזמן האזעקות. השכונה שלנו ממוקמת ביציאה מבאר שבע לכיוון סיני ושם עברו שיירות של חיילים לכיוון הגבול ולכן עמדנו ברחובות וחילקנו שתייה ועוגות שהכינו נשות השכונה לחיילים שירדו למלחמה.

בית הספר "מקווה ישראל"

בשנת 1967 עברתי לבית ספר חקלאי "מקווה ישראל" ללימודי התיכון בתנאי פנימייה. זכיתי לקבל מעטפת חמה מצוות מדריכים מורים מעולים שנתנו דוגמא אישית. החיים בפנימייה היו  מלאי פעילויות וחוויות אישיות וחברתיות. שם קבלנו ערכים לחיים משותפים, הכנה לחיים, למדנו לכבד אחד את השני לוותר לעזור בכל מצב, הנחילו בנו את אהבת האדם האדמה הטבע והמולדת. בפנימייה גרים ארבעה בחדר ומתחלקים בכל ומשתתפים בפעילות חברתית. בבוקר לומדים ובצהרים עובדים בחקלאות ובמשק ארבע שעות כל יום כולל תורניות בחגים ושבתות. הביתה היינו יוצאים פעם בחודש לשישי שבת וחוזרים ביום ראשון עם כוחות מחודשים. כל תלמיד צריך לבחור שני ענפי התמחות בחקלאות ולהבחן לבגרות בנוסף לכל מקצועות הליבה. אני בחרתי להתמחות בענף הכרם ובענף הצאן. בכרם היינו מטפלים בגפנים כל השנה גוזמים, מרססים, משקים ומרכיבים זנים חדשים של ענבי יין. בקיץ מיד עם הבשלת הענבים, היינו מתחילים עם הבציר של הענבים וזה היה הרגע המשמח לאחר הטיפול כל השנה, זאת הייתה חגיגה.

ההתמחות בענף הצאן הייתה אהובה עלי. הטיפול בכבשים היה מרגע לידתם של הטלאים: האכלה, דאגה לבריאותם ויצירת תנאים לגידולם. היציאה  למרעה הייתה במרחבים הירוקים של מקווה ישראל ושם מצאתי את שלוות הנפש, יכולתי לרקום חלומות. הייתי דואגת לרכז אותם ביחד שיקבלו מספיק מזון ויחזרו שבעים לדיר. היו תקופות של המלטות בשטח לעיתים מספר המלטות וחשבתי לעצמי: "איך אני אדע לאיזה טלה שייכת הכבשה?" החזקתי את הטלאים ביד וכל כבשה הלכה אחר הטלה שלה פשוט מדהים. היינו מכניסים כל כבשה עם הטלה שלה לתא פרטי ושם קיבלו טיפול אישי עד שהוא יגדל. מוקדם בבוקר ב- 5.00, היינו קמים לחליבה ידנית. עוד לא היו מכונות חליבה, החלב היה מיועד ליצור גבינות. כל התלמידים שהשתתפו בחליבה, אם זה בצאן ואם זה ברפת, זכו לארוחת בוקר מפנקת בחדר האוכל אבל בתנאי שהם נכנסים רק לאחר שהם התרחצו בגלל הריחות שהיו מהחליבה.

בחג הגז שזה לקראת חג השבועות גזזנו את הצמר של הכבשים  בטענה שלכבשה לא יהיה חם בקיץ הישראלי  והצמר שהן נותנות יעזור לבני האדם שיהיה להם חם בחורף זה מנהג עוד מהתנ"ך בימי הכוהנים.

בכרם בזמן הבציר של הענבים הכרתי את בן זוגי  גרשון שהיה שנה מעלי והקפיד לשיר ולהנעים לנו את הזמן. מיד התחברנו והיינו ביחד ארבע שנים עד לנישואים .

גרשון נולד בנס ציונה להורים שהגיעו מפרס. הם גרו בתחילה באוהלים בתנאים קשים מאוד, נולדו להם שישה ילדים. אחד הבנים שנולד ברחובות בשנות ה-50 נעלם עד היום. כשבאו לקחת אותו מבית החולים גילו שאיננו כמו ילדי תימן וזה השאיר בהם צער רב.

בסיום הלימודיים גרשון התגייס לנח"ל לגרעין במשאבי שדה משם יצא לקורס מכי"ם ועסק בהדרכה. לאחר מלחמת יום כיפור הוא גויס לשריון והיה תותחן בטנק.

לגרשון היו המון תחביבים: ציור, פיסול בעץ, שירה, ניגן בגיטרה,  אהב אומנות וטיולים ברחבי הארץ ובחו"ל, היה פעיל מאוד בחיי חברה וכל זה הוא הספיק לשלב עם עבודתו כטכנאי מזגנים. הוא היה מוכן להתנדב איפה שצריך  במיוחד היה פעיל בוועד הורים בבית ספר של הילדים הוא דאג תמיד לתוכניות  של המסיבות.

לימודי סיעוד

לאחר בחינות קבלה, עברתי ללמוד בבית ספר לאחיות מוסמכות בבית חולים קפלן במשך שלוש שנים. בחרתי להיות אחות מפני שראיתי בזה דרך חיים של שליחות ונתינה עזרה לזולת. בסיעוד יש את הקשר בין האנשים ולאחות יש את היכולת לשלב את הידע המקצועי והאמפטיה למטופל ולמשפחתו בכל שלב בחייו. דרך חיים מלאה בסיפוק. אני מודה על הזכות שנתנה לי לאורך כל הדרך.

בשנה השלישית פרצה מלחמת יום כיפור והגיעו פצועים רבים. טיפלנו בהם, היינו זמינים בכל שעות היום, אני עבדתי בחדר ניתוח והמראות היו קשים.

בשנת 1974 התחתנו ולצורך מגורים חזרנו למקווה ישראל. גרשון עבד כמדריך חקלאי בגן הירק הוא הדריך תלמידים מכל הכיתות. אני התגייסתי לצבא לחייל רפואה לקורס קצינות. לאחר הצבא עבדתי כאחראית מרפאה במקווה ישראל ולאחר כשנה עברנו לראשון לציון למספר שנים ולאחר מכן לרחובות.

עבדתי בבית חולים קפלן במכון נפרולוגיה – טיפול בחולי אי ספיקת כליות ומושתלי כליה, כאחראית מחלקה עד 2018. העבודה במכון הנפרולוגי מאתגרת ומלאת סיפוק אישי יש קשר מאוד חזק בין צוות המטפלים למטופלים לאורך שנים. המטופל מגיע לטיפול שלוש  פעמים בשבוע  ולכן נוצר קשר עם המטופל ומשפחתו .חלק עוברים השתלה וממשיכים להיות במעקב .

כיום לאחר 47 שנים בעבודה אני מנצלת את הזמן ללימודי שפות, לקריאת ספרים, לטייל בארץ ובעולם, לשמוע מוסיקה של ארץ ישראל ומוסיקת עולם. מקפידה על אירוח וגיבוש ואיחוד המשפחה. בטיפול, עזרה והדרכה לנכדים ולילדים.

הזוית האישית

תאיר: אני מרגישה שהעבודה הזאת העשירה אותי בידע ולימדה אותי הרבה דברים על המשפחה שלא ידעתי גיליתי על האח האבוד של סבא שלי. שמחתי מאוד לעשות את העבודה עם סבתא ומקווה לספר את קורות המשפחה לדורות הבאים.

סבתא: מאוד נהניתי לספר את סיפור קורות המשפחה לתאיר נכדתי שכל הזמן היא שואלת ומתעניינת בכל מה שקרה בעבר במיוחד שלא הייתה לה הזכות להכיר את סבא שלה וחשוב לה לשמוע איך הוא היה ,מה הוא עשה ,מה הוא אהב וגיליתי שיש הרבה דברים משותפים לתאיר ולסבא שלה כמו מוזיקה, דרמה, טיולים, פיסול ואהבה לגיטרה ועוד. כולי תקווה שתאיר תעביר את הסיפורים של המשפחה לדורות הבאים. אני מאחלת לה הצלחה בכל מה שתבחר בהמשך הדרך. הסקרנות רק תועיל לה בעתיד ללמוד ולהתפתח ולהגיע להישגיים .

תודה רבה על ההזדמנות שניתנה לי להעביר את סיפור המשפחה באמצעות הקשר הרב דורי .